מיסיון

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש
חומר קריאה

- הערה: השבוע אנחנו עומדים ממש להתעסק בטקסטים, אז שווה לקרוא...

חומר קריאה נוסף שניגע בו השבוע


- הערה: כל המקורות בחומר הקריאה הנוסף נמצאים גם במרחב העבודה השבוע

מסיון - הגדרות והצהרת כוונות

מיסיון בויקיפדיה


מיסיון על פי מילון אבן שושן:

  1. חבר כמרים או נזירים (ביחוד נוצרים) שנועדו להפיץ את תורתם בין הבריות ולרכוש נפשות לאמונתם.
  2. שליחות. משלחת.

מיסיונר - שליח של כנסיה (ביחוד של הכנסיה הנוצרית) להפיץ את תורתה ולרכוש נפשות לאמונתה.

מיסיונרי - של מיסיונר. שיש לו תפקידים של שליח כנסיה

מיסיון ב"מילון ההווה" של שושנה בהט ומרדכי מישור:
מיסיון - שליחות להפצת הדת הנוצרית.
מיסיונר - שליח מטעם הכנסייה להפצת הדת הנוצרית.

מיסיון במילון Longman:

  1. Military duty or purpose for which people are sent somewhere
  2. The particular work which one believes it is one's duty to do
  3. A group of people sent abroad for a special reason, especially to act for their country
  4. A place run by a religous organization where medical services, teaching, etc. are provided for the local people

Missionary - a person who is sent, usually to a foreign country, to teach and spread religion.



כפי שניתן לראות מתוך ההגדרות המובאות לעיל, ההגדרה המילונית של מיסיון היא די צרה, ומתייחסת בעיקר לפעילות דתית-נוצרית (בעיקר במילונים העבריים), או למשימה כלשהי שיש לבצע.

השבוע אנו ננסה לעמוד על מאפייניו הנרחבים יותר של המיסיון - על השיטות השונות שבהן אפשר לשכנע שהדת שלך היא העליונה.

המאפיין המרכזי של המיסיון לדעתנו, ועליו נשים דגש השבוע, הוא הניסיון לשכנע. ננסה להראות, בתמיכת המקורות, באילו דרכים משתמשים אנשים שונים, בני דתות שונות, כדי להשיג מטרה זו, ומתי משתמשים בכל שיטה. נראה גם שמסיונריות אינה חפה מאינטרסים נוספים - לאומיים, פוליטיים ועוד.

שיטות שונות לעשיית מסיון כפי שהם מובאים במקורות

בטקסטים המובאים לפנינו מוצגות ארבע שיטות למיסיון:
1. שיוך הצלחות ארציות לכוחו של האל (נבוכדנצר, כורש, אלכסנדר).
2. ערבוב מיתולוגיות (ספרטה, אגרת אריסטאס).
3. המרת דת בכפייה (חשמונאים, מגילת אסתר).
4. מיסיון באמצעות שכנוע והבטחה לגאולה (פאולוס ופטרוס)


1. שיוך הצלחות ארציות לכוחו של האל

דניאל א- ב:

התלמוד מייחס את כתיבת הספר לאנשי הכנסת הגדולה, כלומר בתחילת תקופת בית שני. הסיפור מתאר את קורותיהם ומעשיהם של דניאל ושלושת חבריו - חנניה, מישאל, ועזריה - נערים אצילים ובעלי כישרון, שהגלה נבוכדנאצר מלך בבל מיהודה. דניאל וחבריו נבחרו להתחנך בחצר המלך כדי להכשירם לתפקידי שרים. בכל תקופת הכשרתם ושירותם "לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" (א 5) שמרו דניאל וחבריו על דתם ועל מנהגיהם: הם סירבו לאכול את "פַּת בַּג הַמֶּלֶךְ" או לשתות מיינו (דניאל א 8). על דניאל מסופר כי הצטיין במיוחד בהבנת דברים נסתרים. "וְהַיְלָדִים הָאֵלֶּה אַרְבַּעְתָּם, נָתַן לָהֶם הָאֱלֹהִים מַדָּע וְהַשְׂכֵּל בְּכָל סֵפֶר וְחָכְמָה, וְדָנִיֵּאל הֵבִין בְּכָל חָזוֹן וַחֲלֹמוֹת." (א, יז) תחילת עלייתו של דניאל לגדולה הייתה כאשר הצליח לגלות למלך נבוכדנצר מהו החלום שהטריד את מנוחתו, משימה בה נכשלו כל חכמי בבל האחרים ואשר בשל כך פקד נבוכדנצר על הוצאתם להורג. לאחר שסיפר ופתר את החלום מונה דניאל להיות רב החרטומים של המלך נבוכדנצר, ועל פי בקשתו ממנה נבוכדנצר גם את חנניה, מישאל ועזריה לתפקידים בכירים בממלכה. דניאל פותר חלומות בחסד עליון. חלק מפתרונותיו מתגשמים לעיני כול, וחלק הם נבואה לטווח ארוך. בחלומו, נבוכדנצר רואה פסל המורכב מארבעה חלקים המתנפץ על ידי אבן שנהפכת להר גדול. פתרונו של דניאל הוא שהפסל מסמל ארבע מלכויות – ראשו של הפסל הוא מלכות נבוכדנצר, ושאר חלקי גופו שלוש מלכויות נוספות. האבן מסמלת את מלכות האלוהים שתשלוט לנצח. לאחר שדניאל פותר את החלום , נבוכדנצר כל כך מתפעל ממנו עד שהוא מבקש לנסך לו מנחה, ולסגוד לו. נבוכדנצר מכיר בכוחו של אלוהי ישראל, אשר בזכותו ניתנו לדניאל יכולות הפרשנות. "עונה המלך לדניאל ואומר: אמת כי אלהיכם הוא אלהי האלהים, ואדוני האדונים ומגלה רזים, אשר יכלת לגלות את הרז הזה" (דניאל ב, מז).

ישעיהו מד, כד- מה, ז:

כתיבתו של ישעיהו השני מתוארכת לימי שיבת ציון- אמצע מאה שישית לפנה"ס. בפרקים הנדונים מתאר ה' את ההצלחה אשר הוא הביא למלך כורש. כורש היה מלך פרס, האימפריה החזקה של התקופה. לפי ספר ישעיהו, את מרותו, כוחו ועושרו מקבל כורש מאלוהי ישראל. אך את כל זאת אין הוא עושה מאהבתו לכורש, אלא למען עמו ישראל "למען יעקב וישראל בחירי..." (מה, ד). כורש היה המלך אשר איפשר לגולים מבבל לחזור אל ישראל. בפרקים מתוארת הבנייה מחדש של הארץ, ובמיוחד של ירושלים, ושל בית המקדש "...לירושלם תבנה והיכל תוסד" (מד, כח). אם כוחו של כורש מגיע מה', הרי שגם חזרת הגולים וחידוש המקדש הם בזכותו. כורש נקרא משיח "כה אמר יהוה למשחו כורש" (מה,א), אך הכוונה היא למשיח כדמות מושיעה. כורש הוא ככלי משחק של האל, הוא אינו מודע לכך שה' פועל דרכו "ואקרא לך בשמך אכנך ולא ידעתני" (מה, ד).

יוספוס פלאביוס, קדמוניות היהודים, 11.302-347 :

הספר פורסם בשנת 94 לספירה. בסיפור זה מתאר יוספוס את הגעתו של אלכסנדר הגדול לירושלים. היהודים חששו מהגעת אלכסנדר, מפני שסירבו לבקשות העזרה שלו כשצר על העיר צור. ידוּע, הכהן הגדול, מתפלל לאלוהים "שיגן על העם ויחלצו מן הסכנות המתרגשות עליו... אחרי הקרבת הקורבן שכב לישון, [ואז] הודיעוֹ אלוהים דבר בחלום, שיתחזק ויקשט את העיר בזרים ויפתח את השערים ויקבל את פניהם כששאר האנשים לבושים לבנים והוא והכהנים בבגדיהם כחוק, ולא יחששו פן יאונה עליהם רעה, כי עין אלוהים עליהם" (327).
אלכסנדר מגיע לירושלים ורואה את קבלת הפנים שהכינו לו היהודים. הוא מפסיק לכעוס ומשתחווה בפני הכהן הגדול. כששואלים את אלכסנדר מדוע עשה זאת, אלכסנדר אומר: "לא לפניו כרעתי והשתחוויתי, אלא לפני האלוהים, שהוא נתכבד להיות כהן גדול לו. כי את האיש הזה בדמותו של עכשיו ראיתי בשנתי, כשהייתי בדיאון שבמוקדון; וכשהייתי תוהה ומהרהר עם נפשי כיצד אשתלט על אסיה, זירז אותי שלא אתמהמה.... הוא עצמו ינהג את צבאותי וימסור [לי] את מלכות הפרסים. מאז לא ראיתי שום איש אחר בבגד כזה... סבורני, שבשליחותו של אלוהים ערכתי את מסע המלחמה ואנצח את דריוש ואחריב את כוחם של הפרסים"... (333-335)
אלכסנדר הגדול בכבודו ובעצמו מכיר בגדולת האלוהים של היהודים. הוא אפילו לא היה מודע לכך שזה האלוהים שמדבר אליו, אך כשהוא רואה את הכהן הגדול בבגדיו המוכרים הוא מבין (משמע, יוספוס רוצה שנחשוב שהוא מבין) שאלוהי היהודים הוא בעצם זה שעומד מאחורי כל הצלחותיו.
אלכסנדר עולה לבית המקדש, מקריב לאלוהים, וחולק כבוד גדול למקום ולכהנים, שאז מראים לו את ספר דניאל, "בו אמר [הנביא] שאחד מההלנים יהרוס את מלכות הפרסים, אמר (אלכסנדר) בלבו שהוא האיש המיועד ושמח"... (337).
לא רק שאלוהים עומד מאחורי כל ההצלחות של אלכסנדר, דניאל גם ניבא את כל זה מראש. יש לשים לב שאלכסנדר מורשה להגיע לבית המקדש ולהקריב שם קורבנות. אלכסנדר שמח בשומעו את זה, מכיוון שהוא כבר מכיר, עפ"י הסיפור, בעליונות האלוהים היהודי. לא רק זאת, אלא שאלכסנדר כלל אינו מזכיר אף אלוהות אחרת, או מנסה לכנות את האלוהים הזה בשם או בתואר כלשהו. לו היינו קוראים את הקטע הזה בלבד, היינו יכולים לטעות ולחשוב שאלכסנדר בעצמו הינו מונותיאיסט...
בסיפור זה ניתן לראות כיצד מהלך פוליטי עולמי, שאינו קשור ליהודים (גם אם משפיע עליהם) מנוכס לטובת האלוהים. גם אם זה "טוב ליהודים" וגם אם זה "רע ליהודים" – אלוהים הוא זה שמכוון ושולט בכל דבר שקורה בעולם, בין אם ליהודים ובין אם לאו.

מסכת יומא פרק ז':

גם כאן מופיע הסיפור על הגעת אלכסנדר אל ירושלים. פרטי הרקע אולי קצת שונים, אך הנקודות החשובות נשארות זהות בשני הסיפורים – אלכסנדר מגיע לירושלים, רואה את הכהן הגדול ומשתחווה לו. כששואלים אותו מדוע, הוא מייחס זאת לכך שהכהן הגדול הוא המייצג את אלוהים: "דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי". גם כאן, אלכסנדר מייחס את ניצחונותיו לאלוהים של היהודים (ובעצם – לאלוהים היחיד שמפעיל את כל העולם).

לסיכום

בכל הסיפורים לעיל, נקשר האל היהודי להצלחות ארציות. בין אם מלך גדול מכיר בשמו ובכוחו (נבוכדנצר, אלכסנדר), ובין אם הוא מפעיל מלך חזק שיעשה כרצונו (כורש). ניתן לראות בסיפורים אלו סוג של מיסיון, אם מכוון או אם כתוצר לוואי עקיף. הקהל השומע את הסיפורים סופג את המסר על כוחו של אלוהי ישראל, אל גדול ועוצמתי, אשר כל הכוחות הארציים כפופים לו ומכירים בו. ניתן לראות כאן קו ברור של עריכת ההיסטוריה, ושל עיקומה כדי שתתאים לצרכים הדתיים. זו שיטה מתוחכמת של מיסיון, מכיוון שהיא אינה מטיפה בצורה ישירה, אלא מעבירה את המסר בצורה עקיפה יותר – מונותאיסטים, הנותאיסטים, פוליתאיסטים או סתם אתאיסטים – האלוהים שלנו שולט בכולכם. אם כך – אולי כדאי לעבור להאמין בו?

בשיטה זו יש גם צורך חברתי מובהק, והוא ליישב קונפליקט גדול שנוצר בזמן היות העם בגלות. עבור הגויים המרחק בין מצבו של עם ישראל לבין הצהרותיו – נראות אבסורדיות. עם קטן, מובס, וגולה – טוען שהוא העם הנבחר. שאלוהים שלו הוא יחיד. התפיסה הרווחת בעולם האלילי מחברת ניצחון מדיני עם ניצחון אל אחד על משנהו. העולם האלילי לא הבין איך עם טוען להיות הנבחר ובו בזמן להיות משועבד, גולה ומשפל. יש כאן בעיה לישב. הפתרון – יצירתי: אלוהים מעניש אותנו (העם הנבחר) על מעשינו הרעים. אתם (המנצחים) רק כלי בידיו.
שיטה מסיונרית זו מכוונת גבוה. היא בוחרת דמויות עוצמתיות והצלחות פוליטיות מרשימות המוכרות היטב לבני התקופה – ומנכסת אותן ליהוה. יהוה הופך אל גלובאלי היוצא מגבולות עם ישראל. מקוריותה טמונה בניכוס הצלחות שאינן של עם ישראל - ליהוה.

2. ערבוב מיתולוגיות

מקבים א, י"ב, א'-כ"ג:

בתקופה זו שלט יונתן הוופסי בארץ, צעיר בניו של מתתיהו. יונתן שולט על רוב הארץ, וחש כי הגיע הזמן לבסס את מעמדו כשליט לגיטימי ולפנות החוצה אל העולם. בהתאם לזאת, הוא שולח שליחים לרומא על מנת לחדש עימם את הידידות (ידידות שנוצרה כבר בימי יהודה המקבי). עפ"י רפפורט (א. רפפורט, מקבים א: מבוא, תרגום ופירוש, עמ' 284), מנהג זה היה מקובל.
כבר בפסוק השני מציינים כי הוא שלח איגרות של חידוש ידידות גם לספרטה ולמקומות אחרים. הסופר מציין בקצרה כי הרומאים נעתרו לבקשת חידוש הידידות, ועובר לדון בספרטה. הסופר מצטט את תוכן האיגרת, שנפתחת בברכה ל"אחים הספרטאים". באיגרת מספר יונתן על איגרת קודמת, שנשלחה מאת ארווס מלך הספרטנים אל יהודה, בה ארווס מציין כי הספרטאים הם אחיהם של היהודים. יונתן מספר גם כי הכהן הגדול, חוניו, לקח את האגרת - משמע, קיבל את הכתוב בה. יונתן מסביר כי אמנם היהודים לא צריכים את ידידותם של הספרטנים, כי יש להם את התנ"ך, אבל הם רוצים אותה בכל מקרה. בנוסף, הוא מציין כי: "והנה אנחנו בכל עת ובלי הרף בחגים ובימים מתאימים אחרים מזכירים אתכם, כאשר אנו מקריבים זבחים, ובתפילות, כראוי ונאה לזכור אחים" (פס' י"א). לאחר מכן הוא מספר על הצרות אשר פקדו את היהודים, ומבקש מהספרטאים שישיבו על האגרת ששלח.
לאחר מכן, במעין נספח, מסופר על האגרת ששלח ארווס לחוניו, והוא כותב: "נמצא בכתב על הספרטאים והיהודים כי הם אחים וכי הם מזרע אברהם" (פס' כ"א).
יונתן משיב על המסר מן האגרת ועונה לספרטאים: "...מקניכם ורכושכם לנו הוא, ואשר שלנו לכם הוא" (פס' כ"ג).
סיפור זה, לכאורה, הוא לא פחות ממדהים. יונתן המקבי, נצר למשפחה שרשמה זכויות יוצרים על קנאות דתית ומלחמות דת, פונה אל הספרטנים כאל אחיו, ומכיר במוצאם המשותף. הכצעקתה? ובכן, ליונתן יש אינטרס פוליטי מובהק. הוא רוצה לצבור כוח. הוא עושה זאת על ידי ציון קשרים גניאולוגים עתיקים בין יהודה לספרטה. יונתן, במשפט היחיד בו הוא מזכיר את הדת, מדבר על הספרים שלנו – אין פה ניסיון לטעון לקרבה דתית. הקרבה היא במוצא – יש לעמים האלו מוצא משותף.
הנקודה המיסיונרית היא, שאם יש לכולם מוצא משותף – יש לכולם סיכוי להגיע לאמת ולהפוך לעם הנבחר. למרות שהספרטאים כרגע אינם יהודים, הם כן יצאו מאותו הזרע כמוהם. היהודים יכולים לחוש קרבה אל הספרטנים ולראות בהם חלק מן העם הנבחר, למרות שהם אינם מקיימים את חוקי הדת היהודית. הספרטנים, מצידם, יכולים לחוש כי הם חלק מן העם הנבחר, גם אם הם כרגע אינם מקיימים את הדרישות הנלוות לכך. יש פה סיכוי להרחבת הדת, מכיוון שגם הם יכולים להיות חלק אם יבחרו בכך.

יוספוס פלאביוס, קדמוניות, 1.238-241:

כאן ניתן למצוא תמיכה נוספת לרעיון המוצא המשותף של היהודים והספרטנים. ארבעה פסוקים אלו הם למעשה סקירה גניאולוגית של ממשיכי דרכו של אברהם. יוספוס סוקר את בניו ובני בניו של אברהם, כשלבסוף הוא מגיע לכך שבתו של אחד מצאצאי אברהם –אפרה, נישאה להרקלס, הגיבור היווני המיתולוגי. מידע זה תומך ברעיון המוצא המשותף של היהודים והספרטנים, ומלמד על כך שיונתן המקבי וארווס הספרטני לא היו היחידים שדיברו על זה. גם יוספוס, בתקופה מאוחרת יותר, מתייחס לסיפור זה. ניתן להניח כי סיפור זה המשיך להסתובב בשטח, או לכל הפחות שיוספוס קרא אותו בספר מקבים והחליט להמשיך להפיצו.

אגרת אריסטאס:

אגרת זו נכתבה כנראה ע"י יהודי במאה השנייה לפנה"ס, אך יהודי זה מתחזה לגוי שכתב שמאה השלישית לפנה"ס. האגרת מתארת את התהליכים שהביאו לתרגום השבעים – התרגום הראשון של התנ"ך ליוונית, בתמיכתו ובמימונו של מלך מצרים תלמי.
לעניין ערבוב המיתולוגיות יש לנו עניין במשפט אחד במיוחד:
"…the god who gave them (the Jews) their law is the god who maintains your kingdom they worship the same god – the lord and the creator of the . universe, as all other men, as we ourselves, O king, though we call him by different names, such as Zeus or Dis"…
הכותב, כנראה יהודי, מנסה להסביר למלך פגאני את משמעות האלוהות היהודית, ועושה זאת על ידי השוואתו למלך האלים היווני – הלוא הוא זאוס.
גם כאן אנו רואים כיצד המיתולוגיות מתערבבות, בניסיון ולמצוא מקבילות בין שתי התרבויות. גם כאן ניתן לדבר על מניעים פוליטיים ברורים לנסות ולמצוא את הקרבה הזאת – אריסטאס מנסה לשכנע את המלך לשחרר עבדים יהודיים. על מנת לעשות זאת, הוא מנסה לשכנע את המלך שהיהודים הם כמוהו, גם הם מאמינים באל שהוא כמו זאוס, ולכן לא צריכים להיות עבדים.

לסיכום

אם אכן היהודים הם העם הנבחר, אז מה הם כל השאר? היהודים צריכים למצוא דרך שגם עמים אחרים יקבלו אותם, על אף שהבדילו והרחיקו את עצמם, על ידי הגדרתם כנבחרים. דבר זה חשוב במיוחד כאשר מדובר על עמים בעלי עוצמה פוליטית. שיטת מיסיון זו, הופכת את היהודים ואיתם את היהדות לקרובים ונגישים יותר לעמים האחרים. היא מגשרת על הפער בין היהדות לעולם הפאגני על ידי טשטוש הגבולות בניהם. שיטת מיסיון זו נגועה לא פעם באינטרסים פוליטיים.


3. המרת דת בכפייה

יוספוס פלאביוס, קדמוניות, 13.257-258:

מאז תחילת בית שני, האדומים הלכו והשתלטו על האזור שבין באר שבע בדרום לחברון בצפון.
יוחנן הורקנוס החל את כיבושיו בשנת 112 לפנה"ס. הוא כובש את כל ערי אדום, ובתוכם את הערים אדורים ומרשה, וכופה על תושביהם גיור או גירוש. וכך כותב יוסף בן מתתיהו:
"יוחנן הורקנוס כבש את אדורים ואת מרישה, ערי אדום, והכריע את כל האדומים, והרשה להם להישאר בארץ אם ימולו וייאותו לקבל את חוקי היהודים, והללו קיבלו על עצמם מאהבת ארץ אבותם, גם את המילה ולגם להשוות את שאר הליכות חייהם לאלה של היהודים, ומאותו זמן ואילך היו הללו יהודים".
הגיור בכפייה היה אכזרי עד מאוד, אך אין עוררין על כך שהוא השיג את מטרתו. שלטון החשמונאים התרחב והתחזק, והעם היהודי גדל (תוך מספר מועט של דורות, שוכח האדם שאבותיו הומרו בכפייה, והוא הופך לחלק בלתי נפרד מהעם). יהודה אריסטובולוס המשיך בדרך אביו וגייר בכפייה את היטורים (עם אשר ישב בגליל ובלבנון).

מגילת אסתר, ח-ט:

פרק ח: טו וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה. טז לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר. יז וּבְכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל-עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי-נָפַל פַּחַד-הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם.
ובפרק ט' נבין למה פחדו מהיהודים:
א וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם. ב נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם וְאִישׁ לֹא-עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי-נָפַל פַּחְדָּם עַל-כָּל-הָעַמִּים. ג וְכָל-שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים אֶת-הַיְּהוּדִים כִּי-נָפַל פַּחַד-מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם. ד כִּי-גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל-הַמְּדִינוֹת כִּי-הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל. ה וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל-אֹיְבֵיהֶם מַכַּת-חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם. ו וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת.
פירוט מורחב למספרי הטבח ניתן למצוא בהמשך פרק ט' במגילה. יש לציין שרבים טוענים שסיפור המגילה מעולם לא התרחש, ושככל הנראה מדובר בהמצאה יהודית. סוג של התגוננות ונקמה מול עצמת הגוים. בין אם אמת או בדיה, שני דברים חשובים בסיפור. ראשית – הוא שרד עד ימינו, והאירועים ההם נחגגים על-ידינו מדי שנה. שנית – מלבד הנקם האכזרי המתואר בו, מתוארת ההתיהדות בכפיה. אם הסיפור דמיוני ומטרתו לנטוע תקווה ביהודים – הרי שהתיהדות שכזו (בכפיה, מפחד) היא מקור תקווה שכזה.

לסיכום

יעילותה של שיטת מיסיון זו רבה. כעדות לכך ניתן לראות אותה חוזרת שוב ושוב לאורך ההיסטוריה (מומרי ספרד במאה ה15, המרה בכח לאיסלאם של עמי הבלקן על ידי העותמנים במאה ה16, ניצור בכח של הילידים בדרום ומרכז אמריקה, ניצורם של העבדים האפריקאים בצפון אמריקה וכמובן מסעות הצלב). נקודת התורפה העיקרית של השיטה היא התנאי העיקרי שלה – היות הכוח הפיזי בידי הממירים. מרגע שפגה עליונותם הפיזית – פגה יכולתם להמיר. עבור היהודים למשל, הייתה זו נקודת תורפה קריטית, כיוון שזמנים ארוכים בהיסטוריה הם היו חסרים עליונות זו. עקב כך, השיטות האחרות שפיתחו מתוחכמות יותר ואינן דורשות עליונות פיזית (ניכוס הצלחות פוליטיות גלובליות ליהוה, ערבוב מיתולוגיות ושכנוע).


4. מיסיון באמצעות שכנוע והבטחה לגאולה

מעשי השליחים:

פטרוס (שמעון) פגש את ישו בכנרת, מרגע מפגש זה הוא התלווה אליו והפך לאחד מ-12 שליחיו. פטרוס הטיף לנצרות ביפו, לוד וקיסריה. הוא כיהן כבישוף אנטיוכיה והבישוף הראשון של רומא, מה שהפך אותו לאפיפיור הראשון. בשנת 67 נצלב ברומא.
פטרוס הטיף גם ליהודים וגם לגויים. הוא שכנע את שאר השליחים בירושלים כי זאת היא הדרך הנכונה "ויהי כשמעם זאת ויחרישו ויהללו את האלוהים ויאמרו אכן גם לגויים נתן האלוהים את התשובה" (18,11). דוגמאות לגישתו זו מובאות לאורך מעשי השליחים:
"ויאמר אליהם אתם ידעתם כי אסור הוא לאיש יהודי להלות ולקרוב אל נכרי ואתי הורה אלוהים לבלתי אמר חל או טמא על כל אדם" (28,10). "ויען פטרוס ויאמר היוכל איש למנע את המים מטבל את אלה אשר קבלו את רוח הקדש גם הם כמנו" (47,10).
מלבד ישו, נחשב פאולוס (שאול) לדמות החשובה ביותר בנצרות. היתה לו השפעה עצומה על התפתחות התיאולוגיה הנוצרית והתרחקותה מהיהדות. פאולוס התחיל את דרכו כרודף הנצרות. בדרכו לדמשק לעצור מאמינים נוצרים, שמע את קולו של ישו ואיבד את מאור עיניו. כשישו החזיר לו את ראייתו, פאולוס עבר אל חיק הנצרות והפך לאחד ממפיציה ומעצביה החשובים. אפשר לומר שפאולוס החל להגשים את הדברים האמורים בספר ישעיהו: "ואתנך לברית עם לאור גויים" (פרק מב', פסוק ו'),  "ונתתיך לאור גויים להיות ישועתי עד־קצה הארץ" (מט, ו). פאולוס קיים 14 מסעות מיסיון ברחבי העולם העתיק (ממלכת הנבטים, סוריה, אנטיוכיה, קפריסין , אסיה הקטנה, רומא). המסורת מספרת כי ברומא מצא את מותו. פאולוס הפך את הנצרות מזרם של היהדות לדת בפני עצמה. הוא ביטל את חובת קיום המצוות, ובכך הרחיק את הנצרות מהיהדות, ובעיקר הפך אותה לדת נגישה וקלה יותר. לביטול זה חלק מכריע בהתפשטות הנצרות בקרב האוכלוסייה הפגאנית.
פטרוס ופאולוס הפכו את הנצרות לדת אוניברסאלית וספיריטואלית. אין חשיבות למוצא האדם, ואין חשיבות למקום מגוריו (בשלב זה של הנצרות אין חשיבות לפולחן במקום ספציפי כמו שהיה בית המקדש ליהודים, אתה יכול להיות נוצרי מצוין במצריים כמו בתורכיה או ברומא). ניתן לראות מעבר מהגישה היהודית של "זרע קודש" לתפיסה של "עם עולם". על אף גישה פתוחה זו, יש מלכוד. אמנם כולם מוזמנים להצטרף, אך מי שלא יצטרף לא יגאל. יש אמת אחת, ומחוצה לה אין גאולה. (א. קליינברג, הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה).
המיסיון הוא חלק מרכזי מהדת הנוצרית. ישו מתאר את פאולוס "כי כלי חפץ הוא לי לשאת את שמי לפני גויים ומלכים ולפני בני ישראל" (15,9). פעולות המיסיון הן אינטנסיביות, השליחים עוברים מקהל לקהל ומטיפים בפניו, פעמים רבות נכללים מעשי ניסים בפעולות השכנוע "...ויפן אל גויתה ויאמר טביתא קומי ותפתח את עינייה ותרא את פטרוס ותתעודד" (40,9).

להרחבה על שתי הגישות - "זרע קודש" ו"עם עולם".


התגיירות הכוזרים:

ספר "הכוזרי" הוא חיבורו הפילוסופי של רבי יהודה הלוי, שנכתב בשנות ה-40 של המאה ה-12. הספר נקרא במקורו הערבי "הספר להגנת הדת המושפלת והבזויה", ובתרגומו העברי של יהודה אבן תיבון (אשר היה הראשון לתרגם ספר זה) הוא מכונה "ספר הכוזרי". הספר כתוב בצורת שיחה בין מלך הכוזרים וחכם יהודי על יסודות הדת בכלל ועל היהדות בפרט, תוך שימוש בסיפור המעשה על אודות גיורם של הכוזרים מרצונם כמה דורות טרם לכן. ספר הכוזרי נחשב אחד מספרי היסוד החשובים ביותר של ארון הספרים היהודי, לצד ספרים כמו ספר האמונות והדעות ומורה הנבוכים.


הספר שוטח את העקרונות הפילוסופיים של הדת היהודית. הוא נכתב בתוך סיפור מסגרת בו מתואר מפגש מתוכנן בין מלך כוזר לנציגי שלשת הדתות ופילוסוף כשכל אחד ניסה להוכיח את צדקת דתו והשקפתו. הוויכוח התרחש בעקבות חלום שחלם המלך כי כוונתו בהקרבת קרבנות רצויה אך לא מעשיו, ואז החליט ללכת ולחפש את הדת האמיתית. בוויכוח ניצח הרב היהודי, ומלך כוזר וממלכתו קבלו עליהם את התורה ומצוותיה.


סיפור התגיירות הכוזרים הוא סיפור מסיונרי מובהק. מעניין לראות שכאן כבר מדובר במאבק בין מסיונרים, כשכל אחד מנסה לשכנע את מלך הכוזרי לאמץ את דתו. 





מסיון מודרני

קישור לאתר של פרויקט רבדים

קישור לאתר של הלל

לסיכום

שיטת מיסיון זו היא אקטיבית מאוד, אין מחכים שהמסר ייקלט בעקיפין דרך סיפורים ומיתולוגיות, אלא יוצאים אל השטח ומעבירים אותו בבירור. אין שימוש באלימות וכפייה, יכולת השכנוע והכריזמטיות של המטיפים עומדת למבחן, וכמובן שקצת ניסים תמיד עוזרים...



דיון נוסף וג'וקר בלתי-צפוי

השבוע ניסינו לבחון שיטות שונות לעריכת מסיון.

מטבע הדברים, סקירתנו זו מצומצמת יחסית ונוגעת רק בחלק קטן מהנושא הרחב והמרתק הזה.

במסגרת הכנותינו לשבוע, עלו בנו תהיות ומחשבות, וביניהן הניסיון להגדיר את הצורך המונותאיסטי (אם יש כזה) בעריכת מיסיון.

למרות שלא הצלחנו להגיע למסקנות נוקבות, או לגבש רעיון שלם, רצינו לשתף אתכם בתוצר שבכל זאת הגענו אליו, יחד עם התלבטויות והסתייגויות שעלו לנו.

כל המעוניינים מוזמנים לעיין בדף מיסיון - מדוע ולמה?

ג'וקר בלתי צפוי

אנא עיינו בסיפורים על הלל הזקן, וגם על שמאי הקפדן, בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לא עמ' א. המשפט המוביל מסוף העמוד הקודם (ל/ב) הוא: "תנו רבנן: ת"ר לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי מעשה בשני בני אדם..." מי שקשה לו/ה הסגנון התלמודי מוזמנ/ת להציץ ב"ספר האגדה" של ביאליק ורבניצקי (יש בספריה) כרך א', עמ' קנח-קנט. בהצלחה! ד"ר א. 06:39, 30 בנובמבר 2009 (UTC)