שיעור 22

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

שיעור עשרים ושתיים:

לפני פרישתו מהחיים הפוליטים, העניק סולא לרומא מערכת תחוקתית כדי לייצב את המדינה תחת שלטון הסנאט, מתוך מחשבה שהסנאט ניהל את רומא ולכן כדאי שהוא ימשיך. כיוון שהאתגר לשלטון הסנאט הגיע דרך מוסד הטריבונאט (שוב, מוסד הפלבס לשעבר, שמתנגח במוסד המוביל של האריסטוקרטיא), נסגור ת'באסטה עם הטריבונים. מצמצם את כוחם במובהק, מגביל את סמכויות חקיקתם והופך את המשרה למבוי סתום (=אווז צולע, או, לחילופין, פרה עם חלב מקולקל). בנוסף, ריכז סולא את מדיניות החוץ בידי הסנאט, חלוקה לפרובינקיות לפקידים הבכירים בידי הסנאט. בשנת 79' לפנה"ס נבחר קונסול לשנת 78 שסולא לא מעונין בבחירתו, שמו לפידוס. סולא יכל לשלוח אנשים שיגרמו לבחירה באדם שונה, אך בחר שלא.

בגידת לפידוס ושודדי הים

לפידוס מחזיר אנשים מהגולה, מתחיל לפעול למען השבת הסמכות הטריבונית, ומנהל מלחמה באטרוריה, טוסקנה, בסופה הוא מצטרף אליהם וכוחות מרומא צריכים לדכא אותו. שום לקח לא נלמד. סרטוריוס, אחד מהמפקדים ששרתו את מאריוס, בורח לספרד, מקים צבא גדול ומדינה פרטית, עם סנאט ומוסדות. כעת, על השלטון המרכזי ברומא להתמודד עם מדינה מתחרה מריאנית, אליה נוהרים בהמוניהם חסידי מאריוס. אם זה לא מספיק, יש בים התיכון שודדי ים ומיתרידאטס חוזר להטריד. ממשלת רודוס דיכאה אותם בפעם הקודמת, אך הרומאים חיסלו את הצי של רודוס ושודדי הים שיתפו פעולה עם מיתרידאטס וסרטוריוס, וחטפו פרייטור מכהן עם הליקטורים שלו (מקביל לחטיפת תת שר אמריקאי.) בנוסף, באיטליא פורצת מלחמת העבדים הידועה של ספרטקוס. סה"כ, כל הים התיכון כמרקחה ויש צורך באיש חזק שיעשה סדר.

וברומא:

נשאר עיקרון הפומביות בתקופת סולא. כל הפעילות הפוליטית הייתה גלויה לכל מאן דבעי. (לבדוק אם זה ביטוי נכון..) העובדה שההמון שגר בעיר רגיל להשתתף בעסק היא כבר שלושת רבעי צעד לקראת החזרת המערכת הישנה. למעשה, הרפורמא של סולא מחזיקה פחות מעשר שנים. הצעד הראשון: הקונסול קוטא מבטל את תקנת התחנה האחרונה לטריבונאט, ואנשים אמביציוניים שבים למשרה. זה נעשה עם התנגדות הנוביליטאס ומאמץ גדול של העם, שדורש חזרה את הטריבונט. לפי קיקרו, בשנת 74' המטוטלת מתחילה שוב לנוע ברצינות, כשטריבון בשם קווינקטיוס צץ ורוצה את השלב הבא. טריבון שממריץ את הפעילות הציבורית שמתרחשת מול האזרחים.

  • Contio- אסיפת עם לא רשמית. ההבדל בינה לבין הפגנה: קונסול שמכנסה יכול להופכה בכל רגע לרשמית. בייחוד אם הוא טריבון. (קונסול צריך את אסיפת הקנטוריות).
  • רוסטרא: חרטומים, אפים – של ספינות שנתפסו במלחמה הפונית הראשונה, בה ניצחה רומא, יותר ממאה וחמישים שנה לפני תקופתינו. בנו מהן במות. עברו כמה שנים מאז שהיתה כזו אסיפת עם.

אחרי משברים אגראריים (סולא זרק אנשים מהבית) יותר אנשים עוברים לרומא, ונוצרת שכבה חדשה באוכלוסייתה- הפלבס אורבנה, עירוני, שגר בעיר ונושם פוליטיקא.


פומפיוס הגדול הוא בן למשפחה אריסטוקרטית מצפון איטליא, שאביו היה כה פופולארי עד שחיליו רצחו אותו (בעצמם!). עם שובו של סולא, פומפיוס הוא כבר ראש משפחה, המגייס באופן פרטי שלושה לגיונות לטובת סולא (כחמישה עשר אלף חיילים). זה כח משמעותי, שפומפיוס פשוט קורא לו. בשנת 82' לפנה"ס, כשהיה פומפיוס בן 24, (גיל מינימום לקוויסטור: 28, שליש של מישהו עם אימפריום), הוא נהיה פרו פרייטור, גנראל מצביא עם אימפריום על תקן פרייטור, ונשלח להלחם באנשי מאריוס בסיציליא ובאפריקה.


הצלחתו ועבודתו השיטתית והיעילה העניקו לו את הכינוי המלבב 'הקצב הקטן', לא בגלל שהיה קצב קטן, אלא בחור צעיר שקצב המון. פומפיוס מרשה לעצמו להתחצף לסולא (יותר אנשים סוגדים לשמש העולה מאשר לשמש השוקעת) ודורש טריומף, דבר לא מקובל באמצע מלחמת אזרחים, בשובו משדה הקרב עם שישה לגיונות.


בשנת 78' לפנה"ס, נשלח פומפיוס נגד לפידוס, מקבל אימפריום בפעם השניה-בניגוד לחוקת סולא, ונשאר פרו פרייטור, במקום להבחר לפרייסטור (מבחינת מגבלת הגיל, הוא כבר רשאי). פומפיוס מפזר את לפידוס וצבאו, חוזר לרומא ויוצא שוב, לספרד, לחסל את סרטוריוס שעד אז, המערכה נגדו נוהלה בצורה לא מוצלחת. מלחמות בספרד- לא פופולרי, אין הרבה שלל וסרטוריוס הביס שורת מצביאים שהגיעו קודם. שני הקונסולים שלחו את פומפיוס, שהיה זכאי להבחר שנה קודם ויצא כקוויסטור, כי הם לא רצו לצאת. הוא מצר את צעדי סרטוריוס, עד שמתישהוא מצטרף לזה האחרון פרפרנה האפריקאי שרוצה להיות מספר אחת ולכן שוחט את סרטריוס בלילה. בדיעבד, מסתבר שהוא לא מפקד טוב כמוהו וזה מקל על העניין. בשנת 71' לפנה"ס, חוזר פומפיוס הביתה בראש צבא גדול.


קאטולוס, אחד מבכירי הסנאט דאז, אומר- פומפיוס נשלח לספרד לא כפרו קונסול, אלא במקום הקונסולים (פרו קונסוליבוס). כלומר, פומפיוס ושולחיו עושים צחוק מחוקת סולא, שלא היה לה סיכוי מההתחלה, כי אפילו אנשיו שהיו בשלטון התעלמו מעיקרי הרפורמא לחלוטין.


קרסוס ופומפיוס

לאחר שעומד במשך כשלוש עשרה שנה בראש צבאות ונלחם ללא הפסק, נשאלת השאלה, מה יעשה כעת. במקביל, קראסוס 'העשיר' (שהגדרתו לעושר היא לממן לגיון לזמן לא מוגבל), יוצא לחסל את מרידת העבדים של ספרטקוס, משימה לא להיט; לאחר שביצע את רוב העבודה, נשארת קבוצה קטנה שאותה מחסל פומפיוס בדרך הביתה, ואז כמובן שב הביתה והתפאר בחיסול העבדים (פומפיוס לקח לקראסוס ת'קרדיט). קראסוס התעצבן, ניצתה יריבות ושניהם מכהנים כקנסורים באותה שנה. מצביא מנצח החוזר הביתה עם צבא גדול יעשה מהפכה. לפנינו שניים כאלה, ושניהם אנשי סולא. הם מעבירים שורת חוקים שמחזירה את כל סמכויות הטריבונים ומסירה את כל ההגבלות. שני עמודי התווך של הרפורמא של סולא, צמצום הטריבון והגבלת הגיל לכל תפקיד, הלכו קפוט. לאחר עשר שנים כאלה, נשארת הרפורמא קליפה ריקה.


פומפיוס, שנלחם מגיל צעיר, מסיים את שנת הקונסולאט שלו ונשלח למזרח ללחום בשודדי הים, למשך 3 שנים (לרוב משימה מוגדרת רק לשנה)- מדרון חלקלק. הפיקוד של פומפיוס כלל שטחי אדמה רחבים לתוך החוף, מה שיצר התקלויות עם מצביאים רומיים רבים בשטח. הפתרון נקבע מראש, והוא שלפומפיוס יש יותר גדול (מגובה במסמכי סנאט). כך מחסל את מיתרידאטס, שכבר היה מותש, ושוב קוצר פירות תהילה לא לו. באותה נשימה, יורד לסוריה ומחסל את הממלכה הסלאוקית, שקיימת מסוף המאה הרביעית לפנה"ס. סוריה נהית פרובינקיה רומית וארמניה בעלת ברית. קובע גבול מול הפרתים (בשנית), הופך את יהודה שלנו לווסאלית. כל זה מושלם עד לשנת 63' לפנה"ס.

פרשת קטילינא המתועדת היטב

ברומא של אותו הזמן מתרחשת פרשת קטילינא, שחשיבותה עומדת ביחס הפוך למידת התיעוד שלה (כה מתועדת שאפשר להשתגע). קטילינוס היה אציל פטריקי מהמשפחה הסרגית שמשפחתו לא היתה בפוליטיקא זמן רב. הוא מכין מרד כדי להשתלט בכח על רומא. מולו בסנאט- הקונסול קיקרו. באותו זמן, פומפיוס במזרח ואנשיו מדווחים לו שאם ישוב לרומא ויפתור את הבעיא, יהיה מלך העולם, כי קטילינוס רוצה לבטל חובות ולשחרר עבדים. עד שחוזר פומפיוס, אחרי שכבש יותר שטחים מכל מצביא רומי לפניו, קיקרו ואנטוניוס פותרים לו את הבעיא. בתגובה, הוא מפזר את הצבא ולא נהיה סולא 2.

שני עניינים דחופים של פומפיוס על סדר היום:

  • על הסנאט לאשר את כל מה שעשה במזרח, ביטול ממלכות, יסוד פרובינקיות וכיו"ב.
  • יש לו הרבה חיילים משוחררים שצריך לתת להם אדמות כמענק שחרור.


אך.. בזמן שעשה פומפיוס גדולות ונצורות במזרח, החלו אנשים בסנאט לקנא ולדאוג, בייחוד התסיסם ההוא שהתיש את מיתרידאטס ולא זכה לפירות התהילה על כך בגלל פומפיוס. עם שובו, פומפיוס כבר לא מעודכן בחיים הרומיים, ולא ממש מצליח לסחוף את העם באסיפת העם. קיקרו מספר לנו שפומפיוס נואם ואין מי יודע מה מחיאות כפיים, הקהל לא מגיב. עלינו להבין כי הגרכחים היו מחשמלים את הקהל בנאומיהם (כמו בהופעה של Fleetwood Mac, או אפילו מרגלית צנעני). ובכן, פומפיוס לא היה כזה וטעה אם בנה על הצלחה בתחום. הוא מארגן משחקים ואנשים מרחמים על הפילים, מעלה חרס בכל נסיונותיו להתחבב. ביאושו, פונה פומפיוס לקראסוס, שיש לו בעיא משלו. אנשי הפרובינקיות האסייתיות זכו במכרז על בסיס כמות המסים שהתחייבו להביא. הצעתם היתה לא ריאלית והם מבקשים מקראסוס עזרה בצינורות המקובלים, כדי שיוכלו לגבות פחות מסים ממה שהתחייבו, אך קראסוס לא מצליח כי ברומא נשאר כל מי שלא זכה במכרז וגם להם יש לובי פוליטי. פומפיוס וקראסוס יושבים וחושבים על מינוי קונסול שיעביר חוקים כאוות נפשו ואיש לא יעמוד בדרכו. גאיוס יוליוס קייסר, אריסטוקרט פטריק מהנוביליטאס, עם שורשים חזקים (מלכי אלבה לונגה, מהם באו רומולוס ורמוס, ואף וונוס) ופופולריות יוצאת דופן בקרב נשים וגברים כאחד.

כך נוצר הטריומוויראט הראשון

או כפי שקרא לו ווארו- המפלצת בעלת 3 הראשים. הם מגיעים להסכם סודי לפיו לא יתנו לדבר לקרות בלא אישורם. בשנת 59', כשחיילי פומפיוס וממון קראסוס תומכים בו, נבחר קייסר לקונסול. חיש מהר, הוא מטפל בבעיות של קראסוס ומגיע להסדר במזרח, מיישב את חיילי פומפיוס המשוחררים על אדמות ציבור משובחות,שאיש לא נגע בהן עד עכשיו כי היו כה איכותיות. (No kiddin'). מעכשיו, אין יותר אגר פובליקוס ברומא, הדרך היחידה להשיג בה אדמות היא לקחת אותן בכח ממישהו אחר. לקח לפחות 500 שנה להגיע לכך, וכך עושים הפרטה- ל א ט.


השלושה משיגים לעצמם פיקודים צבאיים יוצאי דופן:

פומפיוס מקבל מינוי לחמש שנים לאספקת התבואה לרומא. יש לו אימפריום והוא אינו קונסול, לכן נשאר מחוץ לרומא ומנהל את צבאו באמצעות שליחים, לגאטים. מנהג זה החל בתקופת שודדי הים, והיה לו נוח. יושב באיטליא ומנהל את ההצגה. קייסר מקבל מינוי לחמש שנים בגאליה, שאמור היה לכלול את גאליה שמדרום לאלפים, עמק הפו ואיליריא- החוף המערבי של הים האדריאטי. אך מי שהיה אמור לקבל את פרובאנס מת באופן פתאומי וקייסר נשלח לפרובאנס במערב. לכן יש לנו צרפת (אחרת הוא היה עולה על יוגוסלביה). יושב בצרפת וגורם לה לקרות. קראסוס לוקח דוגמא משני חבריו ומחליט שכדי להיות מצביא צבאי דגול ומוצלח עליו ללחום בפרתים (צפון סוריה ועיראק), שלא עשו לרומא דבר וחצי דבר ואפילו עוד לא גילו את שדות הנפט.


לאופטימטים בסנאט לוקח זמן להבין את גודל הקטסטרופה וחיילי פומפיוס שנמצאים בעיר מונעים מהם לעשות משהו בנידון.


הבקע הראשון בטריומווירט הראשון:

יוליה, בתו של יוליוס קייסר ואשת פומפיוס (המבוגר מקייסר בכמה שנים, רחמנא ליצלן), בהיותה בהריון מתקדם, ראתה את פומפיוס שב הביתה משדה הקרב עם דם (של אחרים), נבהלה, נכנסה לצירים, הפילה ומתה עם העובר. זו היתה מכה קשה לכולם, החוליה המחברת של קייסר ופומפיוס מתה. המכה השניה הייתה כשקראסוס הבין את מה שיבינו רבים אחריו, שאת הפרתים אי אפשר לנצח. אף שליט רומי לא יכול לכח המעצמה האיראנית, והן מתישות זו את זו במשך מאות שנים עד שהחליפות כבשו הכל למען האיסלאם.


מלחמת האזרחים

עם היעלמות קראסוס, נותרים רק שניים שקל יותר להפריד ביניהם. הסיעה האופטימטית, שמעדיפה את פומפיוס כי לפחות הוא לא מסתובב עם הנשים של כולם (בניגוד לקייסר), מתיישבת לו על הווריד עד שהוא עובר לצד שלה. אולטימטום לקייסר: עם תום מינוייך, פזר צבאך בגאליה (שנת 50' לפנה"ס), וחזור הביתה, Or else. קייסר מסכים, בתנאי שגם פומפיוס יפזר את צבאו, ששלט בפוליטיקא הרומית בשנים האחרונות. כל המו"מ הפוליטי מכל הכיוונים מתנקז להצבעה בסנאט. קייסר מציע פשרה: שניהם יהיו אזרחים פרטיים. הסנאט מאשר את הצעת קייסר, ברוב של 370 מול 22. הבעיא היא, שב22 האלה יושבים ראשי הסיעה האופטימטית. פומפיוס מקבל הוראה מהקונסולים לגייס צבא ולצרפו אל צבאו הקיים לשם הצלת המדינה. קייסר מוכרז כאויב המדינה הרומית, מקבל את הבשורה על כך, חורג מהפרובינקיא שלו ונכנס לאיטליא. זה אסור, ואומר שהקוביה נזרקה (מהמרים) וקייסר מקבל את המלחמה. המדינה הרומית שוקעת במלחמת אזרחים שלוקחת 18 שנה, כלומר דור שלם. בשדה הקרב, בחיסולים פוליטיים,רעב, מחלות וכל מה שמלווה מלחמות טוטאליות, מאבדים את חייהם עשרות אלפי אנשים. כשהמדינה הרומית שוב תוציא ראשה מעל המים, לא נותר דבר מהמערכת הרפובליקנית.