שיעור 21

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

שיעור עשרים ואחד:

לאורך המאה השניה (לפנה"ס), השלטונות הרומיים מרחיבים בהדרגה את בסיס הגיוס לצבא, כדי לענות על הצרכים בשטח. בפלוטרכוס ראינו כי יש מחסור בחיילים, כתוצאה מהיררכיה מעמדית אזרחית המבוססת על הון (מטבלת אסיפת הקנטוריות של המאה השלישית לכל המאוחר). מאריוס מחליט לגייס את כל מי שרוצה ויכול. בזכות צירוף גורמים, הוא זוכה לפופולריות גדולה ומעורר התלהבות גדולה, למרות שלפי הטקסטים, הסיעה האופטימטית חושבת שהגיוס יעורר עליו זעם.

יתרונותיו של מאריוס

  1. התאפשר לו להנהיג צעד כזה גם בגלל אופי השטח בו התנהלו המלחמות דאז: מדינות עשירות, שיש מה לבזוז בהן. (צפון אפריקה או אסיה הקטנה, לאורך המאה השניה ובמאה הראשונה). למלחמות בספרד הרבה יותר קשה לגייס חיילים, יש שם פחות הון. ככל שתרבות נחשלת מבחינה חומרית,ציודה פחות מתקדם אך נפשה עזה יותר!(איבן חלדון)
  2. הרקע של מאריוס: מגיע מלמטה, מכניס חידושים צבאיים מתוך נסיון אישי, יודע מה זה להיות חייל. ברומא, זה מוערך, בייחוד כשהניגוד לו הם אלה שקיבלו פיקוד בגלל זכות אבות ולא נסיון בשטח. ללא נסיון כזה, התוצאות עלולות להיות קטסטרופליות. ברומא, בני העשירים והנוער של האליטה מקבל תפקידים בכירים בלי לעבור בשרשרת הדרגות. מאריוס מתקדם תמיד כמספר שתיים, עושה קריירה מלהיות הסגן של מי שאין לו מושג ירוק. חיילים רוצים לשרת תחתיו.
  3. העם רואה במאריוס אדם שייצגו נגד האוליגרכיא.


מתלוס, בניגוד לקודמיו, היה מצביא מוכשר ומכונת המלחמה הרומית הגיעה ליוגורטה עם הנהגה טובה ומטרה, ומאריוס משתמש בכל ההכנה של מתלוס ומבריח את יוגורטה ממלכת נומידיה, שבתגובה בורח למאוריטניה (מרוקו). נומידיה בידי רומא ורק סולא, השליש של מאריוס, תופס את המלך יוגורטה האכזר.


סולא: ההיפך ממאריוס

אריסטוקרט מהפריפריה (לעומת מנהיג פופולארי שצמח מלמטה), ממשפחה עתיקה מאוד. מהענף הפטריקי של המשפחה הקורנלית (היה גם ענף פלבאי), לכן לא יכול לכהן כטריבון. זו אחת המשפחות שלא הגיעה להישג פוליטי מזה זמן רב, לכן יש על כתפיו לחץ שהצטבר. סולא יוצא למשימה סודית בעורף האויב, חותך את המדבר ומגיע לבוכחוס מלך מאוריטניה, שיוגורטה (קרוב משפחתו מחיתון) מתחבא בחצרו. סולא מסביר לבוכחוס את הבעייתיות בהימצאות יוגורטה אצלו ואת העמדה הרומית בנידון, ובוכחוס, במקום לשחוט את סולא מבין ומסגיר לידיו את יוגורטה. כתוצאה, סולא שמח מהישגו, מאריוס שמח מכך שסיים את המלחמה, ומתלוס כעס על מאריוס כי הוא הכין לו את הנצחון על מגש של כסף עם עגבניות שרי. לפי 'אויב אויבי ידידי', יש ברית בין סולא למתלוס שתמשיך עד לסוף הרפובליקה.


בשנת 113 לפנה"ס, בדנמרק ובסביבה יש הצפות חמורות, האוכלוסיא המקומית בורחת משבטים של קימברים וטאוטונים (גרמנים גבוהים ושריריים וגרמניות בלונדיניות). עשרות אלפי גרמאנים כאלה מסתובבים באירופה ומתישהוא גם חודרים לגאליה (דרום צרפת), פרובינקיה רומית, ובמקביל- מתחילים לעבור את האלפים.


הגרמאנים שוב מוכיחים אכזריות

הצבאות הרומאים, שבראשם מפקדים לא מנוסים, נשחטים בזה אחר זה בגרזני הגרמאנים. זו רק ההתקלות הראשונה של הרומאים בגרמאנים, מאז היו עוד רבות אך רומא מעולם לא כבשה את גרמניה (ואיראן). בסוף, הרומאים מתבצרים על הגבול, מגייסים חיילים גרמאנים ומפתים ראשי שבטים גרמאנים להכנס לצבא רומא (ומאוחר יותר, לא לתקוף את רומא). במאה החמישית לספירה, הגרמאנים מחסלים את הקיסרות הגרמנית במערב (לא צחוק). נוצר מצב בו צו הגיוס הכי פחות מבוקש הוא למלחמה נגד הגרמאנים, שאין מה לבזוז מהם (מלבד הבלונדיניות הגבוהות שהוזכרו לעיל) ושכרגע טבחו בעשרת אלפים חיילים רומיים, אז למה שאני אהיה הבא בתור? אף גנראל לא רוצה להתגייס למערכה הזו, אף אחד לא רוצה לצאת למלחמה הזו. מלבד מאריוס, שנבחר בהיעדרו(נדיר) להיות קונסול (בשנת 105 לפנה"ס) ובמשך חמש השנים הבאות, דהינו עד לשנת 100 לפנה"ס, במטרה לסיים את עניין הגרמאנים. הפעם האחרונה בה היתה כזו תלות של המדינה במצביא אחד היא במלחמה הפונית השניה. מאריוס מביס את הגרמאנים וזוכה לתהילה כבירה, כלומר- מנהיג הסיעה הפופולארית הוא המצביא מספר אחד במדינה.

  • תזכורת לאחים הגרכחים:מצב נפיץ.


  • אוֹרי לא מבין: מדוע לא נשאר מאריוס כפרו קונסול עם אימפריום, כך שיוכל להמשיך לפקד על צבא ואחרים יהיו קונסולים. מוזר, חסרים לנו פרטים כדי לברר כראוי.
  • העובדה: זה קורה ומשאיר רושם גדול מאוד. מהיכרות עם תקופות מאוחרות יותר- יש לקונסול הילה שאין לפרו קונסול. זה מעמד מיוחד, בתפיסה\במחשבה הרומית, יש דברים שאפשר לעשות כקונסול ולא כפרו קונסול(מתבסס על ימי אוגוסטוס).


תסיסה, אלימות וחלוקת קרקעות

  • תביעות משפטיות מאפשרות לסיעה הפופולארית להרים ראשה.

הוזכר כי גאיוס גרכחוס מכניס בתי דין ששופטים את נציגי המעמד הסנטוריאלי שכיהנו בפרובינציות. כדי להוריד אדם שהיה קונסול או פרייטור ואז נציב פרובינציה, תובעים אותו בשובו הביתה, כשאין לו משרה ביד וחסינות. פותח מנהג של צעירים שרצו להתקדם, להתעלק על מישהו ולתבוע אותו, על בסיס סיעות ומשפחות מסוכסכות. הפוליטיקא מתמלאת משפטנים ועורכי דין, לעומת הגנראלים ששלטו עד אז בזירה. (ועל זה נאמר- מן הפח...)


דרכי ביטוי בשטח של המתקפה הפופולארית:

כהונות גבוהות בממסד הדתי. מחבר מביא חבר (חבריו של אוגור שמת מחליטים מי יחליפו) לבחירות של אוגור חדש, יותר דמוקרטי. חוק הדן בפגיעה בכבוד העם הרומי (מפקד שיוצא לשטח ומקבל שוחד, מבגידה לפגיעה בכבוד), כדי למנוע מקרים כבמלחמת יוגורטה. טריבונים מתערבים בענייני החוץ יותר ויותר באמצעות אסיפת העם. חוקים סוציאליים- ירידה במחירי החיטה וכדומה. מאריוס, כפופולארי נאמן, משתף פעולה עם כל המגמות הללו. הוא לא נולד עם קצפת בפה. מטריד אותו ענין שחרור הצבא הפרולטרי (חסר הרכוש), הוא רוצה לתת להם אדמות.


  • סביב שנת 100 לפנה"ס- תמה הסכנה הגרמאנית, משבר חריף ברומא, מועמדים לבחירות נהרגים ואי אפשר לקיימן. לפי המודל הרומי, בתוך 18 שנה לא נוכל לעשות בחירות.
  • למרק הגדול, נוסף ענין זכויות האיטלקים.


פתרון המשבר:

מאריוס מזגזג לצד של האופטימטים, מחסל את האופוזיציה והכל בא על מקומו בשלום. (כך עובד המשחק, וצד קבוע תמיד סובל טיהורים, אך גם הוא יקום נקמתו). סנוב- מישהו שאין לו נוביליטאס והצליח להתברג לנוביליטאס, מתנהג בסנוביות כלפי מי שלא הצליח (להתברג). לדוגמא: מאריוס, כשנהיה קונסול, סנוב כלפי מי שלא הצליח. הכל קשור לא.הערב הנחמדות עם מי שרצית לעשות נגדו מהפכה, והעדפת שמן וסולת על פני מלח הארץ. הסנאט נשאר חלש, הסיעה האופטימטית לא הייתה מאוחדת. החיסול לא היה מושלם.


הבעיא האיטלקית:

האיטלקים דורשים אזרחות כבר מימי הגרכחים, וטוענים כי הברית ארכאית. הרומאים כמובן מתנגדים. האצולה לא רוצה עוד מתחרים על משרות השלטון. חוזים ממשלתיים זה הדבר הכי טוב בעולם. מעמד הביניים חושש שיורע מצבו (תמיד, כי הוא באמצע). העניים חרדים לתבואתם המוזלת (יותר אזרחים=יותר פיות להאכיל=פחות אוכל לכל אחד). לכל שכבה ברומא הייתה סיבה להתנגד, ואז פרצה מלחמה.


ובינתיים, במזרח:

מיתרידאטס השישי, מלך פונטוס (ממלכה אסייתית, הלניסטית וחזקה) יחד עם הרבה בני ברית יוונים,טובח שמונים אלף רומאים ואיטלקים ביום אחד,ופולש ליוון כדי לשחררם מעול רומא. זו אחת הסיסמאות השחוקות ביותר של מי שרוצה לכבוש את האזור באופן חסר מצפון.


בשנת 90' לפנה"ס- המלחמה האיטלקית הפנימית פורצת במקביל לתקלה היוונית. סולא, שנבחר לקונסול בשנה הבאה, נשלח ליוון. מאריוס לקח (באופן חוקי, עם הצבעה) את הפיקוד מסולא אליו. במהלך ניהול מצור על עיר בשם נולא, מקבל סולא את ההודעה ועולה על רומא עם צבא. יריביו בורחים, ובאסיפת עם הוא מחזיר לעצמו את הפיקוד (באופן חוקי) ויוצא ליוון ללחום במיתרידאטס. עולה על רומא- מעלה רבעים של עירו, ששלחה אותו וגייסה את החיילים שיורים עליה, בלהבות.


בשנת 88' לפנה"ס, סולא מנצח את הגנראל של מיתרידאטס בקרב מכריע, מגיע להסכם עם המלך ורוצה לחזור הביתה ישר. מאריוס וחבריו משתלטים על המדינה, חברי סולא בורחים. מאריוס מרביץ עוד קונסולאט ומת, ואז בנו, שיש לו את אותו השם, עולה לשטח כשקיים חשש מתמיד באשר למה יהא כשישוב סולא מהמזרח.


בשנת 83', חוזר סולא מהמזרח וחבריו שבים לעיר. נוצרים שני מחנות, של מאריוס ושל סולא. רוב בעלי הברית חיכו בשקט לראות מה יקרה. סולא מנצל את התגרות הסמניטים כעילה למחלמת האזרחים הפרטית שלו, הופך אותה למלחמה לאומית, מנצח את אויביו ומחריב את סמניום לשנים רבות. לאחר חיסול רוב אויביו, ממנה את עצמו להיות דיקטטור לחקיקת חוקים. סמכות זהה לזו של ועדת העשרה שנתנה את שנים עשר הלוחות, משווה עצמו לרומולוס וסרוויס טוליוס, בא לייסד מחדש את המדינה. כדי להסיר התנגדויות, מחסל לפי רשימה (מטעמי סדר ונוחות). מי שמביא ראש מהרשימה מקבל חצי מרכושו, החצי האחר יועבר לסולא וחבריו (למדינה). מתנגדים פוליטים ואנשים בעלי רכוש רב היו ברשימה. תחושת הביטחון הכללי מתחזקת. סולא משחרר עשרת אלפים מהעבדים של האנשים ברשימה ומקים לעצמו משמר, צבא פרטי, להגנה עצמית. דמות אירונית. פותח ברפורמא חוקתית, חיש מהר ממנה 300 סנאטורים חדשים, כי כמעט כל היתר מתו. התוצאה: סנאט של אומרי הן. מגדיל את מספר הקוויסטורים משנים עשר לעשרים, וחוק לפיו מי שנבחר לקוויסטור מתמנה אוטומטית לסנאט.


  • לפני: בכל חמש שנים, שני קנסורים היו מחליטים אילו סנאטורים לנפות ורואים אילו נפטרו מוות טבעי (פלוס מינוס) וממנים חדשים במקומם.


  • אחרי: בכל שנה, נכנסים עשרים סנאטורים חדשים שמתמנים באסיפת העם, מינוים יורד לעם. צעד דמוקרטי.
  • המטרה: לייצב את הסנאט על 600 איש.


רפורמא במשרת הטריבון:

כעת, הם יכולים להגיש חקיקה רק אם הסנאט אישרה קודם. טריבון לא יכול להתמנות לשום משרה אחרת לאחר מכן. מקרש קפיצה פוליטי למשרה ללא מוצא. התוצאה: אנשים עם שאיפות גבוהות לא יתמנו למשרה זו. עדיין מותר: להגיש סיוע לאזרחים נגד פקידים בעלי אימפריום. במידה רבה, זו חזרה למצב שלפני חוקי ליקיניוס סקסטאס, בשנת 367 לפנה"ס, בה הפסיק הטריבונאט להיות מכשיר פלבי ונהיה מכשיר מדינתי. סולא משיב אותו לתפקידו המקורי.


עוד כמה רפורמות של סולא

סולא הסדיר את עניין מסלול המשרות, קבע גיל מינימום למשרות מסוימות (פרייטורא, קוויסטורא וקונסולאט), משך זמן ארוך מספיק ממשרה א' למשרה ב'. כדי שלא יגיעו צעירים מדי למשרת הקונסול, אלא רק מגיל 40, בו אנשים כבר מורידים הילוך (הוכח אמפירית).


מחלק הרבה מהאדמות (בנדיבות) שהחרים לחייליו ששרתו במלחמה נגד איטליא, ואז אסיא, ואז רומא. בסוף מלחמת האזרחים, באין לו (כמעט) אויבים, הדיקטטור עם עשרת אלפים החיילים יוצא לפנסיה ולחיי אזרחות שלווים. במשתה, נגשה אליו גרושה ושאלה אותו "How you doin'?". כעבור שבועיים, הם נשאו ופרשו לווילה שלו. לאחר כמה חודשים מת סולא. האם אשתו הצעירה והיפה התישה אותו למוות, או שמא הורעל? לעולם לא נדע. בשנת 78' לפנה"ס, נעלם לנו סולא מהמפה ומשאיר רפורמא חוקתית ותקדים (שהוא, למעשה, נקודת תורפה) לפיו גנראל רומי עם צבא יכול לעלות על העיר כשמשהו לא מוצא חן בעיניו. בשיעור הבא: המאבק בין חוקת סולא לתקדים שלו.