רוני רשף תשעא ב פרות בדגניה 1930-1950

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש
הערות בדף השיחה בבקשה. תודה רוני רשף 07:35, 28 ביולי 2011 (UTC).
Crystal Clear app clock.png הדף נמצא כרגע בעבודה, נא אל תערכו אותו ואל תעשו בו שינויים אחרים.
ניתן כמובן לקרוא את הכתוב


רוני רשף דף עבודה אישי\שיחת משתמש:Ronny Reshef

המטרה

התפתחות משק החלב בדגניה בשנים 1930-1950 + שימוש בתמונות כבמקורות ראשוניים

ביבליוגרפיה

ברץ 1930

(37) תכנית הבניינים הראשונים בדגניה לא הייתה מכוונת למשק המעורב שהיה קיים בה בשנת 1930 רפת כלל לא הובאה בחשבון בתחילה.

(43) תחילת הרפת נעשתה באום גוני, כשנרכשו שתי פרות ערביות ששוכנו במתבן. אולם, הטיפול האינטנסיבי שהושקע בפרות לא הועיל ותנובתן נותרה נמוכה. עם הזמן נוספו עוד פרות ובשנת 1912 הונחו היסודות לרפת שהייתה עוד קיימת בשנת 1930. כמו כן, נרכשו פרות ועגלות מביירות ובבת אחת צמחה מחלבה גדולה. בשלב הראשוני הבעיות היו ראשית מיקום הרפת, שלא היה הולם למחלבה וצרכיה או לרפת ותפקידיה. שנית, לא נמצא שוק לתנובת החלב באזור, (44) משום שתושבי טבריה העדיפו לצרוך חלב עיזים טרי. היה צורך ללמד את אנשי טבריה לחבב חלב עיזים ולהשתמש בו. בעיות נוספות בתחילת דרכה של רפת דגניה נבעו מהעדר מומחים לנושא, שהוביל לנסיונות כושלים בהזנה נכונה של הפרות. יתר על כן, כמעט כל הפרות שנרכשו בביירות נפטרו במגיפת הדבר. כמעט מתחילת העבודה האחריות על הרפת הייתה של הצעירות, שבשנת 1930 ניצחו בהצלחה על מקצוע זה, שערכו בדגניה רב מאוד.

(45) אחת השאלות החשובות הייתה מקום החברה בקבוצה, שכן אי השוויון בין הנשים לגברים נהיה בולט מהעליה לקרקע. תחילה נותרו החברות במטבח כשהגברים יצאו לעבודת השדה, מול תנור ערבי שפולט עשן רב, ללא הצלחות בתחום הבישול (46). יתכן שהחברים חסרו הכשרה פסיכולוגית מספקת כדי לשתף את הנשים בעבודת הכפיים החקלאית, שכן הורגלו מילדות לראות את אמם מנהלת את משק הבית ואת אביהם עובד מחוצה לו. לחברות לא היה קל להשיג את זכויותיהן.

(51) כשהחלו להוולד ילדים ועלתה ההתלבטות מחדש בנוגע לתפקיד האשה, הפתרון היה לקיחת הילד למקום העבודה – למשל לרפת, כדי שיתרגל לאם עובדת.

(61) החציר תופס מקום נכבד במשק וסביב שנת 1930 הוכנו 60 דונם לזריעת אספסת. (61) המחלבה תופסת מקום ראשי במשק הבית, למרות שלא נותרו בשנת 1930 פרות ערביות. פרה שמניבה פחות מ-2500 ליטרים לשנה נמכרת וברפת יש כ-70 ראש בקר. לרוב, המחלבה בדגניה א' מספקת 30% מכלל הכנסות הקיבוץ.

שמואל 1934

(73) הנשים הצעירות דרשו להכניס ענפי משק נוספים כדי שהן יצאו מהמטבח והמכבסה וכדי לקלוט עוד חברות למשק. היו חששות והתנגדויות לעניין (74) והויכוח הותיר חותמו על דגניה.

(75) החברות דרשו להפחית את עבודתן במטבח ככל האפשר, לעבור לעבודה חקלאית ולהתחלף בעבודה. התחילו להיכנס גברים למבטח, שעשו את העבודות הקשות – רחיצת כלים. (76) חלק מהגברים הקדישו את זמנם לעבודות במטבח עוד יותר כדי לאפשר לנשים לעבוד בשדה.

(81-2) המחלבה: תחילה נרכשו פרות ועגלות מביירות בכמה אלפי פרנקים – צעד משקי נועז, ראשון בדרך למחלבה אירופאית משוכללת. הפרות הובאו באוניה והיה קשה מאוד להורידן. בעקבות החוויה הקשה, תנובתן הייתה נמוכה על אף שטופחו ובנוסף לא היה שוק לחלבן. בשנת 1914 פרץ דבר בקרב הפרות ורק הערביות שרדו. הכאב על אובדן הפרות היה קשה מנשוא וקרוב לכאב על מות אדם. כמו כן, ההפסד היה כביר – 3500 פרנקים. יחד עם זאת, באותה שנה המחלבה חודשה ונרכשו פרות נוספות, הרפת פותחה ונכון לשנת 1934 עודנה מתפתחת, במקביל למחלבה.

(244) המחלבה התבססה בעיקר כשסודר מכון המים החדש. התלתן, האספסת והמספוא שנזרעו ונשתלו הועילו ליצירת מחלבה בריאה ורווחית ואף הוזילו את ייצור החלב. טבריה וחיפה החלו לקלוט חלק מעמק הירדן דרך תנובה.

(248) אספסת מבטיחה את בריאות הרפת ושובע הפרות וחוסך בעלויות רכישת מזון מרוכז בשוק במידה גדולה.

(249) נכון לשנת 1934 יש 75 פרות ו-75 עגלות ברפת, שמייצרות 280 אלף ליטר חלב ומכניסות לדגניה 4500 לירות א"י.

(253) חברים וחברות נאבקים על זכותם לעבוד, חרוצים וקשי יום, שכן זהו עבורם צורך חיים טבעי שטבוע בהם. משכימים בחושך, יוצאים לעבודה בכל עונות השנה, בכל תנאי. (254) עם הזמן חידושים טכניים מקלים על העבודה ומושכים גם את הדור הצעיר לתרום את חלקו.

Baratz 1937

(32) משק החלב החל עוד בימי אום ג'וני, הובאו 2 פרות ערביות לאורוות. הפרות זכו לטיפול עדין ומטפח, אך תנובתן הייתה נמוכה – למרות שחברי הקיבוץ נענו לצרכיהן יותר מאשר לצרכים של החברים עצמם. כשהגיעו לאום ג'וני, הפרות לוו על ידי כל הקבוצה שהתרגשה מאוד.

אלה היו פרות בדואיות (33-34), שהורגלו לחופש כמעט מוחלט והשגחה בדואית ולכן סירבו להיות מוגבלות לאורוות או תחת טיפול אירופאי. הפרות שכבו על הקרקע וסירבו לקום. בהמשך נרכשו עוד כמה פרות מביירות ובשנת 1913 הוקמה המחלבה שקיימת נכון לשנת 1937.

לחברי הקבוצה לא הייתה הכשרה מתאימה לטיפול בפרות ולא היה שוק לחלב. לא היה במי להתייעץ והלקחים נלמדו תוך ניסוי ותעיה. רוב הפרות מביירות נפטרו במגפת הדבר. רק עיקשות ומוטיבציה איפשרו את הישרדות משק החלב בדגניה.

(35) חוסר השוויון בין נשים לגברים היווה בעיה. (36) הגברים גדלו בבתים בהם האשה מטפלת בילדים ומבשלת ושינוי דרך המחשבה כדי שהנשים יוכלו לעבוד בחקלאות לא היה להם קל.

(56) נכון לשנת 1937, מנתה דגניה 185 חברים, מהם 61 ילדים.

(59) בדגניה גידולים חקלאיים מגוונים: חיטה, זיתים, מוצרי חלב.

(61) לדגניה ענף מספוא רחב ביותר, שאיפשר למשק החלב להתפתח בזכות הזנה טובה לפרות. אחד הענפים החשובים ביותר הוא משק החלב, שהחל בפרות שתנובתן 700 ליטרים לפרה "דגניאית" שתנובתה הממוצעת 4500 ליטרים לשנה. ברפת נכון לשנת 1937 יש כ-150 פרות, חלקן עגלות. כ-25% מההכנסות בדגניה נובעות ממשק החלב, שמנוהל על ידי החברות במשק באופן כמעט מוחלט. החלב נשלח למחלבת תנובה הממוקמת בדגניה ושם הופך לחמאה, גבינה ומוצרי חלב אחרים. בשנת 1936 נחגג פסטיבל האלפים – כשמשק החלב החל לייצר 1000 ליטרים ביום, תוך ציון הקשיים בהם נתקלו החברים עד להגעה לשגשוג משק החלב. (62) ופיתוח הזן הדגניאי. האירוע היה סמלי להתקדמות של דגניה במשך 25 שנות קיומה. מומחי החלב של דגניה פועלים לפיתוח שיטות חדשות להעלאת התנובה. מעולם לא חסרה יוזמה בדגניה!

ברץ 1948

(40) משק החלב בדגניה החל לפעול בשנת תרע"ג (1912) והכיל 2 פרות ערביות ששוכנו במתבן באום גוני. על אף ההשקעה היתרה בפרות, תנובתן היתה נמוכה. בהמשך נרכשו פרות נוספות וכן עגלות מביירות והוקמה מחלבה גדולה. עם זאת, מיקום המחלבה לא היה מיטבי והרפת לא הייתה מצוידת כראוי. בנוסף לא נמצא שוק לחלב מדגניה בימים ההם. (41) מקימי דגניה לא היו בעלי רקע חקלאי ולמדו תוך כדי עבודה. רוב הפרות הראשונות נפטרו ממגפת דבר. העבודה ברפת נמסרה כמעט מתחילת הדרך לידי הצעירות – ונכון לשנת 1948 הן מנצחות בהצלחה על כל הענף, שערכו במשק דגניה רב מאוד.

(52,55) כשהוקמה דגניה היו בה 12 חברים, מהן 2 נשים מהן ציפו לבשל ולגדל ילדים. אך החברות עמדו על זכותן לתרום למשק בדרכים נוספות למרות הויכוחים סביב המטבח.

(90-91) נכון לשנת 1948, היו בדגניה 350 איש והמשק נותר מגוון – מתמרים, דרך זיתים וחיטה לחלב.

(92) ענף החציר והאספסת שתומך ברפת התפתח גם הוא, בלעדיו לא הייתה אפשרות להרחיב את המחלבות.

(95) התפתחות במשק החלב: מ-2 פרות ערביות שהניבו 1000 ליטר חלב בשנה עם הקמת דגניה לתנובה ממוצעת של מעל 4000 ליטר, כ-225 פרות ברפת בגילאים שונים, גם עגלות. (96) ענף זה מהווה את ההכנסה הגדולה של דגניה נכון לשנת 1948, מעל 20,000 לירות א"י. למרות המחלות, המגיפות ובזכות הכוח החלוצי וכוח ההתמדה של החברות בהנהלת ופיתוח ענף הרפת. החברות הן השולטות בענף – עשרות שנים עובדות בלילות בחליבה וטיפול בפרות. בשנת 1948 צפויות להגיע מכונות חליבה.

(98) מסקנא: משק דגניה מצא את דרכו.

(101) הזבובים היוו מטרד, נמשכו לרפת ולכדי החלב, אותם לכלכו – הבעיה נפתרה באמצעות DDT.

דרכה של דגניה

(297) עם המעבר מאום ג'וני לנקודה בה נמצאת דגניה א' כיום, הוחלט לגוון את המשק כדי ליצור עבודה חקלאית ולהפחית את התלות החיצונית. (299) בשנת 1910 התנובה הייתה 10,000 ליטר חלב בשנה. מטרת בניית הרפת הייתה גם סיפוק זבל לאדמה.

(301) בשנת 1916 החל תכנון של צירופי מספוא בהשקיה, כאספסת ותלתן. כמו כן, הסברה הייתה שסיכויי הרפת טובים בגלל האפשרות להשקיית החציר – מזון הפרות.

(302) בשנת 1921 היו 20 פרות חולבות (דמשקאיות ומעורבות), 7 עגלות, 8 עגלים ופר. (303) בתקופה ההיא החלו מאמצים לשיפור זן הבקר – יובאו מהולנד פרות ופרים. הרפת הייתה אחד הענפים החשובים ביותר.

(310) בשנת 1920 היו 13 פרות חולבות, 18 עגלות.

בשנת 1930 38 פרות חולבות, 40 עגלות.

בשנת 1939 היו 102 פרות חולבות, 53 עגלות.

בשנת 1946 היו 101 פרות, 121 עגלות ו-351,000 ליטר חלב.

(311) אחרי מלחמת הקוממיות, הרפת הורחבה לאחר שחלק מהפרות נפלו במלחמה.

(316) אחרי המלחמה, הרפת עברה מיכון והפסיקה החליבה הידנית, גרירת כדי החלב, הוצאת הזבל בקלשונות וקרצוף רצפות האבן והתעלות. המזון המגוון לפרות עבר עירבול מכני ללא מאמץ גופני אנושי. החליבה ממוכנת, כמעט ללא מגע יד אדם. כמעט על כל מחלות הבקר המסוכנות המשק התגבר. עם זאת, הרפת עברה מהמגזר הנשי לגברי, או בעקבות הביקוש הרב למטפלות או משום שהחברות לא היו מעוניינות לעבוד עם המכונות החדשות. הושקע בבניית רפתות הון רב ויש מכון חליבה בו נחלבות הפרות בקבוצות של 8. כמו כן, נבנתה לפרות סככה ולידה סככה לעגלות. (317) תנובת הפרה עלתה ל-5800 ליטרים לשנה.

טעם ראשונים

(16) מרים ברץ עבדה ברפת במשך 45 שנים וזכתה להערכה על התמדתה בעבודה. בהתחלה את עודפי החלב לא הצליחו למכור בטבריה, משום שתושביה היו רגילים לחלב עיזים.

הרפת היתה מונופול של הצעירות: מרים ברץ סירבה לכך שבחורים יעבדו ברפת ואף נאסר עליהם להכנס אליה. כשנסעה מרים לארה"ב (רוני להשוות בספר שלה מתי זה היה) הפרות חלו במחלת הפה והטלפיים וחוו כאבים במהלך החליבה – עד כדי כך שהיה צורך להעזר בבחור. מנחם וקס נכנס בהזדמנות זו לרפת, סייע לחברות בעבודה והוריד מהן את הנטל. כשמרים שבה מארה"ב נתנה לו להישאר לחלוב ברפת למשך עוד 11 שנים. רוני, סיפור זה מעיד עד כמה יוצא דופן היה הדבר.

(19) (מפי חיה, כתבה פניה) להיות רפתנית בדגניה היה כבוד גדול, כמעט כמו להיות מרים ברץ.

(28) הרפת והרפתניות של אז: היה זה כבוד גדול לעבוד ברפת, החברות החדשות לא התקבלו לעבודה בה מיד, למרות שהיו חסרות עובדות. נחמה וינר חלבה ואז סיננה את החלב דרך פיסת בד מיוחדת. הרפתניות ביצעו את כל העבודות בהן כרוכה אחזקת הרפת: טיפול בעגלות, חלוקת אוכל וחציר – הבחורים רק חילקו את הירק. להכנת התערובת היו נסחבים שקים במשקל 80 ק"ג סובין, חרובים, שעורה שעורבבו באתים. בשעה 7:00 בבוקר הרפתניות הגיעו לרפת, חילקו אוכל באבוסים, ריפדו קש למרבץ הפרות, הכניסו וניקו אותן במגרדת ברזל. בנוסף, הן פינו את הזבל מדירי העגלות.

8-11 חליבה, בהמשך הפרות הוצאו לחצר והמעבר ברפת טוטא, כמו כן פוזר בו סיד.

12:30-16:00 הפסקה להתרעננות וא.צהריים, ומ-16:00 חזרה לרפת.

בקיץ הרפתניות חזרו בשקיעה, בחורף בלילה.

12:00-4:00 חליבת לילה – אפילו אמהות עבדו כך. הפרות כונו בשמות בהתאם לרצון הילדים – דבורקה, אצילה. הרפתניות עבדו בכל השבתות ורק בהמשך קיבלו יום חופש באמצע השבוע. לפעמים נרדמו תחת הפרות מרוב עייפות. על אף הקשיים, רפתנית הייתה במעמד מכובד.

רבקה ליס ניהלה את הרפת בתקופה מסוימת, משק שלם של עדר פרות ודאגה לתזונתן בחירוף נפש. בתקופה ההיא היו 50 פרות. כשהייתה ברפת מחלת הפה והטלפיים, הפרות היו במצב בריאותי רעוע והחליבה נמשכה שעות. היו 3 חליבות ביממה.

(29) גם נשים פחות חזקות מבחינה פיזית עבדו ברפת, אותה ניהלה מרים ברץ ביד רמה. העבודה כללה גם נשיאת כדי חלב כבדים ורחיצתם בבריכה.

(38) בשנות ה-20', הבחורות התקוממו על כך שנתנו להם משימות רק במטבח ובמכבסה. עם הזמן ניתנו להן גם עבודות חקלאיות, למשל ברפת. בחורים החלו לכבס.

(46) ניסו לחסוך במזון לחברים אך לא לבהמות.

(48) חג אלף הליטרים: עד שהרפת הגיעה לשיא הזה, הזנים התחלפו מאום ג'ני לפרות גולן, בירות, דמשק, בן שמן והולנד. השיא נשבר בתאריך 25.10.1934 בזכות לידת בהירה ב', הבת של בהירה א'.

אמהות או חברות? 80 שנה לדגניה

(26) האם התקיים בתקופת היישוב מצב שוויוני בין נשים לגברים? מסקנת המחקר: החברות לא הצליחו מעולפ להגיע לשוויון זכויות וחובות עם החברים.

בגלל תפיסת ה"אמהות הטבעית".

עד סוף שנות ה-20' היו שינויים במישור האידיאולוגי (למשל הכללת שוויון המינים במושגי שוויון האדם) והתגבשה דמות החלוצה. אך במקביל לא התערער מעמד האשה כ"אם טבעית" והוא היה הראציונאל העיקרי לחלוקה המסורתית בין המינים (רוני בדגניה יתכן שהיה מצב יוצא דופן שבא לידי ביטוי ברפת). לא היה מענה שוויוני לתפקידי ההורות ולכן בתקופה המהפכנית ביותר – שנות ה-20' – לא התקיים שוויון בין המינים בקיבוץ.

בשנות ה-30' וה-40' אי השוויון בין המינים התעמק, רוב החברים שהצטרפו היו גברים והנשים הוקעו מהייצור והופנו לשירותים. במקביל, המאורעות הדרמטיים שחווה היישוב היהודי משנת 1936 ועד שזכה לעצמאות דירבנו את הנשים להיאבק לשוויון חובות בתחום ההגנה והלוחמה. בשלב ההוא אי השוויון הפנימי בקיבוץ היה בעיניהן זניח. תרומת הנשים למאבק הלאומי הקנה להן יוקרה רבה, כך יכלו להגביר נוכחות במוקדי הכוח הקיבוציים, תוך העזרות בחוק השלישי – שוויון לנשים במוסדות תנועת העבודה שיזמו חברות קיבוץ בסוף שנות ה-20'. (רוני אז איך היא טוענת כזה דבר אם נשים יזמו חוק?).

כדי לשנות את המצב יש צורך בשינוי קיצוני של תפקידי הגבר והאישה, במיוחד בהגדרה מחודשת של תפקידי ההורות ובארגון הייצור סביב הגדרה חדשה זו.

רוני, בתגובה אפשר להשתמש בנספח של הספר על ברץ.

דיוקנה של חלוצה

(19) בשנת 1955 קיבלה מרים פרס על 45 שנות עבודתה ברפת ותרומתה לענף גידול הבקר בישראל, מטעם "החקלאית". החקלאית הייתה אגודה שיתופית לביטוח ולשירותים וטרינריים למקנה בישראל בע"מ ונוסדה בשנת 1919.

במהלך שנים אלה, יצאה מרים להשתלמות של 6 חודשים בהולנד (1926-7) כדי ללמוד את מקצוע הרפתנות ובשנת 1936 לארה"ב.

(47) לחלב ותוצריו לא היו קונים משום שההעדפה הייתה למוצרי צאן ועיזים טריים שנחלבו מול עיני הלקוח.

(50) שאיפת הקבוצה שהגיעה לאום ג'וני בתאריך 28.10.1910 הייתה הקמת משק חקלאי רב ענפי שמבוסס בין השאר על רפת. בשנת 1910 הרפת של דגניה הכילה רק פרה אחת, מזן ערבי מקומי. עם בואה של מרים ברץ הנשים הרימו קול ועמדו על זכותן להשתתף בעשייה החקלאית ולא רק במטבח ובמכבסה. (51)

בסופו של דבר, הנשים ניצחו והיו חילופי תפקידים. השקפת העולם הייתה שהאשה היא חלשה מכדי לחלוב פרה פרועה. מרים למדה את מלאכת החליבה מאשת השייח' של אום ג'וני משום שסברה שחבריה לקבוצה יסרבו ללמדה.

(52) באופן זה העמידה מרים את הקבוצה מול עובדה מוגמרת: היא חולבת ויהי מה. בשלב כלשהו בשנת 1912 כבשה מרים את הרפת ונשארה בה במשך 45 השנים הבאות. (53) מגפת דבר הבקר פרצה בשנת 1914, מרים נכשלה בנסיונות להדבירה ובקשה לקבלת הנסיוב למחלה נשללה משום מה.

(55) עם כניסתה לרפת, ראתה בה מרים הזדמנות להקמת ממלכה נשית וחשה אחראית על כל המתרחש בה. את הילדים לקחה עמה לרפת וכך פתרה את הבעיה. בשנות ה-20' הבינו החברים בצורך להכשיר רפתניות נוספות שיסייעו למרים. נראה היה שיש הסכמה שענף הרפת והחליבה הוא בחזקת הנשים בקבוצה.

(56) בשנים אלה, היתה המחלבה הענף העיקרי במשק והיו מי שעודדו את מרים להמשיך.

כמו כן, בשנות ה-20' הוקמו משקים מעורבים של גידולי שדה וענף החי, כך נתווספו לענף הבקר עוד תפקידים:

1. סיפוק הכנסה שוטפת במהלך כל השנה.

2. תפקוד כצרכן יעיל של מספוא – רכיב חיוני במשק הזרעים.

3. סיפוק זבל אורגני לשיפור פוריות הקרקע.

4. הבטחת פרנסה הולמת למשפחה על שטח יחסית מצומצם.

בשנים 1923-5 רפת דגניה התרחבה והיו בה 55 ראשי בקר. כתוצאה מכך צצו בעיות חדשות, כמו הצורך במציאת זני מזון מתאימים לפרות חולבות והוזלת עלות גידולם.

(57) באוגוסט 1926 יצאה מרים להשתלמות של 6 חודשים בהולנד.

(58) הידע המעשי שנצבר בהשתלמות יושם ברפת דגניה, שמצבה השתפר באופן משמעותי. כמו כן, בזכות השיפור בהזנה ובגידול משקים אחרים החלו לרכוש פרות מדגניה. את ידיעותיה חלקה מרים עם רפתנים נוספים ואף פרסמה מאמרים בכתבי עת מקצועיים. מאוחר יותר, בשנת 1936 נסעה מרים לטקסס כדי ללמוד על גידול בקר, תוך התמקדות בדרכי טיפול במחלת הפה והטלפיים ממנה סבלו הפרות בדגניה בתקופה ההיא. (59) השתלמות זו נמשכה 8 חודשים ומרים שבה ממנה עם ידע מקצועי רחב על חיסון בקר מפני מחלות שכיחות והתאמת מזון עבורו. רפת דגניה הונהגה כרפת נשית, בה התגבשה יחידת עילית נשית שיצרה מעמד חברתי משלה והייתה גאה בהישגיה. לא כל אשה יכלה להתקבל לרפת, אלא רק הנשים שעמדו במבחני הקבלה והוכיחו את יכולת החליבה שלהן למרים. בנוסף, יתר חברי דגניה קיבלו את המצב בהסכמה ורחשו לרפתניות שעמדו ביום העבודה המפרך ובמאמץ הפיזי כבוד רב. החליבה נעשתה בידיים, בישיבה על דרגש לצד הפרה – ולכל חולבת הייתה פרה קבועה (אחת מעשר). הרפתניות עבדו במשך שעות רבות, גם בשבתות ובחגים, בעבודה שכללה הרמת שקי תערובת כבדים.

(60) סדר היום של הרפתניות כלל טיפול בעגלות, הכנת התערובת, חלוקת חציר ואוכל באבוסים. בנוסף, הבחורים חילקו את הירק בחצרות. שעות העבודה היו בבוקר בין 7:00 ל-12:30, אחרי הצהריים בין 16:00 ל-19:00 ובלילה בשעות 00:00-4:00. החליבה הייתה ידנית והתבצעה 3 פעמים ביום, לכל רפתנית היו 10 פרות.

בהמשך, החלב סונן לכדים ועבודות הנקיון והטיפול שיש לעשות ברפת נעשו. בזמנן הפנוי הרפתניות התקלחו, נחו ובילו עם ילדיהן ולרוב נרדמו תחת הפרות.

(61) לבוש, מכונת חליבה:

רפתניות דגניה לבשו "מכנסי נחמה" – מכנסיים שהגיעו עד הברכיים ובסופם גומי.

עד שנסעה מרים לארה"ב (1936) לא עבדו גברים ברפת. עם נסיעתה ובגלל מחלת הפרות שהקשתה את חליבתן היה צורך בסיוע גברי ומנחם וקס נכנס לרפת. בשלב כלשהו בשנות ה-40' החל שימוש במכונת חליבה ניידת, שהקלה מאוד על עבודת הנשים.

(62) מכון החליבה הוקם בדגניה בשנת 1956.

(62) מרים עזבה את הרפת כשהוקם מכון החליבה, בשנת 1956. עם זאת, המהפכה שחוללה סללה את הדרך והוכיחה לחברים שגם החברות יכולות להתגבר על קשיים פיזיים ואף לשלב אמהות עם קריירה חקלאית תובענית.

(63) מרים הייתה האשה הראשונה שריכזה ענף חקלאי בדגניה ובתנועה הקיבוצית בכלל.

(64) את הילדים לקחה עמה לרפת, למרות שזה לא היה פתרון אידיאלי. מרים לא זכתה להקלות והתחשבות מצד אישה או קבוצתה.

(20) הנשים שעלו לארץ ישראל בעליה השניה נלחמו למען זכויות האשה העובדת ורצה להשתתף בפעולת ההגשמה הציונית סוציאליסטית. יחד עם זאת, משום שהגברים היוו את הרוב בחברה הם הכתיבו את הטון ועיצבו את ההוויה בה חיו הנשים. הפועלות ראו בעבודה החקלאית מפתח לשוויון. למעשה, רק מיעוט מהחלוצות נאבקו על זכותן לעבוד בשדה כגברים ולעיתים הן אף זכו לגינויים על כך. (21) כמו כן, רק מעטות חצו את מחסום אי ההעסקה בעבודות השדה.

יתר על כן, היו פועלם שלעגו להעסקת פועלות ולא תפסו את המושג "האשה העובדת", בייחוד לו בזיקה לעבודות חקלאיות. בנוסף, פועלים אלה לא ראו בעין יפה העסקת גברים ונשים יחד.

עם זאת, היו גם קולות לקידום האשה כמו פקידות הברון, שפעלה לקידום נשים במושבות והעניקה חינוך חובה חינם לנשים בבתי הספר שלה.

(23) בנוסף, בנות מצטיינות קיבלו השתלמות מקצועית על חשבון הברון ונשים בעלות מקצוע נקלטו לעבודה בשורות הפקידות.

הנשים יועדו מראש לעבודות הבית בהם ראו הגברים עבודה נשית, לעיתים רק כשכירות. לא הייתה התחשבות בכך שהפועלות היו חסרות ידע בבישול, לא הכירו את המוצרים החדשים של ארץ ישראל-פלשטינה ופעלו בתקציב דל ובתנאי מטבח קשים. כמו כן, הפועלים הגיבו לנסיונות הנשים במטבח באופן חריף ופוגע.

(26) יחס הפועלים כלפי המבשלות היה גרוע במיוחד ופועלות סרבו לעבוד במטבח.

בדגניה של שנת 1914, מרים ברץ הייתה האשה היחידה שעבדה בקביעות בענף חקלאי, הוא הרפת. העיסוק המפלגתי (למשל, "הפועל הצעיר") בבעיות בהן נתקלו החלוצות היה מצומצם לרוב, שכן החלוצות לא יצאו למאבק במסגרת מפלגתית ולא היה עיסוק בניתוח בעיותיהן או נסיון לפתור אותן. עוד על מהפכנות נשית אם תרצי רוני.

(33) יתכן שהחברים לא היו מסוגלים להבין את הרצון העז של החברות להשתתף באופן פעיל בבניית החיים החדשים באמצעות שיתופן בחקלאות. עם זאת, החברות לא ויתרו והתעקשו שהקבוצה תרכוש פרות ועופות וכן תגדל ירקות, עוד לפני שתחליט האם לעבור למשק משותף.

(34) עם הזמן ולאור התעקשות החברות, נכנסו גם גברים למטבח בהדרגה.

(35) עבודת הכביסה בראשית דגניה נעשתה רק כשכל הבגדים התלכלכו (אחת ל3-4 חודשים) ונמשכה בין שבוע ל-10 ימים, מלאכה פיזית קשה שנעשתה בתנאים לא תנאים ובה עסקו החברות. (רוני נשאלת השאלה אם נשים יכולות לכבס וזו עבודה קשה למה בעצם שלא יהיו חקלאיות?) בהמשך הוחלט בדגניה שגם חברים ישתתפו בעבודת הכביסה.

(39) היו מי שהבינו שהתמודדות עם השלטון הפטריארכאלי תיעשה באופן הטוב ביותר אחרי שהחברות ירכשו נסיון וידע חקלאי וכן שאם לא יתפתח משק מעורב מעמד החברות כעובדות במשק הבית יונצח.

(44) מרים ברץ ראתה בשאלת החברה בקיבוץ את שאלת עצמאות האשה המפרנסת את עצמה, מתחלקת שווה בשווה עם בן זוגה בעול אחזקת המשק ומשק הבית. אולם הנשים רצו שותפות בכל, לא רק עצמאות כלכלית. הייתה תחושה של מאבק יום יומי, מלחמה על עיקרון העבודה והשיתוף. (45) מלחמה זו הסתיימה בניצחון, משום שהנשים הוכיחו ראשית לעצמן שהן מסוגלות לעבוד בלי לפגוע בחובותיהן האמהיות – וגם ליישוב כולו.

לא בעבים מעל

(38) הנשים בדגניה סביב שנת 1911 היו מיעוט סוער והאמינו בשחרור הנשים אך לא ידעו מה משמעות הדבר מבחינה משפחתית וחקלאית.

(256) על הקושי בכיבוס הבגדים וכניסת הגברים למכבסה יחד עם הנשים – צעד לקראת שוויון.

(263) המשק בשנים 1930-1948: לרפת א' שבחצר הראשונה (ביום בית בוסל) התווספו בשנות ה-30' רפת ב' (כיום מגרש טניס), באמצע שנות ה-40' רפת ג' (כיום מכון קיטור) ובשלהי שנות ה-40' רפת ד' (שטח בריכת השחייה). לצד הרפתות היה דיר לעגלים ועגלות. לפני מלחמת העצמאות, היו בעדר כ-120 פרות חולבות ותנובת פרה ממוצעת ליום הייתה 17 ליטר. החליבה נעשתה באופן ידני על ידי צוות של 10-15 רפתנים, רובם נשים. החולבות דאגו לחלוקת המזון המרוכז אותו הכינו ידנית במכון בעוד שהמזון הגס – הירק, חולק על ידי אנשי ענף המספוא. כמו כן, הזבל הוצא מהרפתות באופן ידני, ראשית בקרוניות על פסים ובהמשך באמצעות עגלה רתומה לפרדות. בתום החליבה, החלב רוכז בכדים והועבר לתנובה האזורית שהייתה בצפון דגניה.

(264) מספוא – חצירים: ענף זה כלל גידולים לצרכי הרפת כמו אספסת, תלתן ותירס, בשטח של 250-300 דונם. בנוסף, החברים גידלו סלק בהמות שנאסף בידיים.

(266) התרחבות הרפת לאחר קום המדינה: בחלק מהרפתות הוכנסו מכונות חליבה ניידות ובשנים אלה מספר הפרות החולבות הגיע ל-200-250 ראש, במקביל לטיפוח עגלות לצורכי התחלופה ברפת.

(268) ענף המספוא התפתח במקביל להתפתחות הרפת.

(305) שחרור הנשים בדגניה היה תביעה גורלית מצד אחד וכניסה אל הלא נודע מצד שני. הנשים התלבטו מהי הדרך המועדפת לבצע מהפכה לשחרורן מבלי להרוס את רקמת הקבוצה ולעכב את המשימות הבוערות.

תמונות: עמ' 207, 31, 39, 201, 260 (עם המכנסיים שקראת עליהן שם), גם 308,