שיחה:חברה ומשטר ברפובליקה הרומית, תשע/ שיעור שני

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש
קורנל עמ'280-283 פרק 4

א

קורנל עמ'278-279 פרק 3.

. טבע הקוד

אין לנו את הטקסט המלא של 12 הלוחות. היידע שלנו על התוכן שלהם מבוסס על ציטוטים ואזכורים לא ישירים מסוגים שונים בעבודות של סופרים מתקופות מאוחרות יותר. החיבור של החלקים המפוזרים הללו וסידורם תחת כותרות היתה העבודה של למדנים מודרנים. רק לעיתים נדירות יודעים אנו את מספר הלוח אליו שייך חוק מסוים אולם רב המלומדים עוקבים אחר הסידור המקובל שלראשונה נוסד ע"י ה. דירקסן בתחילת המאה ה-19. למרות שחלה מודרניזציה מסוימת של השפה במהלך תקופת הרפובליקה, ניתן לתארך את רב הציטוטים הישירים לגירסה מוקדמת של הטקסט ןלקבל מושג טוב על הסגנון הארכאי של המקור.

החוקים באים בצורה תמציתית של איסורים וגזירות בשפה פשוטה אבל לעיתים קרובות מעורפלת. מספר דוגמאות ימחישו נקודה זו. "מי שחסר עדות, הוא ילך כל יום שני לתביעה בדלת" (II3). "הם יעשו את הדרך, אלא אם ריצפו אותה באבנים הוא ינהג את הכירכרה לאן שירצה" (VII7). "אם הוא הטיל מום בגפה יהיה תגמול אלא אם הוא הסכים לכך" (VIII2). הם מאופינים בניסוחים בעלי דו משמעות מבחינה דקדוקית ובמיוחד בשינויי נושא ושימוש בכינויים בלתי מוגדרים. התוצאות לעיתים מביכות: "אם הוא (התובע) מזמין למשפט, הוא (הנתבע) חייב ללכת. אם הוא לא הולך, הוא (התובע) יקרא (למישהו אחר) להעיד. ואז הוא צריך לתפוס אותו" (I1). או אפילו תוצאות קומיות: "אם כלי הנשק עף מהיד (שלו) מאשר (הוא) זרק אותו" (VIII24). הדוגמא האחרונה רוצה להדגים את ההבדל בין רצח להריגה, אבל מדגימה חוסר יכולת ניכר לבצע הכללות או לבטא דברים מופשטים. הניסוח לפעמים סתום ולא רק לנו, היו מילים וניסוחים שעוררו שאלות אפילו אצל מומחים רומאים בתחילת המאה ה–2 לפנה"ס, שהתחילו ההערות של המלומדים על הטקסט. ניתן להבין מספיק מהמעט שנותר כדי לתת לנו תיעוד כתוב היסטורי של החוק הרומאי ויישומו. קשה לומר מה היתה המטרה המקורית של הקודקס או איך הוא משתלב בסיפור של מאבק המסדרים (מעמדות? Orders).

יש לציין כי 12 הלוחות אינם מהווים תקנון (קודק) במובן המודרני. ה-Decemvirs לא עשו שום מאמץ סיסטמטי לערוך את כל החוק והעיסוק בתחומים אותם כן כיסו לא היה יסודי. התחומים המרכזיים עליהם מדובר: משפחה, נישואין וגרושין, ירושה, בעלות והעברה של רכוש, תקיפות ונזיקין לגוף ולרכוש, חובות, עבדות ו nexum. נושאים אחרים כוללים פרוצדורות כמו זימון עדים לבית המשפט ורגולציות בעלות אופי דתי, כמו החוקים שעוסקים בעריכת לוויות. ככל שאנו מסוגלים לשפוט, כל הנושא של חוקה וחוקי ציבור הושמט, מה שמפתיע לאור הדו"ח של Livy שהפבאים דרשו שהכוח של הקונסולים יוגדרו בכתב (3.9.5). זוהי חידה מה הסיבה שה-Decemvirs בחרו להביא את החוק על נושאים מסוימים ולא אחרים. נראה שמה שכיוון אותם היה הצורך לכתוב את החוקים באיזורים שהיו נתונים לספק או למחלוקת לא לציין חוקים שהיו ברורים מאליהם או מוסכמים. דוגמאות טובות לכך הם ענינים הקשורים לחובות ולעבדות.

4. החוקים: עבדות, חובות, ו nexum

הקיום של עבדים נרמז מכמה טקסטים ב-12 הטבלאות

ב

החוקים: עבדות, חובות, ו nexum

הקיום של עבדים נרמז מכמה טקסטים ב-12 הלוחות, כמו אלו אשר דנים באחריות של בעלי עבדים למקרה שעבדים שלהם גרמו נזק לרכוש או גוף של אזרחים אחרים (XII2). אולם לא היה שום ניסיון ב-12 הלוחות להגדיר מהי עבדות, מיהו עבד, או איך אדם הופך לעבד. הסיבה ההגיונית לכך היא שמוסד העבדות נתפס כמובן מאליו ושהחוקים לגבי עבדות והזכויות של בעלי העבדים על העבדים היו ברורים ולא נתונים למחלוקת או שאלה. (מקור ,27)

העובדה שעבדות התקימה מימי רומא המוקדמים הינה אחד מהעובדות החברתיות החשובות שניתן להסיק מ-12 הלוחות. אולם, לא ברור אם העבדים היוו אחוז ניכר מהאוכלוסיה, למרות שסביר כי לא. כמו כן לא סביר כי עבדים עבדו בעבודות חקלאיות, עדות נקודתית מראה כי העבדים הועסקו בעיקר בעבודות בית – עבודה לה היתה דרישה רבה בקרב המעמדות האמידים, אם ניתן גם להסתמך על בתים עתיקים שנחשפו לאחרונה (מקור ,27עמ' 97). רב העבדים היו שבויים או כאלו שגדלו בבית. השלל ממלחמה כלל בד"כ בני אדם, במיוחד נשים וילדים אשר הפכו לעבדים. למרות שהרומאים לא היו מעורבים במלחמות כיבוש במאה החמישית, התבנית הרגילה של פלישות שנתיות כנגד ה Aequi ו-Volsci כללו במידת האפשר לקיחת שבויים. עבדים שנולדו בבית Vernae היו הילדים של נשים עבדות. ילדים כאלו היו עבדים ללא קשר למי היה אביהם, פעמים רבות בעל הבית. העבודה שעבדים רבים היו הילדים של רומאים היא אחת מהסיבות לתכיפות של האקט של שחרור עבדים מרצונו החופשי של בעל העבדים ולעובדה שעבדים משוחררים אלו קיבלו אזרחות רומאית. שחרור עבדים לא מטופל באופן ישיר בחלקים הנותרים של 12 הלוחות, אבל לוח VII13 מתייחס למקרה מסוים שבו עבד ששוחרר בתנאי של תשלום ליורש, ישוחרר גם אם היורש מכר אותו לצד שלישי על ידי תשלום אותו סכום לצד השלישי. חוק זה מראה על המורכבות של החיים החברתיים והחוקיים ברומא בתקופה זו. אנו למדים כי עבד יכול להיות משוחרר דרך מילוי סעיף בצוואה וכן כי היו משאבים שנשלטו ע"י עבדים peculium מהם הם יכלו לשלם תשלומים ושניתן היה לקנות ולמכור אותם. אם אדונים יכלו לשחרר את עבדיהם בצורה לא ישירה, מן הסתם הם יכלו לשחררם גם בצורה ישירה, לא רק דרך ירושה אלא בזמן חייהם בדרכים הבאות – רישום של העבדים כאזרחים ב census (שיטה המתוארכת לימיו של Servius Tullius – או פעולה חוקית של manumission vindicta פעולה חוקית מול שופט.כל זה היה כבר ממוסד לפני תקופת 12 הלוחות. נראה כי בזמן 12 הלוחות היה זה ממוסד כי לא ניתן להפוך אזרחים רומאים לעבדים ברומא. זה ברור מהחוק החמור לגבי חובות בלוח III אשר מפרט את הפרוצדורות שיש לנקוט במקרה דיפולטי. אם החוב לא סולק לאחר זמן שהוגדר במשפט, התובע יכל למכור את בעל החוב לעבדות מחוץ לרומא trans Tiberim peregre מעבר לנהר הטיבר. זה היה אסור בכל הטריטוריה הרומית ומוגדר כאפשרי רק ב"חו"ל" (למשל טריטוריה אטרוסקית). חוק זה מאיר באור מענין את ההיקף של האמנה הלטינית כיוון שזה מראה שלרומא היו איזורים בשליטתה בגדה הימנית של הטיבר במאה החמישית למרות שסברו כי לא כך היה. זוהי אחת מהבעיות ההיסטוריות העולות מלימוד הלוחות. בעיה נוספת עולה מכך שמכירה עמדה כאפשרות על עונש מוות כתוצאה מחוב שלא שולם ובמקרה של מספר לווים גופת החב תבותר לפי מספר בעלי החוב. זוהי מכל מקום הצורה ש Gellius המקור העיקרי שלנו הבין את המונח parties secanto. היה ויכוח רב לגבי סעיף זה, כאשר אין שום עדות שהליך אכזרי זה יושם בפועל אי פעם. יתכן שכוונת ההליך המפחיד הזה היתה לגרום למעורבים להגיע לפשרה כלשהי, אולי הסכם שיעבוד. Nexum (שיעבוד חוב) היה שונה בעליל ממכירה לעבדות, כיוון שהעבד שמר את מעמדו כאזרח רומאי וכן המשיכו לגור ברומא. החוק הצהיר בבירור כי ניתן להגיע להסכם לפני המשפט ואולי זו היתה התוצאה הרצויה. אם כך, ניתן לענות על השאלה כיצד החוק היה אמור להיטיב עם הפלבאים. במובן מסוים זה ברור כי החוק בלוח III רק אישר את הכוח של בעל החוב ואכן נטען כי מטרת החוקים בחברות ארכאיות היתה להגדיל ולאשרר את הכוח של העשירים ובעלי הכוח ולכפות את כוחם בחברה. אולם זה נראה קיצוני מדי. יהיה זה לא מציאותי לצפות מחוק החבות לעשות משהו אחר מלספק פיצוי לבעל החוב ויהיה זה נאיבי לחשוב שחוקים יוכלו לפצות על חוסר שוויון חברתי. זה לא מה שציפו ה plebs ולא מה שנתנו להם 12 הלוחות. אולם הלוחות ויסתו את הדרכים בהם ניתן היה להעניש בעלי חוב ופירטו דרכי ענישה שיכלו לנקוט הלווים. עבור ה plebs היה זה עדיף על פעולה אקראית. קודם כל, תפיסה יכלה להתרחש אחרי משפט ו 30 יום של חסדץ לאחר הופעה שניה בבית המשפט הלווה יכל לאסור את בעל החוב בשלשלאות. 60 יום בעל החוב יכל להיות בבית או תחת השגחת בעל החוב שהיה חייב להאכיל אותו. במהלך 60 היום לפני הריגת בעל החוב או מכירתו בגלות, ניתן היה להגיע להסדר – הסכם שבו בעל החוב נותן את שירותיו ללווה כעבד וירטואלי. בעל החוב יכל להיכנס להסכם nexum עם גוף שלישי כעבד עבור כסף אותו שילם ללווה. היו קטגוריות שונות של nexum כפי שעולה מתאורו של Livy (2.23.8) של אלו שהיו כבולים בשלשלאות ואלו שלא, שיכל להבחין בין אלו שאולצו לאלו שבחרו להפוך ל nexum. יש לציין כי במקורות שלנו nexum הוא בעל חוב שבחר להיכנס להסכם כזה. לוח VI1 מציין שהיה זה הסכם מילולי דומה ל mancipium : "כאשר הוא יבצע nexum ו mancipium כפי שביטא בלשונו כך יהא החוק". Mancipium ויותר מאוחר mancipatio היה דרך העברה של סוגי רכוש שנודעו כ res mancipi כמו נכסי דלא ניידי, עבדים ובהמות עבודה. התהליך כלל שקילה של ברונזה (כסף) לפני עדים. חשוב להיות מודעים לאופי החוב בחברה ארכאית חקלאית. מוזר לראות לווי כסף שנתנו הלוואה לאיכרים שלא היתה להם שום ערבות וביטחון להחזר מלבד גופם. העובדה שניתן יהיה לבתר את גופתם לא ממש נתנה להם סיפוק מן הסתם. הענין הוא איננו עוסקים בהלוואת כסף, כרדיט וריבית אלא יותר כהלוואות של בעלי קרקעות עשירים ששולמו אולי בצורת זרעים או צרכי מחיה בסיסיים. מטרת ההלוואה היתה בדיוק ליצור מצב של עבדות וזה היה התשלום עבור שירותי העבודה של בעל החוב אשר מכר את עצמו או אחד מילדיו ללווה. טבעו של החוזה per aes et libram היה דומה למכירה. מנקודת מבטו של הלווה המטרה היתה לקבל שירותי עבודה מבעל החוב יותר מאשר להרוויח ריבית. שעבוד חוב הוא צורה של צורה מימסדית של ניצול אשר מקובל בחברות חקלאיות כאשר צורות אחרות של עבודה משועבדת אסורות/לא חוקיות. בחברות כאלו עוני, חוסר שוויון ומבנה פרימיטיבי של הכלכלה לא מאפשר התפתחות של שוק עבודה חופשי. התוצאה היא שייצור הופך מבוסס על עבודה המוגבלת על ידי מנגנונים מוסדיים חוקיים כמו האגדה על "הלוואות" ו"חובות" . כמעט וודאי שמטרת ה nexum היתה לאפשר כח עבודה עבור בעלי קרקעות עשירים. חוסר שוויון כלכלי וחברתי אילצו רומאים רבים למכור עצמם או ילדיהם ככח עבודה שבוי בשדות של בעלי האחוזות הגדולים. עבדות רשמית היתה רק במשק הבית בבתים עירוניים גדולים ועשירים. זה יכול להיות הפיתרון לעוד תעלומה המוזכרת בלוח IV2 : "אם האבא מוכר פעם שלישית את בנו, יש לשחרר את הבן מאביו". כותבים רומאים מתקופה מאוחרת יותר כמו גאיוס ואולפיאן פרשו זאת כאב שמוכר בנו לעבדות וקיבל מחדש חזקה עליו לאחר שהבן שוחרר מעבדות. ה Decemvirs ראו בפעולה חוזרת זו חוסר היגיון ומצאו לנכון להגביל את כוחו של האב על בנו במקרה כזה של מכירה חוזרת. אבל ניתן לשאול האם אזרח רומאי יכל להפוך לעבד של אזרח רומאי כתוצאה ממכירה כזו? כמו כן לא סביר ששיחרור עבדים יתן לאב אופציה למכור את בנו 3 פעמים. הפרוש היה שמדובר יותר בהשכרה מאשר מכירה. אולם זה עומד בסתירה להנחה של גאיוס שמדובר בשחרור לאחר 3 פעמים שנקרא emancipation. סביר שהבן לא נמכר כעבד אלא הושכר כ nexus שהיה צורה של mancipium או mancipatio.