חברה ומשטר ברפובליקה הרומית, תשע/ שיעור רביעי

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

תש"ע - חברה ומשטר ברפובליקה הרומית

חברה ומשטר ברפובליקה הרומית, תש"ע - סיכומי שעור

שיעור רביעי

אופיה של המלוכה ברומא

 המלוכה ברומא לא עברה בירושה בהכרח או בדרך כלל. היה מלך אחד שאביו גם היה מלך, אך בין שניהם היו מלכים אחרים ואותו בן השתלט על המלוכה בדרך לא חוקית (מדובר בשני הטרקווינים). ניתן לראות בסיפורים בעקביות שאין מעבר מאב לבנו של כתר הירושה. יש בסיפורים התייחסות לבנים של מלכים ולטענה שיכולה להיות להם לגבי תפיסת השלטון. קורנל בעצמו מסיק מזה שיש אפשרות שבן מלך יהפוך למלך בעצמו, זה לא אסור. אין טאבו נגד ירושה מאב לבנו. אך, זה לא מחויב והכרחי. המעבר של שלטון באופן דורי ובירושה הוא ענין טבעי, ניתן לראות זאת אף בהיסטוריה המקראית, בה יש שושלת מפורטת של מלכי יהודה. אין לדעת אם היה טיוח מדי פעם של מקרים חריגים. אמנם למתבונן המודרני הדבר נראה טבעי ומובן מאליו, גם לפי עקרון הלגיטימיות, אך באותה תקופה זו אך אפשרות קיימת. מנהיג\מלך נבחר לפי התכונות שלו, ראינו זאת כשקראנו את פוליביוס, שמציג את זה כמצב הטבעי. המציאות נותנת למנהיג תוקף.

השימוש במילה "נבחר" הוא החשוב במשפט זה. נבחר מצביע לנו על כך שמקור הריבונות של המלך הוא משהו שניתן לו ולא מובן מאליו. ראינו אצל פוליביוס וניתן לראות גם אצל אריסטו את המחשבה על כך שלמדינות יש טבע. אחת מאבני הבוחן החשובות ביותר, כשאנו באים לאפיין איזשהו משטר, הוא מהו מקור הריבונות. וזה ענין קריטי גם בימינו אנו. בישראל של שנת 2009, מקור הריבונות הוא ציבור אזרחי מדינת ישראל, ובא לידי ביטוי בבחירות לראשות הממשלה. לרשויות אלו ואחרות של המדינה, יש רשות לצאת החוצה מהריבונות ומהחוק, בתוקף תקנות ההגנה לשעת חירום. רוה"מ של ישראל יכול, אם הוא רוצה, בכל רגע נתון, להתחיל לעשות כל מה שהוא רוצה מחוץ לחוק. שליט שפוסע אל מחוץ לתחום הריבונות הוא טירן. ההבדל בין מלך לטירן הוא איפה אתה עומד ביחס לחוק ולמקור הריבונות. מלך רומי הוא נבחר, כלומר, אנו נמצאים בניגוד מוחלט למלוכה הלגיטימית של ימי הביניים ועד למהפכות אירופה המודרנית (ובהולנד, לדוגמא, עד ימינו).

כמה מועמדים היו?

יחד עם זאת, רומא היא לא מלוכה דמוקרטית, זאת בגלל שמי שהציג את המועמד בפועל הייתה קבוצה מצומצמת. לפי חוק הברזל של האוליגרכיה, לא משנה איך נראית הפאסאדה, החזית של המשטר, (רפובליקה, דמוקרטיה, טירניה), כשבודקים בשטח איפה נמצא הכוח, מגיעים לחוג מצומצם יחסית, למעגל או קבוצת מעגלים אוליגרכית. אם נביא את הדוגמא מישראל של ימינו, יש דמוקרטיה ופרלמנט, ורשות שופטת וכולי, ולמעשה יש חבורה של אוליגרכים שנקראים משפחות ההון, שעוברים ממפלגה למפלגה, יש ארגוני עובדים חזקים שלראשיהם כוח רב מאוד, יש דמויות מפתח ברשויות המקומיות, קבוצה של גנרלי מפתח בצבא. מדובר בסה"כ במספר עשרות אלפי איש, זו קבוצה די קטנה לעומת גודל האוכלוסייה בישראל. באופן דומה, במלוכה של ימי הביניים האוליגרכיה מפוזרת במספר טירות ומנזרים.

שאלת מפתח ששואל קורנל ואין לנו תשובה אליה היא, ברגע שנבחר המלך, האם היה יותר ממועמד אחד. מתוך התשובה לשאלה זו, נגזרת משמעות המילה נבחר, כי בחירה היא כשיש לנו לפחות שתי אפשרויות. אם יש רק מלך אחד לבחור, אפשר לבחור או לא לבחור אותו. אין עדויות למקרה שבו הביאו מלך לפני העם וזרקו אותו. זה בדיוק מסוג האירועים שהמסורת תטרח מאוד לטשטש ולהעלים, לכן אין לדעת אם דבר כזה קרה או לא. דבר נוסף הוא שמעצם ההבאה של מועמד בפני הציבור, אפילו אם הוא המועמד היחיד, יש אפשרות לעם הרומי לכל הפחות, להביע את דעתו ושביעות רצונו. תפקיד האוליגרכיה לפי קורנל הוא לקבוע מיהו המועמד, והעם, שוב, לכל הפחות, מביע את דעתו. תמיד חשוב להביע את העמדה הסרקסטית, גם אם לא מקבלים אותה. זו פרספקטיבה נוספת ומונע מאיתנו להסחף לרומנטיזציה. כתוצאה מהצגת המלך בפני העם, אפילו אם יש רק מועמד אחד, כשאישרנו אותו יש קונצנזוס. בנוסף, יש הזדמנות רשמית להעלות כל מני בקשות, טענות ודרישות. לחצים נוצרים לעיתים בקרב העם וחשוב לשחררם מדי פעם, זו הזדמנות טובה. כשיש שלטון של אוליגרכים, כדאי לתת פתח מילוט ללחצים האלה, לפני שאחד האוליגרכים בונה צבא ומשתלט והופך לטירן בעקבות ריב אישי (הגישה הצינית). בכל מקרה, גם האוליגרכיה מבינה שכדאי לתת הזדמנות וערוץ רשמי לציבור העם להשמיע את קולו, הפרספקטיבה שלו היא שונה.

(Gentes חמולה, משפחה) לרומאי מכובד באמצע שלהי הרפובליקה היו ארבעה שמות. כשאומרים רק נומן מתכוונים לשם השבט, החמולה (ה-Gentes). קורנל אומר שעל יותר מדי מלכים, המידע שכבר יש לנו אומר שהם לא מבפנים, אלא שרבים מהמלכים הם מהגרים שהגיעו לרומא. בנוסף, השמות של המלכים שכבר יש לא מגיעים ממאגר השמות האריסטוקרטי, ובמידה והם שרדו לתקופה הפוסט מלוכנית, הם שרדו לא בתוך שמות פטריקים. ומצד שני, השמות שאנו כן מכירים כשמות אריסטוקרטים הם לא שמות שהגיעו למלוכה. כלומר, המלכים בכוונה לא מגיעים מאותה קבוצה שבוחרת אותם. שאלה: האם ייתכן שרשימות המלכים, שנכתבו ע"י שומרי המסורת שהם בעצמם פטריארכלים, שונו כדי שלא נדע שהיו מלכים פטריקים? (כתוצאה מהשנאה למוסד המלוכה באותה תקופה).

זהירות, זייפן

סוג כזה של טענה נקרא טענת הזייפן – כלומר, כשאנו קוראים ומנתחים מקורות, הנחת המוצא הבסיסית שלנו היא שאנשים כותבים את מה שהם חושבים לנכון. יש מקרים מובהקים שבהם אנו יודעים שמסמכים נכתבים שלא בתום לב (מעבר לסובייקטיביות הידועה לנו) והעובדות מסולפות באופן פעיל. ברגע שמעלים את טענת הזייפן, היא משתלטת על הדיון ומעקרת אותו, כיוון שהוא מוביל למבוי סתום. על טענת הזייפן מתלבשים שני טיעונים: טענת הזייפן החכם וטענת הזייפן הטיפש. את טענת הזייפן, ברגע שהוצאנו אותה אל השולחן, אי אפשר להפריך. ולכן, נשתמש בה רק במקרה הקיצוני ביותר. זהו טיעון ראדיקלי שמגיע מיד לשורש ויכול להרוג דיון היסטורי. להחזיר לגיטימיות לטקסט או מקור כלשהו אחר כך זה הרבה יותר קשה. גם כיום, נוכל לדמיין מצב שבו אנשים ממציאים עובדות לא נכונות. לפעמים, חלקן הופכות לאמת. קל וחומר, בהיסטוריה כשהבסיס העובדתי מתערער. למצוא מניע לזיוף זה קל, אבל למצוא ראיות זה קשה יותר. כל עוד אין ראיות, לא נקבל את טענת הזייפן. אם נפגוש אנכרוניזם מובהק בטקסט, זה נותן לנו סיבה לפסול את הטקסט על בסיס טענת הזייפן. לעומת זאת, אם יש לנו ראיות נסיבתיות ומניע לזיוף, עלינו לחשוב איזה הסבר חסכוני יותר. העיקרון בפשוטו הוא שתמיד נלך עם העיקרון החסכוני יותר, הפיתרון עם הכי פחות עזרים (על בסיס עיקרון "תער אוקהם").

במקרה שלנו, הפתרון החסכוני לומר הוא שלא היו פטריקים מלכים. הפתרון הפחות חסכוני הוא לומר כי היו פטריקים מלכים והם טושטשו. דבר כזה גורם לנו לחזור לכל המקורות אחורה ולהחליט מי זייף ולהמציא סיפור אחר. דווקא בהיסטוריה, לא תמיד עיקרון החסכון עובד, כי מדובר בבני אדם ולעיתים הפתרון הנכון הוא הארוך יותר ומרובה השלבים. בכל מקרה, נלך לאפשרות הפשוטה עד שיהיה בסיס ראייתי מוצק. הבסיס הראייתי הוא נקודות והאמת עוברת דרכן. ככל שהמרחק בין הנקודות הוא גדול יותר, הבסיס חלש יותר.

מדוע מלכים מבחוץ?

איזה אינטרס יש לאוליגרכיה הפטריקית להביא בכל פעם מלכים דווקא מבחוץ? דמות שבאה מבחוץ, מדרך הטבע תהיה תלויה יותר כשהיא תצטרך לתפקד במערך השלטוני ביום יום. הדבר דומה לפוליטיקאי שנוחת במשרד ממשלתי ומוצא את עצמו בובה בידי הדרג הפקידותי שלו. כך קורה לרוב במשרד האוצר. <span id="fck_dom_range_temp_1264529367765_859" />אחת מהבעיות המרכזיות כשיש לנו שלטון מלוכני שהוא ללא לגיטימיות שושלתית היא שבכל פעם שהמלך מת (או יוצא מכלל שימוש), אנו נקלעים למשבר. מונח זה נקרא אינטרגנום (רגנום=מלוכה). זה הרגע שבו הריבונות חוזרת לידי האוליגרכיה. כל אינטרגנום הוא בעצם מלחמת אזרחים שמחכה לפרוץ. הדרך לשמור על החבילה הזו מלהתפרק כל פעם היא להחליט כי אף אוליגרך לא ימלוך. בשטח, באינטרגנה טובים, מוצאים מועמד שמוסכם על כולם, הוא מובא בפני הציבור שאומר את שלו, הבעיות מתאווררות ומקבלות יחס וממשיכים הלאה. בשנים פחות טובות, התהליך יהיה מלווה באלימות פוליטית. איננו חייבים לקבלם כעובדתים, אך מעצם העובדה שהסיפורים המיתיים מספרים לנו על חילופי שלטון אלימים, אפשר להסיק שבנקודות הללו של חילופי השלטון היו תקריות אלימות. כנראה שבשלב המאוחר יותר של המלוכה הרומית, שיווי המשקל האוליגרכי התערער ועלו מלכים שבמקום להבנות ולסמוך על הקונצנזוס הפטריקי, הצליחו להבנות דווקא על העם. והשנאה והפחד ממוסד המלוכה, שכה מאפיין את תקופת הרפובליקה, הוא בעצם הפחד של החוגים האוליגרכיים מהאפשרות שאחד מהם יכרות ברית עם הגורמים העממיים ויעיף אותם.