קורנל 1995 272-292

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

חברה ומשטר ברפובליקה הרומית תש"ע תרגיל

שנים עשר הלוחות הם מקבץ חוקים המורכבים משני סדרות (10 + 2) שעל פי המקורות העתיקים אושרו והוצאו לאור על ידי הדקמוויראט של שנת 451 והקונסולים של שנת 449 לפנה"ס: ולריוס (Lucius Valerius Potitus) ו-הורטיוס (Marcus Horatius Barbatus). איגוד החוקים, כתיבתם והוצאתם לאור מהווים קפיצת מדרגה משמעותית בייסוד ההנהלה המדינית של הרפובליקה, עד כדי שבמרוצות השנים בכירים ברפובליקה הרומית (וביניהם קיקרו ופוליביוס), ומכאן נתח נרחב של האוכלוסייה הרומאית, מכירים בהן כנקודת המפנה, כאקט המהפכני שלמעשה יצר את הרפובליקה.

רעיון יצירת החוקה

הזרז להפיכת חלק מהנורמות המקובלות ברפובליקה - כאלו שלא מתעורר ספק שאפליה עורבה בהן - לחוקים פורמליים וקבילים משפטית, והזרז לשילוב חוקים נוספים המובאים מחוץ לרפובליקה, הגיעו שניהם מהפלבס. החתירה לאותו כיוון החלה בטריבונאט יותר מעשור לפני חקיקת הלוחות. בשנת 454 לפנה"ס משלחת, שסביר להניח שחלק משמעותי בגופה ו/או ביצירתה היו בידיים פלבאיות, שמה לעצמה מטרה ללמידת חוקים בעלי אופי אגלטרי ולהשמישם ברומא. לשם כך ויצאה ליוון. קיים מצב בו הדעת היוונית הגיעה דווקא לאיטליה שם התערתה בזו הרומית. במהלך השנים הבאות התפתח הרעיון עד שהגיעה ההחלטה לממשו בשנת 451 לפנה"ס.

הדקמוויראט

לכשהגיעה ההחלטה, הדקמוויראט, גוף חסר תקדים ברפובליקה המורכב מעשרה חברים שלפחות תשעה מהם פטריקים, תפס את מוסרות השלטון. הדקמוויראט החליף את הקונסולים והטריבונים של שנת 452 לפנה"ס, אז קיבל סמכויות קונסולריות ומחזור כהונתו הוגדר כרגיל ברפובליקה - שנה אחת. שני מחזורי שלטון בלבד שרד הדקמוויראט, כאשר השני סירב לוותר על תפקידו בתום התקופה. סיפורו של הדקמוויראט השני, שלא הורכב מרוב פטריקי מוחלט, הוא כזה של עריצות וניצול לרעה של סמכויות המשרה, עד כדי שמה שנחשב כסיפור עם (חסר מראה מקום), שלאחר מכן אף הומחז, נכתב על רודנותו של אחד מהעשרה, ושקיים יסוד להניח שהיה בעל מעמד גבוה יותר משאר חברי הדקמוויראט. מספר שאלות וסתירות מתעוררות בסיפור הדקמוויראט:

  • אם הוקם כדי להחליף המנגנון הקיים:
    • במקריות כה גדולה הוציא תחת ידו סדרת חוקים מורכבת?
    • מדוע הדקמוויראט הראשון נטה חזק כל כך לכיוון הפטריקים?
  • אם הוקם כדי להוציא לאור החוקים ולפנות את מקומו - מדוע הושעו הטריבונאט והקונסולאט?

עוד סדרה של סתירות פנימיות נוגעות לחוק המוצג בלוח האחד-עשר. "חוק בלתי אנושי ביותר" (קיקרו - חסר מראה מקום) זה מורה לפטריקים ולפלבאים על איסור חתונות מעורבות, חוק העומד בסתירה מוחלטת לרוח החוקים המתקדמים האחרים. כאן מוצע רעיון שהדקמוויראט השני הומצא כרע, נותן בסיס לחוק לא טוב בין רבים פופולרים. גם כאן מוצאים שאלות בלתי פתורות רבות: (משפט לא ברור)

  • אם הומצא דקמוויראט שני מרושע זה, מדוע כל המקורות מעידים שדווקא הקונסולים של שנת 449 לפנה"ס הוציאו אותם לאור?
  • אם הומצא כדי להסביר חוק זה, מדוע הומצא מורכב מפלבאים ופטריקים יחד? (ניסוח בעייתי)

עובדה מעניינת נוספת בהקשר זה היא שאנו רואים עדויות בתקופה סמוכה לזו עליה אנו מדברים הנתקלים בשאלות אלו או בדומיהן. ידע כלשהו כנראה נעלם סמוך לפרשה והשאיר חורים שקשה לכסות. (אילו עדויות? מתי? מי?)

חזרה למתכונת הקודמת

לאחר שהתברר שהדקמוויראט לא מעוניין לוותר על משרתו בסוף תקופתו,  הפלבאים בתגובה יצרו משברון, שבסופו הודחו העקשנים, מקרה מעניין שבו דווקא הפלבאים תפסו את ה"מושכות" . כבר כאן אנו רואים קפיצה במעמד הפלבאים שכן היינו מצפים מארגון, גוף או כל קבוצה פטריקית שתיזום מהלך שכזה. לכשהוחזר הסדר הישן, התרחשה הקפיצה המדוברת כשחוקי ולריו-הורטיוס נכתבו (ולמעשה נחקקו בארד).

חוקי ולריו-הורטיוס

בחוקים אפשר לראות עוד סיבוב של גלגלי השיניים של הרפובליקה הרומית במיטבה. עצם כתיבתם מסמלת ברית כלשהי, מעין יישור קו, בין שני הסדרים. בראש השוויון בין הפלבאים לפטריקים עומדת הענקת הקדושה לא רק לטריבונים אלא גם לאיוסיס (חסרה המילה באנגלית)(גוף של עשרה שופטים), שלמעשה מעלה את כל הפלבאים למעלה חדשה. כנראה שגם שנחקקו חוקים המאפשרים את זכות הערעור, או שחודדו אותם חוקים כדי למנוע מאדם כזה או אחר להיות מעל זכות זו. חוק מהפכני גם כן שהופיע הוא החוק הנותן את הזכות לאסיפת השבטים להציע חוקים שיכולים לעבור להיות חוקי מדינה. קיימת דעה שבשנת  449 לפנה"ס הרעיון עצמו הוא שעבר והשאיר חותמת דהויה אך משמעותית. בזמן זה העברת חוק פלבאי הצריכה כנראה דרך ארוכה שעברה סינון פטריקי כבד. אך עם זאת אין להתעלם מן העובדה שחוקים אלו היוו תקדימים לחוקים מאוחרים יותר כחוקי ליקיניוס-סקסטוס ולעוד אחריהם.

פרק 3 - טבע הקוד

אין לנו את הטקסט המלא של 12 הלוחות. הידע שלנו על התוכן שלהם מבוסס על ציטוטים ואזכורים לא ישירים מסוגים שונים בעבודות של סופרים מתקופות מאוחרות יותר. החיבור של החלקים המפוזרים הללו וסידורם תחת כותרות היתה העבודה של למדנים מודרנים. רק לעיתים נדירות יודעים אנו את מספר הלוח אליו שייך חוק מסוים, אולם רוב המלומדים עוקבים אחר הסידור המקובל שלראשונה נוסד ע"י ה. דירקסן בתחילת המאה ה-19. למרות שחלה מודרניזציה מסוימת של השפה במהלך תקופת הרפובליקה, ניתן לתארך את רב הציטוטים הישירים לגירסה מוקדמת של הטקסט ולקבל מושג טוב על הסגנון הארכאי של המקור.

החוקים באים בצורה תמציתית של איסורים וגזירות בשפה פשוטה אבל לעיתים קרובות מעורפלת. מספר דוגמאות ימחישו נקודה זו. "מי שחסר עדות, הוא ילך כל יום שני לתביעה בדלת" (II3). "הם יעשו את הדרך, אלא אם ריצפו אותה באבנים הוא ינהג את הכירכרה לאן שירצה" (VII7). "אם הוא הטיל מום בגפה יהיה תגמול אלא אם הוא הסכים לכך" (VIII2). הם מאופיינים בניסוחים בעלי כפל משמעות מבחינה דקדוקית ובמיוחד בשינויי נושא ושימוש בכינויים בלתי מוגדרים. התוצאות לעיתים מביכות: "אם הוא (התובע) מזמין למשפט, הוא (הנתבע) חייב ללכת. אם הוא לא הולך, הוא (התובע) יקרא (למישהו אחר) להעיד. ואז הוא צריך לתפוס אותו" (I1). או אפילו תוצאות קומיות: "אם כלי הנשק עף מהיד (שלו) מאשר (הוא) זרק אותו" (VIII24). הדוגמא האחרונה רוצה להדגים את ההבדל בין רצח להריגה, אבל מדגימה חוסר יכולת ניכר לבצע הכללות או לבטא דברים מופשטים. הניסוח לפעמים סתום ולא רק לנו, היו מילים וניסוחים שעוררו שאלות אפילו אצל מומחים רומאים בתחילת המאה השנייה לפנה"ס, כשהתחילו ההערות של המלומדים על הטקסט. ניתן להבין מספיק מהמעט שנותר כדי לתת לנו תיעוד כתוב היסטורי של החוק הרומאי ויישומו. קשה לומר מה היתה המטרה המקורית של הקודקס או איך הוא משתלב בסיפור של מאבק המעמדות.

יש לציין כי 12 הלוחות אינם מהווים תקנון (קודקס) במובן המודרני. ה-Decemvirs לא עשו שום מאמץ סיסטמטי לערוך את כל החוק והעיסוק בתחומים אותם כן כיסו לא היה יסודי. התחומים המרכזיים עליהם מדובר: משפחה, נישואין וגרושין, ירושה, בעלות והעברה של רכוש, תקיפות ונזיקין לגוף ולרכוש, חובות, עבדות ו-nexum. נושאים אחרים כוללים פרוצדורות כמו זימון עדים לבית המשפט ורגולציות בעלות אופי דתי, כמו החוקים שעוסקים בעריכת לוויות. ככל שאנו מסוגלים לשפוט, כל הנושא של חוקה וחוקי ציבור הושמט, מה שמפתיע לאור הדו"ח של Livy שהפלבאים דרשו שהכוח של הקונסולים יוגדרו בכתב (3.9.5). לא ידועה מה הסיבה שה-Decemvirs בחרו להביא את החוק על נושאים מסוימים ולא אחרים. נראה שמה שכיוון אותם היה הצורך לכתוב את החוקים באיזורים שהיו נתונים לספק או למחלוקת ולא לציין חוקים שהיו ברורים מאליהם או מוסכמים. דוגמאות טובות לכך הם עניינים הקשורים לחובות ולעבדות.

פרק 4 - החוקים: עבדות, חובות, ו-nexum

הקיום של עבדים נרמז מכמה טקסטים ב-12 הלוחות, כמו אלו אשר דנים באחריות של בעלי עבדים, במקרה שעבדים שלהם גרמו נזק לרכוש או גוף של אזרחים אחרים (XII2). אולם לא היה שום ניסיון ב-12 הלוחות להגדיר מהי עבדות, לענות על השאלה מיהו עבד, או איך אדם הופך לעבד. הסיבה ההגיונית לכך היא שמוסד העבדות נתפס כמובן מאליו ושהחוקים לגבי עבדות והזכויות של בעלי העבדים על העבדים היו ברורים ולא נתונים למחלוקת או שאלה. (מקור ,27 - מה זה בא לסמן)

העובדה שעבדות התקיימה מימי רומא המוקדמים הינה אחד מהעובדות החברתיות החשובות שניתן להסיק מ-12 הלוחות. אולם, לא ברור אם העבדים היוו אחוז ניכר מהאוכלוסייה, למרות שסביר לכך נמוכה מאוד. כמו כן, לא סביר כי עבדים עבדו בעבודות חקלאיות. עדות נקודתית מראה כי העבדים הועסקו בעיקר בעבודות בית – עבודה לה היתה דרישה רבה בקרב המעמדות האמידים, אם ניתן גם להסתמך על בתים עתיקים שנחשפו לאחרונה (מקור ,27עמ' 97 - מה זה בא לסמן). רוב העבדים היו שבויים או כאלו שגדלו בבית. השלל ממלחמה כלל בד"כ בני אדם, במיוחד נשים וילדים אשר הפכו לעבדים. למרות שהרומאים לא היו מעורבים במלחמות כיבוש במאה החמישית לפנה"ס, התבנית הרגילה של פלישות שנתיות כנגד ה-Aequi וה-Volsci כללו במידת האפשר לקיחת שבויים.

עבדים שנולדו בבית Vernae היו הילדים של שפחות. ילדים כאלו היו עבדים ללא קשר לזהות אביהם, שפעמים רבות היה בעל הבית. העובדה שעבדים רבים היו ילדים של אזרחים רומאים היא אחת מהסיבות לתכיפות של האקט שחרור עבדים מרצונו החופשי של בעל העבדים, ולעובדה שעבדים משוחררים אלו קיבלו אזרחות רומאית. שחרור עבדים לא מטופל באופן ישיר בחלקים הנותרים של 12 הלוחות, אבל לוח VII13 מתייחס למקרה מסוים שבו עבד ששוחרר בתנאי של תשלום ליורש, ישוחרר גם אם היורש מכר אותו לצד שלישי על ידי תשלום אותו סכום לצד השלישי. חוק זה מראה על המורכבות של החיים החברתיים והחוקיים ברומא בתקופה זו. אנו למדים כי עבד יכול להיות משוחרר דרך מילוי סעיף בצוואה וכן כי היו משאבים שנשלטו ע"י עבדים peculium מהם הם יכלו לשלם תשלומים ושניתן היה לקנות ולמכור אותם. אם אדונים יכלו לשחרר את עבדיהם בצורה לא ישירה, מן הסתם הם יכלו לשחררם גם בצורה ישירה, לא רק דרך ירושה אלא בזמן חייהם בדרכים הבאות – רישום של העבדים כאזרחים ב-census (שיטה המתוארכת לימיו של Servius Tullius) – או פעולה חוקית של manumission vindicta פעולה - חוקית מול שופט.

כל זה היה כבר ממוסד לפני תקופת 12 הלוחות. זאת מכיוון שבתקופת 12 הלוחות כי לא ניתן להפוך אזרחים רומאים לעבדים ברומא. זה ברור מהחוק החמור לגבי חובות בלוח III אשר מפרט את הפרוצדורות שיש לנקוט במקרה דיפולטי (מילה לא מובנת). אם החוב לא סולק לאחר זמן שהוגדר במשפט, התובע יכול היה למכור את בעל החוב לעבדות מחוץ לרומא - trans Tiberim peregre = מעבר לנהר הטיבר. זה היה אסור בכל הטריטוריה הרומית ומוגדר כאפשרי רק ב"חו"ל" (למשל טריטוריה אטרוסקית). חוק זה מאיר באור מעינין את ההיקף של האמנה הלטינית, כיוון שזה מראה שלרומא היו איזורים בשליטתה בגדה הימנית של הטיבר במאה החמישית לפנה"ס,למרות שסברו כי לא כך היה. זוהי אחת מהבעיות ההיסטוריות העולות מלימוד הלוחות.

בעיה נוספת עולה מכך שמכירה עמדה כאפשרות על עונש מוות כתוצאה מחוב שלא שולם, ובמקרה של מספר לווים גופת החב תבותר לפי מספר בעלי החוב. זוהי מכל מקום הצורה ש-Gellius, המקור העיקרי שלנו, הבין את המונח: parties secanto. היה ויכוח רב לגבי סעיף זה, כאשר אין שום עדות שהליך אכזרי זה יושם בפועל אי פעם. יתכן שכוונת ההליך המפחיד הזה היתה לגרום למעורבים להגיע לפשרה כלשהי, אולי הסכם שיעבוד.

Nexum (שיעבוד חוב) היה שונה בעליל ממכירה לעבדות, כיוון שהעבד שמר על מעמדו כאזרח רומאי וכן המשיך לגור ברומא. החוק הצהיר בבירור כי ניתן להגיע להסכם לפני המשפט ואולי זו היתה התוצאה הרצויה. אם כך, ניתן לענות על השאלה כיצד החוק היה אמור להיטיב עם הפלבאים. במובן מסוים זה ברור כי החוק בלוח III רק אישר את הכוח של בעל החוב ואכן נטען כי מטרת החוקים בחברות ארכאיות היתה להגדיל ולאשרר את הכוח של העשירים ובעלי הכוח ולכפות את כוחם על שאר החברה. אולם זה נראה קיצוני מדי. יהיה זה לא מציאותי לצפות מחוק החבות לעשות משהו אחר מלספק פיצוי לבעל החוב, ויהיה זה נאיבי לחשוב שחוקים יוכלו לפצות על חוסר שוויון חברתי. לא לזה ציפו ה-plebs ו-12 הלוחות אכן לא סיפקו זאת. אולם הלוחות ויסתו את הדרכים בהם ניתן היה להעניש בעלי חוב ופירטו דרכי ענישה שיכלו לנקוט הלווים. עבור ה-plebs היה זה עדיף על פעולה אקראית. קודם כל, תפיסה יכולה הייתה להתרחש אחרי משפט ו-30 יום של חסד. לאחר הופעה שניה בבית המשפט הלווה יכול היה לאסור את בעל החוב בשלשלאות. 60 יום בעל החוב יכול היה להיות בבית או תחת השגחת בעל החוב, שהיה חייב להאכיל אותו. במהלך 60 היום לפני הריגת בעל החוב או מכירתו בגלות, ניתן היה להגיע להסדר – הסכם שבו בעל החוב נותן את שירותיו ללווה כעבד וירטואלי. בעל החוב יכול היה להיכנס להסכם nexum עם גוף שלישי כעבד עבור כסף אותו שילם ללווה.

היו קטגוריות שונות של nexum כפי שעולה מתאורו של ליוויוס (Livy 2.23.8) של אלו שהיו כבולים בשלשלאות ואלו שלא, שניתן להבחין בין אלו שאולצו לאלו שבחרו להפוך ל-nexum. יש לציין כי במקורות שלנו nexum הוא בעל חוב שבחר להיכנס להסכם כזה. לוח VI1 מציין שהיה זה הסכם מילולי דומה ל-mancipium : "כאשר הוא יבצע nexum ו-mancipium כפי שביטא בלשונו כך יהא החוק". Mancipium, ויותר מאוחר mancipatio, היה דרך העברה של סוגי רכוש שנודעו כ- res mancipi בדומה לנכסי דלא ניידי, עבדים ובהמות עבודה. התהליך כלל שקילה של ברונזה (כסף) לפני עדים.

חשוב להיות מודעים לאופי החוב בחברה ארכאית חקלאית. מוזר לראות לווי כסף שנתנו הלוואה לאיכרים שלא היתה להם שום ערבות וביטחון להחזר מלבד גופם. העובדה שניתן יהיה לבתר את גופתם לא ממש נתנה להם סיפוק מן הסתם. הענין הוא איננו עוסקים בהלוואת כסף, אשראי וריבית אלא יותר כהלוואות של בעלי קרקעות עשירים ששולמו אולי בצורת זרעים או צרכי מחיה בסיסיים. מטרת ההלוואה היתה בדיוק ליצור מצב של עבדות, וזה היה התשלום עבור שירותי העבודה של בעל החוב, אשר מכר את עצמו או אחד מילדיו ללווה. טבעו של החוזה per aes et libram היה דומה למכירה. מנקודת מבטו של הלווה המטרה היתה לקבל שירותי עבודה מבעל החוב יותר מאשר להרוויח ריבית.

שעבוד חוב הוא צורה מימסדית של ניצול אשר מקובל בחברות חקלאיות כאשר צורות אחרות של עבודה משועבדת אסורות/לא חוקיות. בחברות כאלו עוני, חוסר שוויון ומבנה פרימיטיבי של הכלכלה לא מאפשרים התפתחות של שוק עבודה חופשי. התוצאה היא שהייצור הופך מבוסס על עבודה המוגבלת על ידי מנגנונים מוסדיים חוקיים כמו האגדה על "הלוואות" ו"חובות". כמעט וודאי שמטרת ה-nexum היתה לאפשר כוח עבודה עבור בעלי קרקעות עשירים. בשל חוסר השוויון הכלכלי והחברתי נאלצו רומאים רבים למכור עצמם או ילדיהם ככוח עבודה שבוי בשדות של בעלי האחוזות הגדולים. עבדות רשמית היתה רק במשק הבית, בבתים עירוניים גדולים ועשירים. זה יכול להיות הפתרון לעוד תעלומה המוזכרת בלוח IV2 : "אם האבא מוכר פעם שלישית את בנו, יש לשחרר את הבן מאביו". כותבים רומאים מתקופה מאוחרת יותר, כמו גאיוס ואולפיאן, פרשו זאת כאב שמוכר בנו לעבדות וקיבל מחדש חזקה עליו לאחר שהבן שוחרר מעבדות. ה-Decemvirs ראו בפעולה חוזרת זו חוסר היגיון ומצאו לנכון להגביל את כוחו של האב על בנו במקרה כזה של מכירה חוזרת. אבל ניתן לשאול האם אזרח רומאי יכול היה להפוך לעבד של אזרח רומאי כתוצאה ממכירה כזו? כמו כן לא סביר ששיחרור עבדים יתן לאב אופציה למכור את בנו שלוש פעמים. הפרוש היה שמדובר יותר בהשכרה מאשר מכירה. אולם זה עומד בסתירה להנחה של גאיוס שמדובר בשחרור לאחר שלוש פעמים שנקרא emancipation. סביר שהבן לא נמכר כעבד אלא הושכר כ- nexus שהיה צורה של mancipium או mancipatio.

פרק5 - החוקים: משפחה ורכוש

(284-286) במשפחה הרומית העתיקה השליט העיקרי היה אב הבית, או במילים אחרות אב המשפחה - paterfamilias. משק הבית כלל גם את הרכוש של המשפחה וגם את האנשים עצמם. האב היה אחראי על הכל! היתה לו שליטה בלתי מרוסנת. אב המשפחה היה האדם המבוגר ביותר בבית, ללא קשר לגיל של בניו. גם אם אדם היה בתפקיד בכיר בגוף האזרחים ברומא הוא עדיין היה כפוף למרותו של אביו בביתו. האב שלט על ילדיו, נשותיו והרכוש. היה לו חופש לקבוע מה מותר ומה אסור. 12 הלוחות כמובן חיזקו משפטית את מעמדו של אב המשפחה כשנתנו תוקף חוקי לשליטתו גם אם זה היה מקובל לפני יצירתם. האישה במשק הבית היתה סוג של רכוש. אב המשפחה יכול היה להשיגה בטקס דתי, בעסקת חליפין של אבנים או לאחר שנה שחיו ביחד. לאב היתה גם שליטה על הזרים בביתו. ידוע אפילו שאם לא היה אף אחד במשפחה להעביר לו את הירושה היא עברה לזרים שבביתו. ב-12 הלוחות מצויין שהירושה עברה לזרים כקבוצה אך הסברה הרווחת היא שהירושה עברה לזרים כיחידים ולא כקבוצה.

פרק 6-החוקים: ההשלכות הכלכליות:

(287-288) אם נשפוט על פי 12 הלוחות החיים הכלכלים ברומא במאה ה5 לפנה"ס התבססו על חקלאות וגידול צאן ובקר. ישנם מקורות הטוענים שכל מערכת המסחר והקנסות התבסססו על צאן ובקר. אך גם תריסר הלוחות ומקורות מאוחרים יותר מתנגדים לקביעה זו וטוענים שצאן ובקר שימשו מדד לאמצעים שיש לאדם אך לא לשימוש כמסחר או תחליף לכסף. כנראה שבשלב זה של התקופה כבר השתמשו במטילי ברונזה ומתכת כדי לקנוס א לסחור. אפילו מטילים שהיו דמויי מטבעות, כלומר יחידות ברונזה שמספר משקלם היה מוטבע עליהם היו כבר בשימוש.

פרק 7-החוקים: הבחנה חברתית:

(288-292) אחד המאפיינים של החברה הרומית באותה תקופה היו היחסים בין פטרון לקליינט. קשרים אלה היו נפוצים ביותר במערכת החברתית ברומא. הפטרון היה האדם העשיר בעל הרכוש. הקליינט היה אדם אשר עבד ושירת את הפטרון במגוון עבודות. הפטרון היה נותן לקליינט הגנה פיזית ומשפטית בתמורה לשירותו. ניתן לומר שקשרי הפטרון-קליינט התבססו על אמון אך מעבר לכך הם התבססו על תועלת, טובות ושירות. אם הקליינט שירת נאמנה את הפטרון הוא זכה לטובות מהפטרון בדרכים שונות. ניתן לומר שקליינטים מוצלחים אף היו "עשירים". לעומת זאת במקרה של כעס יכול היה הפטרון להטיל את כל סוגי הסנקציות שרצה על הקליינט. ישנה טענה שבעצם הרעיון של פטרון-קליינט ניתן להבחין בין הפטריקים לפלבאים. אך הדבר איננו נכון בהכרח, היות והיו קליינטים עשירים והיו פלבאים שהיו מחוץ לגוף האזרחים הרומי. כך שהבחנה זו אינה פשוטה כמו שזה נראה. הפטריקים, שהיו הקבוצה הבולטת, היו זקוקים לתמיכת הלא-פטריקים או יותר נכון קליינטים עשירים שלא בהכרח היו פלבאים. תנועת הפלבס סייעה לאנשים שהועפו ממשרותיהם אצל הפטרון. כך נוצר מצב שתנועת הפלבס גדלה וקליינטים אמידים כלכלית עברו לארגון זה ושימשו לפעמים כמנהיגי הארגון. הדבר גרר תגובת נגד של הפטריקים שניסו להטיל מגבלות שונות על תנועה זו ומנהיגיה. אחד הראיות לכך זה הלוח ה-11 שאוסר נישואים בין פטריקים למנהיגים פלבאים ( בלוח ה-6 אף מצויין על איסור נישואים בין פטריקים לפלבאים פשוטים). הרעיון היה למנוע מעשירים שאינם פלבאים לעבור לתנועת הפלבס. חוק זה בוטל בשנת 445 לפנה"ס.