פרויקט קורנל - 272-292

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

חזרה לעמוד ראשי

תריסר הלוחות

תריסר הלוחות הם מקבץ חוקים המורכבים משתי סדרות (10 + 2) שעל פי המקורות העתיקים אושרו והוצאו לאור על ידי הדקמוויראט של שנת 451 והקונסולים של שנת 449 לפנה"ס: ולריוס (Lucius Valerius Potitus) ו-הורטיוס (Marcus Horatius Barbatus). איגוד החוקים, כתיבתם והוצאתם לאור מהווים קפיצת מדרגה משמעותית בייסוד ההנהלה המדינית של הרפובליקא, עד כדי שבמרוצת השנים בכירים ברפובליקא הרומית (וביניהם קיקרו ופוליביוס), ומכאן נתח נרחב של האוכלוסייה הרומאית, מכירים בהן כנקודת המפנה, כאקט המהפכני שלמעשה יצר את הרפובליקא (פוליביוס 6.11.1).

רעיון יצירת החוקה

הזרז להפיכת חלק מהנורמות המקובלות ברפובליקא - כאלה שאין ספק שהיתה בהן אפליה - לחוקים פורמליים וקבילים משפטית, והזרז לשילוב חוקים נוספים המובאים מחוץ לרפובליקא, הגיעו שניהם מהפלבאים החתירה לאותו כיוון החלה בטריבונאט יותר מעשור לפני חקיקת הלוחות. בשנת 454 לפנה"ס משלחת, שסביר להניח שחלק משמעותי מיצירתה ומאנשיה היה בידיים פלבאיות, שמה לעצמה מטרה ללמידת חוקים בעלי אופי אגלטרי (ובעיקר את חוקי סולון) ולהשמישם ברומא ולשם כך יצאה ליוון (ליוויוס 3.31.8). קיים מצב בו הדעת היוונית הגיעה דווקא לאיטליה שם התערתה בזו הרומית. במהלך השנים הבאות התפתח הרעיון עד שהגיעה ההחלטה לממשו בשנת 451 לפנה"ס.

הדקמוויראט

לכשהגיעה ההחלטה, הדקמוויראט, גוף חסר תקדים ברפובליקא המורכב מעשרה חברים שלפחות תשעה מהם פטריקים, תפס את מוסרות השלטון ומטרתו הייתה לחוקק חוקי יסוד (קיקרו Rep.2.61). הדקמוויראט החליף את הקונסולים והטריבונים של שנת 452 לפנה"ס, אז קיבל סמכויות קונסולריות ומחזור כהונתו הוגדר כרגיל ברפובליקא- שנה אחת. שני מחזורי שלטון בלבד שרד הדקמוויראט, כאשר השני סירב לוותר על תפקידו בתום התקופה. סיפורו של הדקמוויראט השני, שלא הורכב מרוב פטריקי מוחלט, הוא כזה של עריצות וניצול לרעה של סמכויות המשרה, עד כדי שהסיפור אודות וירגיניא ואפיוס קלאודיוס, שנחשב כסיפור עם (ליוויוס 3.44-8) ולאחר מכן אף הומחז, נכתב למעשה על רודנותו של אחד מהעשרה. קיים יסוד להניח שאפיוס קלאודיוס בעל מעמד גבוה יותר משאר חברי הדקמוויראט. מספר שאלות וסתירות מתעוררות בסיפור הדקמוויראט:

  • אם הוקם כדי להחליף המנגנון הקיים:
    • במקריות כה גדולה הוציא תחת ידו סדרת חוקים מורכבת?
    • מדוע הדקמוויראט הראשון נטה חזק כל כך לכיוון הפטריקים?
  • אם הוקם כדי להוציא לאור החוקים ולפנות את מקומו - מדוע הושעו הטריבונאט והקונסולאט?

עוד סדרה של סתירות פנימיות נוגעות לחוק המוצג בלוח האחד-עשר. "חוק בלתי אנושי ביותר" (קיקרו) זה מורה לפטריקים ולפלבאים על איסור חתונות מעורבות, חוק העומד בסתירה מוחלטת לרוח החוקים המתקדמים האחרים. כאן מוצע רעיון שהדקמוויראט השני היה רע, בניגוד לקודמו. גם מענין זה עולות שאלות בלתי פתורות רבות:

  • אם הומצא דקמוויראט שני זה שהיה מרושע, מדוע כל המקורות מעידים שדווקא הקונסולים של שנת 449 לפנה"ס הוציאו את שני הלוחות האחרונים לאור?
  • אם הומצא כדי להסביר חוק זה, מדוע היה מורכב לכאורה מפלבאים ופטריקים יחד?

העובדא שהסיפור הקיים כה מלא בסתירות פנימיות מצביע כמעט בוודאות על כך שהוא לא יכול להיות תוצר המצאה מודעת.

חזרה למתכונת הקודמת

לאחר שהתברר שהדקמוויראט לא מעוניין לוותר על משרתו בסוף תקופתו,  הפלבאים בתגובה יצרו משבר, שבסופו הודחו העקשנים, מקרה מעניין שבו דווקא הפלבאים תפסו את ה"מושכות" . כבר כאן אנו רואים קפיצה במעמד הפלבאים שכן היינו מצפים מארגון, גוף או כל קבוצה פטריקית שתיזום מהלך שכזה. לכשהוחזר הסדר הישן, התרחשה הקפיצה המדוברת כשחוקי ולריו-הורטיוס נכתבו (ולמעשה נחקקו בארד והוצגו בפורום).

חוקי ולריו-הורטיוס

בחוקים אפשר לראות עוד סיבוב של גלגלי השיניים של הרפובליקא הרומית במיטבה. עצם כתיבתם מסמלת ברית כלשהי, מעין יישור קו, בין שני הסדרים. בראש השוויון בין הפלבאים לפטריקים עומדת הענקת הקדושה לא רק לטריבונים אלא גם ליודיסס (iudices Decemviri) -גוף של עשרה שופטים, שלמעשה מעלה את כל הפלבאים לדרגה חדשה. כנראה שגם נחקקו חוקים המאפשרים את זכות הערעור, או שחודדו אותם חוקים כדי למנוע מאדם כזה או אחר להיות מעל זכות זו. חוק מהפכני נוסף שהופיע הוא החוק הנותן את הזכות לאסיפת השבטים להציע חוקים שיכולים להפוך להיות חוקי מדינה. קיימת דעה שבשנת  449 לפנה"ס הרעיון עצמו הוא שעבר והשאיר חותמת דהויה אך משמעותית. בזמן זה העברת חוק פלבאי הצריכה כנראה דרך בירוקרטית ארוכה שעברה סינון פטריקי כבד. אך עם זאת אין להתעלם מן העובדא שחוקים אלו היוו תקדימים לחוקים מאוחרים יותר כחוקי ליקיניוס-סקסטוס ולעוד חוקים אחריהם.

טבע הקוד

הטקסט המלא של תריסר הלוחות לא נמצא בידינו. הידע שלנו על התוכן שלהם מבוסס על ציטוטים ואזכורים לא ישירים מסוגים שונים בעבודות של סופרים מתקופות מאוחרות יותר. החיבור של החלקים המפוזרים הללו וסידורם תחת כותרות היתה העבודה של חוקרים מודרנים. רק לעיתים נדירות ידוע לנו מספר הלוח אליו שייך חוק מסוים, אולם רוב החוקרים עוקבים אחר הסידור המקובל שלראשונה נוסד על ידי ה. דירקסן בתחילת המאה ה-19. למרות שחלה מודרניזציה מסוימת של השפה במהלך תקופת הרפובליקא, ניתן לתארך את רב הציטוטים הישירים לגירסה מוקדמת של הטקסט ולקבל מושג טוב על הסגנון הארכאי של המקור.

החוקים מופיעים בצורה תמציתית של איסורים וגזירות בשפה פשוטה ויחד עם זאת, לעיתים קרובות מעורפלת. מספר דוגמאות ימחישו נקודה זו. "מי שחסר עדות, הוא ילך בכל יום שני לתביעה בדלת" (II3). "הם יעשו את הדרך, אלא אם ריצפו אותה באבנים; הוא ינהג את הכירכרה לאן שירצה" (VII7). "אם הוא הטיל מום בגפה יהיה תגמול אלא אם הוא הסכים לכך" (VIII2). הם מאופיינים בניסוחים בעלי כפל משמעות מבחינה דקדוקית ובמיוחד בשינויי נושא ושימוש בכינויים בלתי מוגדרים. התוצאות לעיתים מביכות: "אם הוא (התובע) מזמין למשפט, הוא (הנתבע) חייב ללכת. אם הוא לא הולך, הוא (התובע) יקרא (למישהו אחר) להעיד. ואז הוא צריך לתפוס אותו" (I1). או אפילו תוצאות קומיות: "אם כלי הנשק עף מהיד (שלו) ולא (הוא) זרק אותו" (VIII24). הדוגמא האחרונה רוצה להדגים את ההבדל בין רצח להריגה, אבל מדגימה חוסר יכולת ניכר לבצע הכללות או לבטא דברים מופשטים. הניסוח לפעמים סתום וחלקם עוררו שאלות אפילו אצל מומחים רומאים בתחילת המאה השנייה לפנה"ס, כשהתחיל מחקר בסיסי על הטקסט. ניתן להבין מספיק מהמעט שנותר כדי לתת לנו תיעוד כתוב היסטורי של החוק הרומאי ויישומו. קשה לומר מה היתה המטרה המקורית של הקודקס או איך הוא משתלב בסיפור של מאבק המעמדות.

יש לציין כי תריסר הלוחות אינם מהווים תקנון (קודקס) במובן המודרני. ה-Decemvirs לא עשו שום מאמץ סיסטמטי לערוך את החוק והעיסוק בתחומים אותם כן כיסו לא היה יסודי. התחומים המרכזיים עליהם היה מדובר היו משפחה, נישואין וגרושין, ירושה, בעלות והעברה של רכוש, תקיפות ונזיקין לגוף ולרכוש, חובות, עבדות ונקסום. נושאים אחרים כוללים פרוצדורות כמו זימון עדים לבית המשפט ותקנות בעלות אופי דתי, כמו החוקים שעוסקים בעריכת לוויות. למיטב ידיעתנו, כל נושא החוקה והחוקים הציבוריים הושמט, מה שמפתיע לאור הדו"ח של Livy לפיו הפלבאים דרשו שהכוח של הקונסולים יוגדרו בכתב (3.9.5). לא ידוע מה הסיבה שה-Decemvirs בחרו לדון במסגרת החוק על נושאים מסוימים ולא על אחרים. נראה שמה שכיוון אותם היה הצורך לכתוב את החוקים באיזורים שהיו נתונים לספק או למחלוקת ולא לציין חוקים שהיו ברורים מאליהם או מוסכמים, כמו עניינים הקשורים לחובות ולעבדות.

החוקים - עבדות, חובות, ונקסום

הקיום של עבדים נרמז מכמה טקסטים ב-12 הלוחות, כמו אלה אשר דנים באחריות של בעלי עבדים, במקרה שעבדיהם גרמו נזק לרכוש או גוף של אזרחים אחרים (XII2). אולם לא היה שום ניסיון ב-12 הלוחות להגדיר מהי עבדות ולענות על שאלות כמו מיהו עבד או איך אדם נהיה עבד. הסיבה ההגיונית לכך היא שמוסד העבדות נתפס כמובן מאליו ושהחוקים לגבי עבדות והזכויות של בעלי העבדים על עבדיהם היו ברורים ולא נתונים למחלוקת או שאלה (Watson, Rome of the Twelve Tables (1975), 92-3).

העובדא שעבדות התקיימה מימי רומא המוקדמים הינה אחד מהעובדות החברתיות החשובות שניתן להסיק מתריסר הלוחות. אולם, לא ברור אם העבדים היוו אחוז ניכר מהאוכלוסייה, למרות שהסבירות לכך נמוכה מאוד. כמו כן, לא סביר כי עבדים עבדו בעבודות חקלאיות. עדות נקודתית מראה כי העבדים הועסקו בעיקר בעבודות בית – עבודה לה היתה דרישה רבה בקרב המעמדות האמידים, אם ניתן גם להסתמך על בתים עתיקים שנחשפו לאחרונה (ראה עמ' 97 אצל קורנל). רוב העבדים היו שבויים או כאלה שנולדו וגדלו בבית. השלל ממלחמה כלל בדרך כלל בני אדם, במיוחד נשים וילדים שהפכו לעבדים. למרות שהרומאים לא היו מעורבים במלחמות כיבוש במאה החמישית לפנה"ס, התבנית הרגילה של פלישות שנתיות כנגד ה-Aequi וה-Volsci כללו במידת האפשר לקיחת שבויים.

עבדים שנולדו בבית (Vernae) היו ילדי שפחות. ילדים כאלה היו עבדים ללא קשר לזהות אביהם, שפעמים רבות היה בעל הבית. העובדא שעבדים רבים היו ילדים של אזרחים רומאים היא אחת מהסיבות לתכיפות אקט שחרור העבדים מרצונו החופשי של בעל העבדים, ולעובדא שעבדים משוחררים אלו קיבלו אזרחות רומאית. שחרור עבדים לא מטופל באופן ישיר בחלקים הנותרים של תריסר הלוחות, אבל לוח VII13 מתייחס למקרה מסוים שבו עבד ששוחרר בתנאי של תשלום ליורש, ישוחרר גם אם היורש מכר אותו לצד שלישי על ידי תשלום אותו סכום לצד השלישי. חוק זה מצביע על המורכבות של החיים החברתיים והחוקיים ברומא בתקופה זו. אנו למדים כי עבד יכול להיות משוחרר דרך מילוי סעיף בצוואה וכן כי היו משאבים שנשלטו על ידי עבדים (peculium) מהם הם יכלו לשלם תשלומים ושניתן היה לקנות ולמכור עבדים. אם אדונים יכלו לשחרר את עבדיהם בצורה לא ישירה, מן הסתם הם יכלו לשחררם גם בצורה ישירה, לא רק דרך ירושה אלא במהלך חייהם בדרכים הבאות – רישום של העבדים כאזרחים בקנסוס (שיטה המתוארכת לימיו של Servius Tullius) – או פעולה חוקית (manumission vindicta) שהתבצעה בנוכחות שופט.

כל זה כבר היה ממוסד לפני תקופת תריסר הלוחות. זאת מכיוון שבתקופת תריסר הלוחות לא ניתן היה להפוך אזרחים רומאים לעבדים ברומא. זה ברור מהחוק החמור בנוגע לחובות בלוח מספר III אשר מפרט את הצעדים שיש לנקוט בהם במקרה של בעיא. אם החוב לא סולק לאחר פרק זמן שהוגדר במשפט, התובע יכול היה למכור את בעל החוב לעבדות מחוץ לרומא - (trans Tiberim peregre, מעבר לנהר הטיבר). זה היה אסור בכל הטריטוריה הרומית ומוגדר כאפשרי רק מחוצה לה (למשל בטריטוריא אטרוסקית). חוק זה מאיר באור מעניין את ההיקף של החוקה הלטינית, כיוון שזה מראה שלרומא היו איזורים בשליטתה בגדה הימנית של הטיבר במאה החמישית לפנה"ס,למרות שסברו כי לא כך היה. זוהי אחת מהבעיות ההיסטוריות העולות מלימוד הלוחות.

בעיה נוספת עולה מכך שמכירה עמדה כאפשרות במקום עונש מוות כתוצאה מחוב שלא שולם, ובמקרה של מספר לווים גופת החב תבותר לפי מספר בעלי החוב. זוהי מכל מקום הצורה ש-Gellius, המקור העיקרי שלנו, הבין את המונח (parties secanto). היה ויכוח רב לגבי סעיף זה ואין בנמצא שום עדות שהליך אכזרי זה יושם בפועל אי פעם. יתכן שכוונת ההליך המפחיד הזה היתה לגרום למעורבים להגיע לפשרה כלשהי, אולי הסכם שיעבוד.

נקסום (Nexum, קשר חוב) היה שונה בעליל ממכירה לעבדות, כיוון שהעבד שמר על מעמדו כאזרח רומאי והמשיך לגור ברומא. החוק הצהיר בבירור כי ניתן להגיע להסכם לפני המשפט ויתכן שזו היתה התוצאה הרצויה. אם כך, ניתן לענות על השאלה כיצד החוק היה אמור להיטיב עם הפלבאים? במובן מסוים זה ברור כי החוק בלוח III רק אישר את הכוח של בעל החוב ואכן נטען כי מטרת החוקים בחברות ארכאיות היתה להגדיל ולאשרר את הכוח של העשירים ובעלי הכוח ולכפות את כוחם על שאר החברה. אולם זה נראה קיצוני מדי. יהיה זה לא מציאותי לצפות מחוק החובות לעשות דבר מלבד לספק פיצוי לבעל החוב, ויהיה זה נאיבי לחשוב שחוקים יוכלו לפצות על חוסר שוויון חברתי. לא לזה ציפו הפלבאים ותריסר הלוחות אכן לא סיפקו זאת. אולם הלוחות ויסתו את הדרכים בהן ניתן היה להעניש בעלי חוב ופירטו דרכי ענישה שיכלו לנקוט הלוֹוים. עבור הפלבאים היה זה עדיף על פעולה אקראית. ראשית, תפיסה יכולה הייתה להתרחש אחרי משפט ו-30 יום של חסד. לאחר הופעה שניה בבית המשפט הלווה יכול היה לאסור את בעל החוב בשלשלאות. במשך 60 ימים, בעל החוב יכול היה להיות בבית או תחת השגחת הלוֹוה, שהיה חייב להאכיל אותו. במהלך 60 הימים לפני הריגת בעל החוב או מכירתו בגלות, ניתן היה להגיע להסדר – הסכם שבו בעל החוב נותן את שירותיו ללוֹוה כעבד וירטואלי. בעל החוב יכול היה להיכנס להסכם nexum עם גוף שלישי כעבד עבור כסף אותו שילם ללווה.

היו קטגוריות שונות של נקסום כפי שעולה מתאורו של ליוויוס (Livy 2.23.8) של אלה שהיו כבולים בשלשלאות ואלה שלא, לפיהן ניתן היה להבחין בין אלה שאולצו לאלה שבחרו להפוך לנקסום. יש לציין כי במקורות שלנו נקסום הוא בעל חוב שבחר להיכנס להסכם כזה. לוח VI1 מציין שהיה זה הסכם מילולי דומה למנקיפיום (mancipium): "כאשר הוא יבצע נקסום ו-mancipium כפי שביטא בלשונו כך יהא החוק". Mancipium, ויותר מאוחר mancipatio, היה דרך העברה של סוגי רכוש שנודעו כרס מנקיפי (res mancipi) בדומה לנכסי דלא ניידי, עבדים ובהמות עבודה. התהליך כלל שקילה של ברונזה (כסף) לפני עדים.

חשוב להיות מודעים לאופי החוב בחברה חקלאית עתיקה. מוזר לראות לווי כסף שנתנו הלוואה לאיכרים שלא היתה להם שום ערבות וביטחון להחזר מלבד גופם. העובדא שניתן היה לבתר את גופתם לא ממש נתנה להם סיפוק מן הסתם. הענין הוא שאיננו עוסקים בהלוואת כסף, אשראי וריבית אלא יותר כהלוואות של בעלי קרקעות עשירים ששולמו אולי בצורת זרעים או צרכי מחיה בסיסיים אחרים. מטרת ההלוואה היתה בדיוק ליצור מצב של עבדות, וזה היה התשלום עבור שירותי העבודה של בעל החוב, אשר מכר את עצמו או את אחד מילדיו ללווה. טבעו של החוזה היה דומה למכירה. מנקודת מבטו של הלווה המטרה היתה לקבל שירותי עבודה מבעל החוב יותר מאשר להרוויח ריבית.

שעבוד חוב הוא צורה מימסדית של ניצול אשר מקובלת בחברות חקלאיות כאשר צורות אחרות של שעבוד היו אסורות ולא חוקיות. בחברות כאלה עוני, חוסר שוויון ומבנה פרימיטיבי של הכלכלה לא מאפשרים התפתחות של שוק עבודה חופשי. התוצאה היא שהייצור הופך מבוסס על עבודה המוגבלת על ידי מנגנונים מוסדיים חוקיים כמו האגדה על הלוואות וחובות. כמעט וודאי שמטרת הנקסום היתה לאפשר כוח עבודה עבור בעלי קרקעות עשירים. בשל חוסר השוויון הכלכלי והחברתי נאלצו רומאים רבים למכור את עצמם או את ילדיהם ככוח עבודה שבוי בשדות של בעלי האחוזות הגדולים. עבדות רשמית היתה רק במשק הבית, בבתים עירוניים גדולים ועשירים. זה יכול להיות הפתרון לתעלומה נוספת המוזכרת בלוח IV2 : "אם האבא מוכר בפעם השלישית את בנו, יש לשחרר את הבן מאביו". כותבים רומאים מתקופה מאוחרת יותר, כמו גאיוס ואולפיאן, פרשו זאת כאב שמוכר בנו לעבדות וקיבל מחדש חזקה עליו לאחר שהבן שוחרר מעבדות. ה-Decemvirs ראו בפעולה חוזרת זו חוסר היגיון ומצאו לנכון להגביל את כוחו של האב על בנו במקרה כזה של מכירה חוזרת. אבל ניתן לשאול האם אזרח רומאי יכול היה להפוך לעבד של אזרח רומאי כתוצאה ממכירה כזו? כמו כן, לא סביר ששיחרור עבדים יתן לאב אופציה למכור את בנו שלוש פעמים. הפירוש היה שמדובר יותר בהשכרה מאשר מכירה. אולם זה עומד בסתירה להנחה של גאיוס שמדובר בשחרור לאחר שלוש פעמים שנקרא emancipation. סביר שהבן לא נמכר כעבד אלא הושכר כנקסום שהיה צורה של mancipium או mancipatio.

החוקים -משפחה ורכוש

במשפחה הרומאית העתיקה, השליט העיקרי היה אב הבית, או אב המשפחה - Pater familias. משק הבית כלל גם את הרכוש של המשפחה וגם את האנשים עצמם. האב היה אחראי על הכל והיתה לו שליטה בלתי מרוסנת. אב המשפחה היה האדם המבוגר ביותר בבית. גם אם אדם היה בתפקיד בכיר בגוף האזרחים ברומא הוא עדיין היה כפוף למרותו של אביו בביתו. האב שלט על ילדיו, נשותיו ורכושו. היה לו החופש לקבוע מה מותר ומה אסור. תריסר הלוחות כמובן חיזקו מבחינה משפטית את מעמדו של אב המשפחה כשנתנו תוקף חוקי לשליטתו גם אם זה היה מקובל לפני יצירתם. האישה במשק הבית היתה סוג של רכוש. אב המשפחה יכול היה להשיגה בטקס דתי, בעסקת חליפין של אבנים או לאחר שנה שחיו ביחד. לאב היתה גם שליטה על הזרים בביתו. זאת ועוד, ידוע אפילו שאם לא היה אף אחד במשפחה להעביר לו את הירושה היא עברה לזרים שבביתו. בתריסר הלוחות מצויין שהירושה עברה לזרים כקבוצה אך הסברה הרווחת היא שהירושה עברה לזרים כיחידים ולא כקבוצה.

ההשלכות הכלכליות של החוקים

אם נשפוט על פי תריסר הלוחות, החיים הכלכלים ברומא במאה ה-5 לפנה"ס התבססו על חקלאות וגידול צאן ובקר. ישנם מקורות הטוענים שכל מערכת המסחר והקנסות התבסססו על צאן ובקר. אך גם תריסר הלוחות ומקורות מאוחרים יותר מתנגדים לקביעה זו וטוענים שצאן ובקר שימשו מדד לאמצעים שיש לאדם אך לא לשימוש כמסחר או תחליף לכסף. כנראה שבשלב זה של התקופה כבר השתמשו במטילי ברונזה ומתכת כדי לקנוס ולסחור. אפילו מטילים שהיו דמויי מטבעות, כלומר יחידות ברונזה שמספר משקלם היה מוטבע עליהם היו כבר בשימוש.

החוקים - הבחנה חברתית

אחד המאפיינים של החברה הרומית באותה תקופה היו היחסים בין פטרון לקליינט. קשרים אלה היו נפוצים ביותר במערכת החברתית ברומא. הפטרון היה האדם העשיר בעל הרכוש. הקליינט היה אדם אשר עבד ושירת את הפטרון במגוון עבודות. הפטרון העניק לקליינט הגנה פיזית ומשפטית בתמורה לשירותו. ניתן לומר שקשרי הפטרון-קליינט התבססו על אמון אך מעבר לכך הם התבססו על תועלת, טובות ושירות. אם הקליינט שירת נאמנה את הפטרון, הוא זכה לטובות ממנו בדרכים שונות. ניתן לומר שקליינטים מוצלחים אף היו "עשירים" או לכל הפחות מבוססים. לעומת זאת, במקרה מריבה יכול היה הפטרון להטיל את כל סוגי הסנקציות שרצה על הקליינט. ישנה טענה שבעצם הרעיון של פטרון-קליינט ניתן להבחין בין הפטריקים לפלבאים. אך הדבר איננו נכון בהכרח, היות והיו קליינטים עשירים והיו פלבאים שהיו מחוץ לגוף האזרחים הרומי. לכן, לא ניתן לקבוע זאת בפירוש. הפטריקים, שהיו הקבוצה הבולטת, היו זקוקים לתמיכת הלא-פטריקים או יותר נכון הקליינטים עשירים שלא בהכרח היו פלבאים. תנועת הפלבס סייעה לאנשים שהועפו ממשרותיהם אצל הפטרון. כך נוצר מצב שתנועת הפלבס גדלה וקליינטים אמידים כלכלית עברו לארגון זה ושימשו לפעמים כמנהיגי הארגון. הדבר גרר תגובת נגד של הפטריקים שניסו להטיל מגבלות שונות על תנועה זו ומנהיגיה. אחד הראיות לכך זה הלוח ה-11 שאסר נישואים בין פטריקים למנהיגים פלבאים ( בלוח ה-6 אף מצויין על איסור נישואים בין פטריקים לפלבאים פשוטים). הרעיון היה למנוע מעשירים שאינם פלבאים לעבור לתנועת הפלבס. חוק זה בוטל בשנת 445 לפנה"ס.


חזרה לעמוד ראשי