Andrewes 1956

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

מחקר מודרני א / מחקר מודרני A

Andrewes, Antony. 1956. The Greek Tyrants. London: Hutchinson University Library.

סיכומים

Chapter 1 - The Background of Tyranny

(7) לכל אורך ההיסטוריה של יוון הקדומה, מדעיכת המשטר האריסטוקרטי במאה השביעית לפנה"ס ועד ההתנגדות לרומאים במאה השנייה לפנה"ס, היו טיראנים. טיראן, או דיקטאטור, היה אדם שריכז בידיו את כל העוצמה הפוליטית והיה מעל לכל חוק או חוקה. אלו אשר חיפשו לגיטימציה לשיטת שלטון זו טענו, שהיא היוותה צורת ממשל יעילה המטיבה עם הכלל. פעמים רבות היו אלו לחצים פנימיים וחיצוניים שהובילו לעלייתו של מנהיג חזק ויחיד (וגם היו מקרים שבהם נוצרו נסיבות כאלו באופן מכוון ומלאכותי). לא החלוקה לטובים או רעים הגדירה את הטיראנים, אלא האופן שהו הם עלו לשלטון ואופי משטרם. גלון (Gelon), שהיה טיראן בסיציליה במאה החמישית, טען ללגיטימציה לשלטונו בשל היותו זה שהדף את פלישת הקרתגים לסיציליה –דוגמא ללחץ חיצוני שמוליד טיראן. (8) היו גם טיראנים שהומלכו על ידי כוחות חיצוניים כמו טיראנים שהועלו למעמדם על ידי האימפריה הפרסית בסוף המאה השישית לפנה"ס.
המסגרת הכרונולוגית של הספר נמתחת מאמצע המאה השביעית, כאשר בשנת 650 לפנה"ס הפך קיפסלוס (Cyselus) לטיראן בקורינתוס ועד הגליית בניו של פייסיסטראטוס (Peisistratus) מאתונה בשנת 510 לפנה"ס. גורם מרכזי לעליית הטיראניה היה הרודנות ואי היעילות של המשטר האריסטוקרטי, כאשר הטיראנים סמנו נקודת מפנה ומעין תקופת מעבר בין תקופת שקיעתו של המשטר האריסטוקרטי לעליית המשטר החוקתי ביוון העתיקה. תקופת הטיראנים התאפיינה ביצירותיהם של משוררים ליריים, שהעבירו באופן ברור את תחושותיהם, ואת סוף תהליך הקולוניזציה. (9) חשוב לזכור שהטיראנים היו אצילים במוצאם, וחלקם קידמו את האמנות, האדריכלות והעבודות הציבוריות.

Greek Monarchy
המלוכה הייתה שיטת השלטון שרווחה ביוון הקדומה. באיליאדה אגממנון מתואר כמלך אבסולוטי – Basileus. באודיסיאה אתיקה נמצאת בכאוס בהעדרו של המלך אודיסאוס. ספרטה תמיד הייתה מפורסמת במשטרה שהתהדר בשני מלכים. (11) ביוון ,שבה תחוללו תכופות מלחמות והגירה של אוכלוסיות שלמות, היה צורך במשטר חזק, יעיל שלא סובל מרסנים. אך כאשר האבק שקע, זכויות האריסטוקרטיה נראו לפתע כחשובות יותר מקיומו של משטר יעיל וריכוזי.

Greek Aristocracy

(12) בקורינתוס האמינו שהמלך האחרון נהרג או הודח. יורשיו היו קבוצות ששמרו שהעוצמה תובער רק בין חברי הקבוצה. היו אלה הבקכיאדים (Bacchidae). הבקכיאדים טענו שמוצאם ממלך קורינתי קדמון ששמו בקכיס (Bacchis). היה זה טיעון שכיח בקרב האריסטוקרטים – לטעון שמוצאם נובע היישר ממייסד העיר (באטוס למשל). האריסטוקרטיה הצדיקה את שלטונה בשל איכותה מולד - בניה היו הטובים ביותר מפאת מוצאם האצילי. הבקכיאדים שלטו על המנגנון השלטוני בכך שהעבירו את משרת המלך, שהוגבלה לשנה אחת, בין חברי החמולה. אסיפת העם הייתה קיימת בקורינתוס ובשאר יוון האריסטוקרטית אך היא זומנה לעיתים רחוקות ולא הייתה חלק משמעותי מהמשחק הפוליטי. כוחה של האריסטוקרטיה נשען לא רק על מונופול על המנגנונים השלטוניים אלא גם על מעמדה האיתן של האצולה בתחום החברתי והדתי.
(13) יחידות הבניין של האוכלוסייה היו שבט, שחולק לאחוות, שקשר דם היה הקשר המרכזי בתוך אותן חמולות. הצבא היה מושתת על מבנה חברתי זה, כמו הפוליטיקה והכלכלה. הלחימה היוונית הקדומה הייתה מנת חלקם של האצילים ולכן ההמונים היו תלויים באצולה. (14) הבקכיאדים תפסו את השלטון במקביל להתפשטותה של קורניתוס שהקימה מושבות והפכה למעצמת מסחר. התהליך שבתחילתו העלה את הבקכיאדים יעלה בסופו גם את הטיראנים שיתפסו את מקומם.

The Developed Greek Constitution
החוקה למעשה קובעת מי יכול ומי לא יכול להשתתף באסיפת העם. החוקה הדמוקרטית מניחה את העוצמה בידי העם בעוד זאת האוליגרכית שמה את העוצמה בידי השכבה השולטת. (15) חשוב לזכור שאסיפת העם הייתה מאשרת או פוסלת הצעות שהובאו בפניה, לאחר שמועצה מצומצמת בהרכבה העבירה את ההצעות לעיונה. הוועדה שימשה ליצירת סדר והמשכיות בפעילות השלטונית, ודפוס זה רווח במשטרים החוקתיים ביוון. (16) הטיראניה מנוגדת גם לאריסטוקרטיה וגם לדמוקרטיה, בשל היותה מנוגדת לחוקה באשר היא, אך כפי שנאמר, הטיראנים עלו לשלטון לפני שהחוקות הגיעו לקדמת הבמה ביוון העתיקה.

The Evidence

(17) פריאנדרוס (Periander), בנו של קיפסלוס, מת מאה שנה לפני הרודוטוס, מספיק זמן כדי שמיתוסים ואגדות יצורפו ויעוותו את העובדות ההיסטוריות. (Ar. Pol. 1310b-1315b)

Chapter 2 - The Word Tyrant

(20) במאה הרביעית לפנה"ס המילה טיראן ומלך תיארו את הצורה הטובה והרעה שבה נתפס שלטון היחיד. אך היו כאלה שראו אותן כמילים נרדפות ולא מנוגדת. כך ניתן להבין כיצד פייסיסטראטוס וקיפסלוס, שהיו שליטים אהודים, תוארו כטיראנים. ביוון של הומרוס המציאות יצרה כורח שבו היה צורך בשלטון מרוכז. (21) לעומת זאת להרוג טיראן נחשב למעשה גבורה המעיד על מעלותיו הטובות של מחסל הטיראן. בתפיסה היוונית הסלידה התרכזה דווקא במילה טיראן, כאשר מקבילתה הרומית ראתה במלך ובטיראן כרעה דומה.

Tyrannos in Verse and Prose

ארכילוכוס (Archilochus), שחי וכתב במאה השביעית לפנה"ס, הוא הראשון שמציין את המילה טיראן. לא רק זאת אלא שהיפיאס מאליס (Hippias of Elis), שכתב בשנת 400 לפנה"ס בקירוב, מציין שהיה זה ארכילוכוס שהכניס את המילה הזו לשפה היוונית. (22) ארכילוכוס מציין את גיגס (Gyges), בן תקופתו, שהרג את מלך לידיה (Lydia) ותפס את מקומו. ארכילוכוס משתמש במילה טיראן לא כמילה נרדפת לאוזורפאטור אלא דווקא למלך. סולון (Solon), אשר סירב לדרישת תומכיו להפגין קשיחות רבה יותר כלפי האוכלוסייה, שתבוא לידי ביטוי בחלוקה מחדש של האדמה ופגיעה פיזית ו/או פוליטית באריסטוקרטיה, מכיוון שלא רצה שמעשים אלו יהפכו אותו לטיראן – בדומה לקיפסלוס בקורינתוס, שישים שנה קודם לכן. לסולון לא היו שאיפות לקבל את התואר טיראן ולכן הוא נמנע משפיכות הדמים שהיו קשורות קשר הדוק עם טירניה בעיני האתונאים בני זמנו. המילה נוצרה תחילה כשם נרדף למלך, אך ביוון היה צורך למילה חדשה שתתאר את המונרך החדש שקם ביוון, אותו מונרך שהוביל את המאבק נגדה אריסטוקרטיה. אולי קיפסלוס נאהב על ידי ההמונים, אך אלו שבאו בעקבותיו הוציאו שם רע למילה.

The Tyrant's View of Tyranny
פינדרוס (Pindar) כינה את חירון (Hieron) מסראקוזאי (Syracuse) שלוש פעמים מלך ופעם אחת טיראן, כלומר אצלו שתי המילים היו נרדפות. (24) איסוקראטס (Isocrates) מגנה את הטיראניה בחלק מכתביו ובחלק אחר משבח – ככל הנראה בתלוי לקהל שאמור לקרוא את כתביו. אולם יש לזכור שטיראן לא היה תואר רשמי. עד התקופה ההלניסטית טיראנים מעטים יכלו להרוויח מכך שקראו לעצמם מלכים. קיפסלוס אולי ראה את עצמו כיורשו של מלכיה הקדומים של קורניתוס, מכיוון שהמלוכה עדיין לא נעלמה כליל בימיו ועדיין שלטה בספרטה, ארגוס וקירנה. בקורניתוס עצמה הבקכיאדים היו ממנים מעצמם מלך כל שנה. קיפסלוס עצמו כונה מלך בנבואה מדלפי, דבר המלמד שיכול להיות שקיפסלוס ראה עצמו כמייסדה של שושלת חדשה.
(25) לטיראן לא היה תפקיד או סמכות המעוגנת בחוק או בחוקה. לכן באם כינו אותו טיראן או מלך זה לא השפיע על סמכויותיו בפועל, אלא רק הוסיפו לו מעט יוקרה. הטיראנים לא ניסו להסתיר את עוצמתם אלא לפרסמה, בגלל שהיווני הממוצע היה מעריך ומכבד אותו על כך מכיוון שלמרות שהוא לא רצה למצוא את עצמו תחת שלטון טיראני, הוא לא היה פוסל את הרעיון שהוא בעצמו יתפקד כטיראן. מכאן מגיעה ההערכה והכבוד למי שהצליח לרכז בידיו כל כך הרבה עוצמה. (26) היו טיראנים שהיו מודעים למעמדם אך סברו שהם מנצלים את כוחם לטובת עירם, כדוגמת פייסיטראטוס באתונה.

Herodotus and Thucydides
הערים המפותחות ביותר סלדו משלטון מלוכני או טיראני. (27) הרודוטוס לא נטה לבקר משטרים מלוכניים שהתקיימו מחוץ לעולם היווני אך באשר לעיר מולדתו הליקרנאסוס או אתונה, הוא הביע את דעתו נגד הטיראניה. הוא קבע שמצבה של אתונה השתפר אחרי סילוק הטיראניה של בני פייסיטראטוס (1.59.1). אצל הרודוטוס עולה שהמילה מלך (Basileus), טיראן (Tyrannos) ומונרך (Monarchos) כולן מילים נרדפות.
תוקידידס לעומת זאת, שרק שאל האם המשטר הפוליטי עבד באופן יעיל, חשב שהטיראניה באתונה הייתה טובה ורק חסרה לה עוצמה ויוזמה (6.54.5). (28) אצל תוקידידס לומדים על ההבדל בין מלך לטיראן – למלך יש רסנים בנוגע לסמכויותיו אך תפקידו מורש בעוד הטיראן לא סובל מרסנים כלשהם אך תפקידו איננו מורש. (1.13.1) לסיכום, המילה מלך (Basileus) מדגישה את אלמנט ההורשה. טיראן, שאף פעם לא היה תואר רשמי, מציין אדם שתפס את מוסרות השלטון בדרך לא רגילה.

Plato
אצל אפלטון המלך והטיראן הם הפכים, הטוב והרע, המאושר והאומלל. זוהי גישה שונה משל הרודוטוס. (29) אפלטון סבר שהמלך-פילוסוף הוא הפתרון לכל בעיותיה של יוון. (Plato Rep. 9.587.d-e; Ar. Pol. 1279a; Xenophon Mem. 4.6.12) (30) אפלטון הושיע את המילה מלך מהמוניטין השלילי אך העביר את כל החטאים והפשעים למונח טיראן.

Chapter 3 - The Military Factor: Phidon of Argos

(31) המאה השביעית לפנה"ס הייתה רוויה שינויים. לכאורה היה זה הגורם הכלכלי שאפשר לאנשי יון לפתח לקיים ולתמוך בצבאות גדולים, אבל בכל זאת הגורם הצבאי היה מרכזי, בעיקר במקרה של פיידון (Pheidon of Argos), מלך ארגוס, שכבש חצי מהפלופונז, שעליו יסופר בהמשך.

The Hoplite Army

המעבר ללוחמת הופליטים במאה השביעית הביא עימו שינויים בכלי הנשק ואמצעי ההגנה. החנית לא שימשה עוד ככלי הטלה אלה ללחימה פנים מול פנים. הלוחם צויד במגן גדול יותר, עם צורת אחיזה משופרת, ובשריון שהגן על החזה והבטן. (32) החיסרון באותו מגן היה שצד השמאלי של הלוחם היה חשוף, חיסרון שקוזז בשל המערך הצפוף של לחימת ההופליטים. בהיבט ההגנתי נהנה החייל מהגנה טובה יותר, ובהיבט ההתקפי הפלנקס, כאשר נשמר מבנהו הצפוף, היווה מסה כבירה שמטרתה פריצת קווי האויב. אומץ הלב היה תכונה נערצת מכיוון שלב ליבו של הפאלאנקס היה בעבודה משותפת ועמידה במקום, וההופליט האמיץ, זה שלא נסוג ולא הפקיר את חבריו, היה דמות נערצת. טקטיקת הלחימה השונה המתוארת אצל הומרוס נובעת משתי סיבות. מצד אחד פעם באמת נלחמו כך, קרבות פנים מול פנים עם חרב, כאשר החנית משמשת לתקיפה מטווח בינוני. ומצד שני, לחימה מסוג זה מציבה במרכז את הגיבורים, שנאבקים אחד מול השני.
(33) מתי נכנסה לשימוש רווח טקטיקת ההופליטים? חרסים מקורינתוס המתוארכים לשנת 675 לפנה"ס מלמדים אותנו על כך שכבר בתחילת המאה השביעית רווחה לחימה מסוג זה. פסלונים מספרטה מובילים למסקנה שלוחמת ההופליטים אומצה בדרום יוון ברבע הראשון של המאה השביעית, וכך גם באיי הים האגאי. באסיה הקטנה לעומת זאת, השינוי הגיע מאוחר יותר. המסורות הכתובות מספקות דיווח פחות מדויק. ארכילוכוס (Fr. 14) מתאר כיצד השליך את מגנו וברח – המגן הכבד הקשה על ההופליט בנסיגתו וכדי לשמור על חייו היה עליו להשליכו. לעומתו קלינוס (Callinus of Ephesus), שכתב באמצע המאה השביעית, מתאר השלכת חניתות, המאשש את הטענה שלוחמת ההופליטים הגיעה בשלב מאוחר יותר לאסיה הקטנה.

The Hoplite and the State

(34) הרקע החברתי והפוליטי שהוליד שתי צורות לחימה שונות היה חייב להיות שונה בתכלית. שיטת הלחימה המוקדמת יותר, זו המופיעה אצל הומרוס, היא לחימה בין אריסטוקרטים, כאשר בהתאמה ההמונים לא נשאו בעול הלחימה. טקטיקת ההופליט דרשה מספר רב יותר של אנשים שיהיו מיומנים ומתורגלים בלחימה מסוג זה, מיומנות שתאפשר להם לשתף פעולה באופן יעיל. טקטיקה כזו מונעת התבלטות של חייל זה או אחר בשל הסתמכותה על שיתוף פעולה. בתקופה הקלאסית ההופליטים היוו מעין מעמד ביניים, מעמד שהורכב ברובו מחקלאים חופשיים שהחזיקו באדמות קטנות יחסית. דווקא מגזר זה יכול היה להיות חלק מההופליט מכיוון שהיה ביכולתו לממן את רכישת ציוד הלחימה, בעולם שבו אחריות זו נחה על כתפי החיילים עצמם ולא הייתה חובת המדינה. לכן ניתן לצפות שעם השתתפותם בעוול הלחימה וההגנה על המדינה, תעלה דרישת של אותם מגזרים רחבים יותר לכוח פוליטי.
אריסטו מספר שבזמנים מוקדמים יותר הצבא הסתמך ברובו על עוצמת חיל הפרשים, כלומר על אותה אצולה שיכולה הייתה לממן קנייה וטיפול בסוסים. לכן, מספר אריסטו, הזכויות הפוליטיות היו מנת חלקן של קבוצה מצומצמת יותר. עם המעבר ללחימת הופליטים הורחב מספרם של אלו הנהנים מזכויות פוליטיות בהתאם (Ar. Pol. 1289b, 1297b). אך למרות דיווחו של אריסטו, ישנן עדויות מעטות לאותה לחימת פרשים. למשל, משפחות אצולה בעל שם שמעיד על היותם פרשים, כדוגמת ה-Hippeis בארטריה (Eretria) וה-Hiipobotai מחלקיס (Chalcis). אך עדיין אין עדויות רבות לשימוש בפרשים בזמנים מוקדים יותר, ואפילו אצל הומרוס אותם Hippies היו למעשה נהגי המרכבות שהביאו את הגיבורים לשדה הקרב, כאשר אותם גיבורים לא נלחמו כפרשים אלא ירדו מהמרכבה ונלחמו כרגלים. (35) היוונים באסיה הקטנה נאלצו להילחם גם אחד נגד השני וגם נגד עמים אחרים, שהסתמכו על פרשים וקשתים, ולכן הם עשו שימוש נרחב יותר בפרשים. עדות לקרבות פרשים באסיה הקטנה מופיעה אצל מימנרמוס (Mimnermus of Colophon), מהחצי השני של המאה השביעית, המציין את חשיבות חיל הפרשים באסיה הקטנה (Strabo 643; Ar. Fr. 611.51)

(36) אריסטו ציין שבתקופה קדומה יותר היה נהוג לקרוא למעמד ההופליטים דמוס. דבר זה חשוב מכיוון שהרודוטוס, אפלטון ואריסטו ציינו שתחילת הקריירה של הטיראן הייתה כאלופם של הדמוס. עולה השאלה האם הטיראנים התחילו כאלופי ההופליטים שהנהיגו את העם כנגד האצולה?

Hoplites and Tyranny

הטיראנים מופיעים בערך דור אחרי המעבר ללחימת הופליטים. קשה לטעון שלא היה קשר בין שני תהליכים אלו. אמנם אין עדויות שקיפסלוס מקורינתוס ואורתאגורס מסיקיון (Orthagoras of Sicyon) הסתמכו על תמיכת ההופליטים. מקורות מהמאה הרביעית טוענים שהם הגיעו למעמדם דרך משרות צבאיות, אך סיפורים אלא בעייתיים מבחינת אמינותם. נקודה חשובה היא שקיפסלוס לא נזקק לשומרי ראש, דבר המעלה את הסבירות לכך שהוא שלט בצבא. (37) פייסיסטרטוס היה ללא ספק מנהיג צבאי לפני הפיכתו לטיראן. הוא פיקד על הצבא האתונאי במלחמה נגד מגרה (Megara), אך הוא לא נתמך על ידי מעמד ההופליטים או מעמד מתוסכל אחר בחברה האתונאית כדי להגיע למעמדו. בספרטה לא התקיימה טיראניה מכיוון שמתחילת הדרך ניתנה להופליטים זכות ההצבעה, ואחד מהערכים המקודשים לספרטנים היה השוויון בין כל האזרחים-חיילים של הפוליס.
    באתונה אחד מהשינויים הרציניים שהביא עימו סולון ברפורמה שהנהיג היה חלוקה מחודשת לארבעה מעמדות, שלא הסתמכה על שיוך משפחתי אלא על עוצמה כלכלית. כך הוא יצר ארבעה מעמדות, כשהעשירים ביותר נהנים מהזכויות הרחבות ביותר, בעוד המעמד התחתון מקבל את המינימום, ורק שני המעמדות העליונים יכלו לכהן במשרות ציבוריות בכירות. המעמד השלישי (zeugitay) היה למעשה מעין מעמד הביניים – מעמד ההופליטים. כך סולון חילק את העוצמה בין ארבעה מעמדות, וגם אם היה זה עדיין לא שוויון מוחלט הוא לא העביר את העוצמה ממעמד אחד לשני. (38) האפקט המרכזי בעליית הטיראניה היא מעבר של העוצמה מהאצולה למעמד רחב יותר. סביר להניח שהייתה למהפכה הצבאית חלק בכך, ואין ספק שהיא לא סותרת את עליית הטיראניה.

King Pheidon of Argos

(39) ארגוס מהווה את נקודת הפתיחה לרפורמה הצבאית. העדויות הארכיאולוגיות נותנות לה בכורה בעניין זה, ואירוע היסטורי, עלייתה הצבאית של ארגוס תחת שלטונו של פיידון, מהווה הוכחה נוספת. פיידון מתואר כמי שהפך ממלך לטיראן לאחר שנטל לעצמו מספר סמכויות שלא היו מנת חלקו לפי המסורת. ההצלחה הצבאית של ארגוס נובעת ככל הנראה מהיותה הראשונה שעברה ללוחמת הופליטים, ובהתאם לכך נהנתה מיתרון צבאי, גם אם זמני.
(40) עלייתו של פיידון התרחשה בסמוך לשנת 675 לפנה"ס. הרודוטוס מציין שפיידון כבש וחילל את אולימפיה (Olympia) והנחיל שיטת משקולות לכל הפלופונז (6.127.3). דיווח מאוחר יותר מספר כיצד פיידון נטל בכוח את ההגמוניה מהספרטנים בפלופונז, המציא שיטת משקולות והיה הראשון להטביע מטבעות כסף (Ar. Pol. 1310b). בשנת 669 לפנה"ס הצבא הארגיבי הביס את הצבא הספרטני ליד היסאי (Hysiae), ששכנה בצד הארגיבי בגבול שבין ארגוס וספרטה. (41) הניצחון היה כה מוצלח שבשנה שלאחריו פיידון יכול היה לצעוד לאורך הפלופונז ללא התנגדות, לכבוש את אולימפיה ולקיים בה משחקים לכבודו ובחסותו. עלייתה של ארגוס והעפלתה על חלקיס מעידה על כך שחלקיס הייתה האחרונה שהשיגה דומיננטיות באמצעות טקטיקות הלחימה המוקדמת ואילו ארגוס הייתה הראשונה שזכתה להצלחה בזכות טקטיקת ההופליטים.
אמנם אריסטו מכנה את פיידון טיראן אך אין בכך כדי לסתור את היותו מלך שזכה לכיסאו בירושה. אפורוס (Ephorus) מספר שמלכי ארגוס אבדו מסמכותם הפוליטית הרשמית כבר בזמנו של נכדיו של טמנוס (Temenus), מייסד העיר. (42) לכן ניתן לשער שהכוח היה בידי האריסטוקרטיה במאה השמינית לפנה"ס. אך פיידון לא היה מלך חסר כוח ולכן עולה השאלה: כיצד פיידון צבר את העוצמה שאפשרה לו להיות המנהיג הרשמי ואף לקחת סמכויות נוספות? אם הוא היה זה שארגן את הצבא ההופליטי החדש, התשובה היא ברורה. זאת מכיוון שהשיטה החדשה הייתה מחלישה את האצולה ומציבה את מפקד הצבא בעמדת כוח משמעותית. גם אם פיידון לא הכיר את המילה טיראן הוא היה מבשרם של הטיראנים וסיפורו מדגיש את הקשר שבין עליית הטיראנים למהפכה ההופליטית.

Chapter 4 - The Overthrow of an Aristocracy at Corinth

(43) מהמקורות העתיקים עולה התחושה שקיפסלוס הפיל שלטון אכזרי ומדכא שהונהג על ידי אריסטוקרטיה לא פופולארית. שלטונו של קיפסלוס, על אף דיווחו העוין של הרודוטוס, היה אהוד. המהפכה בקורינתוס הייתה הראשונה והטהורה ביותר. היא כללה אריסטוקרטיה שדיכאה את ההמונים ושחיכו למשחרר, וקיפסלוס, שהזדהה כל כך עם תומכיו עד שלא נזקק לשומרי ראש, הפך לאותו המשחרר שיהפוך לטיראן.

The Bacchiad Aristocracy
מיקומה הגיאופוליטי של קורינתוס, בהיבט הימי - בין שני מפרצים ובהיבט היבשתי – בלשון היבשה הצרה המחברת בין הפלופונז ליבשת, שיחק תפקיד גדול בהפיכתה של קורינתוס למעצמה ימית ומסחרית. אמנם רק במחצית השנייה של המאה השמינית לפנה"ס החלה קורינתוס לנצל את מיקומה בקנה מידה גדול, אך תהליך התעצמותה התרחש במקביל לעליית הבקכיאדים. (44) הקדרות הקורינתית הייתה ללא מתחרים ביוון ולכן הדומיננטיות שלה במסחר. אם כן, הבקכיאדים היו המנהיגים באותה התפשטות ושגשוג שהתרחשה במאה השמינית. הבקכיאדים היו אלה שהקימו את סיראקוזי וקורקירה (Corcyra). לקראת סוף המאה השמינית קורינתוס וסאמוס (Samos) תמכו בחלקיס במלחמה הללאנטינית (The Lelantine War), וסיומה המוצלח של מלחמה זו הוביל לשגשוגה של קורניתוס (סטראבון 378). חמישים שנה אחר כך התמונה השתנתה ללא היכר. בשנת 700 לפנה"ס עולה במגרה אורסיפוס (Orsippus), ובארגוס עולה פיידון. שני אלה מתחזקים על חשבונה של קורינתוס. בשנת 664 לפנה"ס פורצת מלחמה בין קורינתוס למושבה קורקירה. תוקידידס לא מספר על מהלך המלחמה אבל מספר שהבקכיאדים איבדו את שליטתם על קורקריה. (45) לכן אפשר לראות שעוד לפני עלייתו של קיפסלוס האצולה כבר לא יכולה הייתה להצדיק את שלטונה כבעבר. הקורינתים, שרצו להמשיך להתפתח ולגדול כפי שקרה בתקופתם של קיפסלוס ופריאנדרוס, החלו לסלוד מהאצולה הכושלת. סביר להניח שהמוניטין השלילי של הבקכיאדים נוצר בשלהי תקופת שלטונם.

Cypselus' Revolution

ישנם שני מקורות מרכזיים המספקים דיווח על קיפסלוס. הראשון הוא הרודוטוס שראה בו מפלצת. השני הוא אפורוס (Ephoros) , שחי במאה הרביעית לפנה"ס וכתביו לא נשמרו אלא בחיבוריהם של מקורות עתיקים שהסתמכו עליו, שמציג דיווח אוהד לקיפסלוס אך עוין לבנו פריאנדרוס. הרודוטוס מספר את גרסתו דרך שליח קורינתי המנסה לשכנע את הספרטנים ברעות החולות שמביאה עימה הטיראניה, וזאת הוא עושה דרך סיפור עלייתם של קפיסלוס ופריאנדרוס (Herodotus 5.92; 3.48-53). לפי הרודוטוס הבקכיאדים נהגו להתחתן בתוך עצמם (כדי לשמור על עוצמת השלטון בידי החמולה), אבל בחמולה הייתה לבדה (Labda), פיסחת אשר אף אחד לא רצה בה. לכן היא התחתנה עם אטיון (Aetion) ולזוג נולד קיפסלוס. שמו ניתן לו כי אימו החביאה אותו בתיבה (Kypsele) מפני רוצחים שנשלחו על ידי הבקכיאדים. קיפסלוס קיבל נבואה מדלפי בנוגע לעתידו וכך הוא עלה לגדולה. הרודוטוס לא טורח לספר כיצד הוא עלה למעמדו כטיראן אלא מתאר את מעשיו לאחר עלייתו.
בניגוד להרודוטוס, אפורוס שם דגש על עלייתו של קיפסלוס. (46) לאחר שקיפסלוס חזר לקורינתוס לאחר שברח מהבקכיאדים, הוא זוכה לפופולאריות רבה בשל מעלותיו וגם בשל אכזריות הבקכיאדים. הפופולאריות הביאה להיבחרותו למשרת הפולמארך (Polemarch). תפקיד זה אולי היה צבאי, אך מסופר רק על הפונקציות האזרחיות של משרה זו. קיפסלוס התייחס באדיבות לבעלי חוב, הקים סיעה והפיל את שלטון הבקכיאדים, כאשר הוא המליך את עצמו במקומם. הוא החזיר את אלו שהוגלו על ידי הבקכיאדים, חיסל וגרש את הבקכיאדים ומתנגדיו תוך שהוא מחרים את רכושם. אך בכל זאת ניתן לומר שקיפסלוס שלט במתינות והיה אהוד בקורינתוס.
בעיה אחת העולה מן המקורות בעניין הגורמים שסייעו לעלייתו של קיפסלוס היא העדר תיאור של הפונקציות הצבאיות של תפקיד הפולמארך. מעבר לכך, הפונקציות שקיפסלוס מילא במסגרת תפקידו לא מתאימות למאה השביעית וכנראה היו אלה המחברים של המאה הרביעית שהשלימו את החסר מהמציאות שהם הכירו בזמנם שלהם. בשל הדימוי השלילי לטיראן, התיאור החיובי של קיפסלוס – אי הזדקקותו לשומרי ראש – נהנה מאמינות גבוהה. הסיפור האגדתי על מוצאו של קיפסלוס מציג אותו כגיבור ואת האצילים המנסים לרצוח תינוק חסר ישע כרשעים.
(47) ומה בנוגע לנבואות שניתנו בדלפי? חשוב לציין שהמילה נשר (Eagle) היא ביוונית Aëtos שדומה מאוד לשמו של אביו של קיפסלוס אטיון (Aëtion). סלעים (Rocks) ביוונית הם petrai שהוא כפרו של אטיון. אם כן הנבואה הראשונה, אשר ניתנה אטיון, היא ידידותית לאטיון מצד אחד ומהווה תמרור אזהרה לאצולה מצד שני. הנבואה השנייה, אשר נתנה לבקכיאדים לפני הראשונה, עוינת לקיפסלוס. הנבואה השלישית מתחילה בעידוד קיפסלוס לתפוס את השלטון אך השורה השלישית מנבאת את סוף השושלת של קיפסלוס. שלושת הנבואות נמצאות בדיווחו של הרודוטוס. משום שהוא עוין לקיפסלוס ניתן לקבוע שהנימה החיובית של הנבואות כבר הייתה מסורת בזמן שהוא כתב את דיווחו. (48) בנוסף אפשר להבין את יחסה החיובי של דלפי לקיפסלוס בשל תרומותיו הרבות למקדש להרחבתו ולפיתוחו (Herodotus 1.14). אבל השינויים הפוליטיים בהמשך הדרך יובילו לכך שלאחר הפלת הטיראניה, הקורינתים שהעלו את השלטון החדש יקבלו את רשות דלפי למחוק את שמו של קיפסלוס מחדר האוצר של קורינתוס בדלפי. הקורינתים ביקשו בקשה דומה מהאלאנים (Eleans) באולימפיה, אך נענו בשלילה (Plut. Mor. 400e). הנבואה השנייה הייתה התוצר של היחס האוהד של דלפי לקיפסלוס. בתחילת המהפכה ואולי קצת לפני, דלפי תמכה בקיפסלוס במאבקו נגד הבקכיאדים, תמיכה שהובילה לנבואות המתארות אות באור חיובי.
על מנגנון השלטון של הבקכיאדים אני למדים מדיווחיהם של פאוסניאס (2.4.4) ודיודורוס (7.9). הם שמרו על משרת המלך, רק שכל נושא משרה הוגבל לשנה אחת. ניקולאוס מדמשק מתאר את שלטון אחרוני הבקכיאדים והוא מספר שהבקכיאדים לא שינו מהותית את מוסד המלוכה למעט הגבלת הכהונה. אם כך סביר להניח שקיפסלוס ראה עצמו כיורש מלכי קורינתוס הקדומים. אך אין ספק שהמהפכה הייתה קיצונית. (49) סילוק שכבת השלטון הקודמת הצריכה שילוב של שכבה אחרת במקומה. והיו אנשים ששו לרשת את חלקם של הבקכיאדים. לפני המהפכה התפשטות המסחר אפשרה לחלקים נוספים באוכלוסייה, מלבד הבקכיאדים, לשגשג ולצבור הון כלכלי, שגרם להם לרצות לקחת חלק במשחק הפוליטי. גם להופליטים היה זמן לגבש ביטחון במעמדם, והציון שקיפסלוס לא נזקק לשומרי ראש מעיד על כך שהוא נהנה מתמיכתו המלאה של הצבא. גורם נוסף שיכול היה לעורר את המהפכה היה הגורם לאומי. ההתקוממות נגד פיידון, שנהרג בקורינתוס במהלך מהומה אזרחית, מעלה את הסברה שמהומה זו הייתה חלק מהמהפכה של קיפסלוס. האם היה אלמנט גזעני במהפכה – הבקכיאדים הדורים נגד קיפסלוס שהיה חצי דורי? סביר להניח שלא. הגורם המרכזי היה המיאוס שחשה האוכלוסייה כלפי הבקכיאדים, מיאוס שהביא לצפייה לשחרור, והיה זה קיפסלוס שהגיע כמשחררם של הקורינתים.

The Tyrants in Power
מדיניות הפנים והחוץ של קיפסלוס הייתה שוחרת שלום. עליית הטיראנים בערי האיסתמוס הביאה לשחרורן מעול שלטונו של פיידון. ארגוס הייתה עסוקה בלחימה נגד ספרטה ומגרה, שגם אצלה עלה לשלטון טיראן, כבר לא היוותה איום. קיפסלוס ובנו פריאנדרוס התרכזו בכיוון צפון-מערב, הים האדריאטי של ימינו. (50) הם הקימו מושבות אשר אפשרו מעבר בטוח לסוחרים מה גם מסחר לפנים היבשת ולא רק לחופים. שלטונו של פריאנדרוס היה יותר לוחמי ואגרסיבי מזה של אביו. הוא קיים יחסים קרובים עם טיראן מילטוס (Miletus) תרסיבולוס (Thrassybulus) שאפשרו לסוחרים קורינתים גישה למצרים ולים השחור ולסוחרים ממילטוס גישה לאיטליה. (51) פריאנדרוס פיתח יחסי קירבה גם עם מלך לידיה (Herodotus 3.48, 1.14). אחיינו של פריאנדרוס פסאמטיכוס (Psammetichos) היה הטיראן האחרון של קורינתוס (לחפש את דיווחו של ניקולאוס מדמשק על פסאמטיכוס). אריסטו מציין שהטיראנים עשו הכול כדי שעם יהיה מפולג ובכך חלש (Ar. Pol. 1313a-b). אך מדיניותו של פריאנדרוס הייתה להאדיר את קורינתוס, זאת דרך מפעלי הבנייה שיזם, מפעלים שיצרו תעסוקה ושגשוג לעיר ולתושביה. (52) אולם מדיניותו האגרסיבית של פריאנדרוס לא באה ללא מחיר. הוא רצה לנקום בקורקירה, שמרד שיזמו תושביה עלה בחייו של בנו של פריאנדרוס, דרך סירוס 300 מבניה, סירוס אשר נמנע בהתערבותם של אנשי סאמוס. פריאנדרוס סיפח את המושבה אפידאורוס ((Epidaurus) והגלה את חותנו פרוקלס (Procles). עוד ממעלליו של פריאנדרוס כוללים את רציחת אשתו במו ידיו, רצח שהוביל לריב חריף עם בניו. אך ככל שהסיפורים הופכים לאישיים יותר, כך קשה להפריד בין המיתוס להיסטוריה. אריסטו, על כל ביקורתו, דאג לשבח את פריאנדרוס על מדיניות המיסים שהנהיג (Ar. Fr. 611.20). בנוסף לכך פריאנדרוס נמנה על שבעת חכמי יוון, על אף היותו טיראן (Diogenes Laertius 1.94-100). אך שלטונו טמן בחובו את זרעי המפלה של יורשו, ששרד שלוש שנים קצרות לאחר שעלה לשלטון.

Chapter 5 - The Racial Factor: Cleisthenes and Others

(54) ביוון הארכאית היו קהילות ראו את עצמן בעלות מוצא משותף והיו כאלה שנשאו זכרון בלתי נשכח של כיבוש זר שיצר חלוקה בין נכבשים לכובשים. הארכדים (Arcedians) והאתונאים ראו עצמם כעם ממוצא משותף ואחיד. לעומת זאת הדורים בפלופונס זכרו את היותם עם כובש ששיעבד את האוכלוסייה המקומית.

The Dorians in the Peloponnese

הדורים הצדיקו את כיבושיהם דרך הטענה שהם היו צאצאי הרקלס שבאו לדרוש את הירושה המגיעה להם. המיתוס מספר שהפלופונז חולק בין שלושת בניו של הרקלס: ארגוס ניתנה לטמנוס, מסניה (Messenia) ניתנה לקרספונטס (Cresphontes) וספרטה לאריסטודמוס (Aristodemus), או לשני בניו. מיתוס זה רווח באזורים שבהם הדיאלקט הדורי היה דומיננטי, אזורים כמו ארגוס, קורינתוס, סיקיון אפידאורוס, ספרטה מסניה ולאקוניה (Laconia). קורניתוס הציגה מיתוס מעט שונה, שמייסדה היה ממוצא הרקלידי אך שמו היה אלטס (Aletes).

(55) באזורים הכבושים של הפלופונז האוכלוסייה המקומית הורדה לדרגת צמית. למשל ההלוטים (Helots) בספרטה, ה-gymnetes בארגוס, ה-Club Bearers בסיקיון וה-Dusty Feet באפידאורוס. בערים דוריות רבות, שנהגו לחלק את האוכלוסייה הדורית לשלושה שבטים, התקיים גם שבט רביעי שהכיל בתוכו את כל הלא-דורים. אביו של קיפסלוס היה לא דורי, אך בכל זאת ממעמד מכובד. זו הוכחה שגם לא דורים לקחו חלק במנגנון הממשל. האוראקל שניתן לו בדלפי טוען שלא ניתן לאטיון הכבוד המגיע לו. (56) זה יכול להוות רמז לכך שקיפסלוס מרד נגד הדורים על בסיס מוצאו. קליסתנס, טיראן סיקיון, דאג להדגיש עניין זה במהלך שלטונו. הטירנים שעלו באליס ומסניה היו תגובה להתנגדות של ערים אלו נגד ספרטה הדורית, שהיוו מעין תנועה אנטי-דורית בחצי השני של המאה השביעית. על אותו משקל ניתן לפרש את ההתנגדות לפיידון מלך ארגוס.

Corinth

סביר להניח שהבקכידאים היוו רק חלק מהאוכלוסייה הדורית בקורניתוס ולא כולה. חשוב לזכור שהבקכיאדים לא לקחו את שמם מאותו מייסד של קורינתוס אלטס, אלא ממלך מאוחר יותר. חלוקת השבטים לא מסייעת להבנת הסוגיה משום שעם נפילת הטיראניה נעשתה חלוקה מחודשת לשמונה שבטים. מתקבל יותר על הדעת שהמהפכה שהנהיג קיפסלוס כוונה יותר נגד הבקכיאדים ולא נגד הדורים כולם. קיפסלוס היה חצי דורי בעצמו, והשנאה לבקכיאדים איחדה את הדורים והלא דורים. אולי המהפכה הביאה לתיקון אי השוויון בין דורים ללא-דורים, שמופיע בנבואה שניתנה לאטיון בדלפי. החלוקה מחדש לשמונה שבטים אחרי נפילת הטיראניה כוונה למחיקת כל הבדלי המוצא. לסיכום, עניין המוצא לא שיחק תפקיד מרכזי במהפכתו של קיפסלוס.

The Orthagorids of Sicyon

(57) העדויות בנוגע למרכזיות עניין המוצא מתייחסות יותר לקליסתנס, שעלה לשלטון בראשית המאה השישית ולא לאורתגורס, מייסד הטיראניה והשושלת באמצע המאה השביעית. המיתוס מאחורי עלייתו של אורתגוראס הוא שמשלחת סיקיונית נשלחה לדלפי וקיבלה את הנבואה שהעיר תענש למשך מאה שנה, כשהראשון מחברי המשלחת יתבשר על כך שנולד לו בן, אותו בן יהפוך לטיראן. בין חברי המשלחת היה טבח בשם אנדראס (Andreas), אביו של אורתגורס. האצילים שבמשלחת לא התייחסו לאותו טבח, שבנו אכן הפך לטיראן (Diod. 8.24). הסיפור הוא תוצאה של עריכה מחדש של נבואותיה של דלפי לאחר הפלת הטיראנים בסיקיון על ידי ספרטה. אפילו מוצאו הצנוע של אורתגורס יכול היה לנבוע מרצון להכפיש את שמו, כשהדרך היוונית להשפיל יריב פוליטי דרך הדגשת מוצאו הנחות.

מקור נוסף (Ephorus) מספר שאורתגורס הצטיין בתחום הצבאי, ולמרות מוצאו הצנוע זכה לאהדת הצבא וההמונים וכך הפך מונה לפולמרכוס, כשאחר כך מינה עצמו לטיראן. אך תיאור זה נשמע כמו ניסיון של מחברים מהמאה הרביעית להשלים את החסר (אצל קיפסלוס יש סיפור דומה, אך לא מתואר ההיבט הדתי של משרת הפולמרך). אורתגורס, כמו קיפסלוס, נחשב למנהיג מתון, כמעט חוקתי, וכתוצאה מכך, על פי אריסטו, שלטונו החזיק מעמד במשך זמן רב. קליסתנס היה ידוע באופיו הלוחמני וחיפש את אהדת ההמונים דרך דאגה לטובתם (Ar. Pol. 1315b).

Cleisthenes

קליסתנס עלה לשלטון לאחר שרצח את אחד מאחיו והרשיע שני בקשירת קשר עם הקיפסלידים מקורינתוס. המשטר של קליסתנס בסיקיון היה מעין מהפכה שנייה שיצרה טיראניה חדשה ששמה דגש על מוצא (Herodotus 5.67-68; Ar. Pol. 1316b). קליסתנס טיפח מלחמה עם ארגוס ואף הביע שנאה אישית לעיר וליושביה. הוא הפסיק את דיקלום יצירותיו של הומרוס, אשר מהללות את מעשי הארגיבים, (59), הוא פעל למחיקת הפולחן והזיכרון של אדרסטוס (Adrastus), גיבור ארגיבי שהיה מלך סיקיון. כאשר הלך להתייעץ עם דלפי בעניין זה הוא נתקל בעלבון שהוטח כלפיו כשאדרסטוס כונה מלך בעוד קליסתנס כונהStonethrower. בתגובה לכך הביא קליסתנס את עצמותיו של מלניפוס (Melanippus), גיבור תבאני ויריבו של אדרסטוס. הוא העביר את המנחות שנתנו בדרך כלל לאדרסטוס ליריבו. כמו כן קליסתנס שינה את שמות השבטים,  בעוד שבטו נקרא archelaoi - השליטים.

האם פעולותיו של קליסתנס כוונו ישירות נגד ארגוס, כמו שהרודוטוס טוען, או שהיה זה מכוונת כנגד הדורים לשם מדיניות פנים? השינויים שהנהיג קליסתנס מעידים על כך שארגוס הייתה המטרה. קליסתנס לא רצה להעלות לא-דורים למעמד נישא בסיקיון אלא את בני שבטו. (60) קליסתנס היה זה שהוביל את הכוחות נגד העיר קריסה (Crisa) במלחמה הקדושה הראשונה. הסיום המוצלח הביא לשתי תוצאות חיוביות לסיקיון: הראשונה, חיסול קריסה, יריבתה המרכזית של סיקיון בתחום המסחר. השנייה, השפעתו של קליסתנס בדלפי גדלה, כך שאם עד שנת 590 לפנה"ס הפגינה יחס אוהד לקיפסלוס, אחריה הפגינה יחס אוהד לקליסתנס ועוין לקורינתוס. 

(61) קליסתנס, כמו טיראנים אחרים, פעל להאדיר את שמו בדרכים שונות. כאשר רצה למצוא בעל לבתו הוא קיים תחרות צבעונית ומוחצנת, שבסופה היה זה מגקלס (Megacles) מאתונה שנבחר. שלושה עשר מחזרים משתים עשרה ערים שונות ביוון העידו על כוחו והשפעתו של קליסתנס. הטירניה בסיקיון סולקה בשנת 550 על ידי הספרטנים, שלא החזירו מיד את שמות השבטים הדוריים אלא רק לקראת סוף המאה השישית.

Chapter 9 - Peisistratus and the Consolidation of Attica

משנת 580, שנת נפילת דמאסיאס (Damsias) ועד 560, שנת עלייתו של פיסיסטראטוס, לא שומעים דבר על הפוליטיקה הפנימית של אתונה והאירוע היחיד הוא המלחמה נגד מגרה, שבה פיסיסטראטוס הצטיין.

Exile and Tyranny of the Peisistratidae

עמ' 100-101

עימות בין שלושת הסיעות; פיסיסטראטוס ממציא שהותקף (כמוהו ינהג גם דיוניסוס מסיראקוסאי בשנת 405 לפנה"ס), מקבל שומרי ראש נושאי אלות, ובעזרתם כבש את האקרופוליס והפך לטיראן. למרות התנהלות טובה, ניסיונו הראשון לא החזיק וגורש על ידי איחוד שתי הסיעות היריבות. לאחר מכן מגאקלס ראה שהוא נמצא בנחיתות ולכן פעל להחזיר את פיסיסטראטוס.

חזרתו של פיסיסטראטוס מלווה ב'אתנה'. פיסיסטראטוס ניסה לביתו של מגאקלס, אך הברית לא החזיקה ושוב פיסיסטראטוס נאלץ לעזוב את אטיקה לזמן רב.

אחרי עשר שנים שהוא בנה את כוחו ומשאביו בארטריה. בסביבות שנת 545 הוא נוח ליד מרתון, מנצח את יריביו ומכונן טיראניה חזקה בעזרת שכירי החרב וכספו.

מת בשנת 527 לאחר שנים של שקט ושגשוג לאתונה ואטיקה. עד שנת 514 גם היפיאס יורשו שלט בהצלחה, אך לאחר ההתנקשות באחיו הקשה את ידו. שנה אחר כך ניסיון כושל של האלקמאיונידים למהפכה, היפיאס מתחיל לחשוש לשלטונו ומקשה את ידו. האלקמאיונידים מצליחים לרתום את ספרטה למאבקם ומביאים לגירושו של היפיאס. The Three Parties

עמ' 102

הרודוטוס מחלק את המפלגות לפי קריטריון ג"ג בעוד אריסטו מוסיף זיקה פוליטית לכל סיעה. פיסיסטראטוס נתפס כאיל הון של כרייה, מנהיג האספסוף והאיכרים העניים. אך חשוב לזכור ששמות הסיעות הן רק כינויים ורק מצביעות על גרעין הכוח הראשוני של כל סיעה.

שם המפלגה של פיסיסטראטוס: אצל אריסטו Diakriori. Diakria – מחוז בצפון מזרח אטיקה, למרגלות הר פרנס (Parnes), על הגבול עם ביאוטיה. הרודוטוס משתמש במילה hyperakrioi, שיש לה משמעות רחבה יותר – 'מעבר להרים', כלומר כל האזור שנסתר מאחורי הר הימטוס (Hymettus), שזהו אזור מזרח אטיקה, מנקודת מבטו של אדם העומד על האקרופוליס באתונה.

מפלגת החוף – Paralia. אגדה על חלוקת אטיקה בין בניו של המלך פנדיון (Pandion), Diakria היא החלק הצפון מזרחי של אטיקה ופרליה היא הדרום מזרחי.

אנדרוז סבור שדווקא השם של הרודוטוס הוא הנכון מכיוון שהוא מוקדם יותר, ומהשם שלו ניתן להבין מאיפה צץ השם שמופיע אצל אריסטו: פיסיסטראטוס נולד ליד בעיר Brauron בדרום המחוז Dikaria, אשר מופיע באגה של המלך פנדיון. לעומת זאת תקשה מאוד להסביר מאיפה השם שנתן הרודוטוס.

אריסטו, בניגוד הרודוטוס, מנסה להסביר על מה התחרו הסיעות, ובכך מציג את פיסיסטראטוס כאלוף ההמונים נגד האצולה העשירה, כחלק מדיונו על הטיראניה. הוא הופך את מפלגת החוף למפלגת ביניים, ובכך מסביר מדוע מגקלס, נציג המתעשרים החדשים, יכול היה לזגזג בין השתיים. אם כן ליקורגוס היה קיצוני, נציג האריסטוקרטיה הישנה.

עמ' 104

הזיקה הג"ג לא מדויקת מכיוון שגם העניים והגם העשירים היו מפוזרים בכל אזורי אטיקה. פיסיסטראטוס גורש פעמיים מאתונה ותפס את שלטונו בכוח הזרוע, לכן לא נכון לראותו כגיבור העם או כמהפכן חברתי. השם של כל מפלגה מעיד על גרעין התמיכה הראשוני שממנו הגיע המנהיג. פיסיסטראטוס הנהיג את שולי החברה של אטיקה נגד הדומיננטיות של שוכני העיר משתי הסיעות, וגרעין התמיכה בו היה 'מעבר להר', עיר מולדתו בראורון. קללת האלקמאיונידים. נאלצו להתמודד איתה כאשר היה נוח ליריביהם להשתמש בה.

עמ' 105

פיסיסטראטוס מצא שמוצאו מגיע עד נסטור, ולכן יכול היה לטעון שמוצאו מגיע עד למלכי אתונה הקדומים. היה לו גם קשר הדוק עם משפחה נוספת מבראורון – המילטיאדים(הרודוטוס 6.34-41; 103-4).

מילטיאדס, כשמו של המנצח במרתון, עזב את אתונה בזמן שלטונו של פיסיסטראטוס והפך לטיראן כל כרסונסוס (Chersonese), לאחר שהוזמן על ידי שבט מקומי, והפך גם לטיראן. למשפחתו היה כוח רב באתונה מכיוון שהוא זכה מרוץ ארבע הסוסים באולימפיה ומוצאו מהגיבור איאקס; הרודוטוס מספר שהוא עזב את אתונה מכיוון שהוא לא אהב את שלטונו של פיסיסטראטוס. המעבר שירת את שני הצדדים, ומילטיאדס לא יכול היה להקים ישות מתחרה לאתונה כל כך קרוב לכן כנראה זה היה בהסכמה, כשמילטיאדס היה תומך של פיסיסטראטוס שצבר כוח רב מדי לטעמו של הטיראן.

עמ' 106

ניצחונם באולימפיה מעיד על עושרם. היפוקלידיס היה ארכון בשנת 566, שנת ייסוד הפאנאתנאיה. כנראה המשפחות שיתפו פעולה. מקבילה למשלחת לכרסונסוס היא המשלחת לסיגאום שליד טרויה, שנתן לאתונה דריסת רגל משני צידי המייצר.

תעמולה: נבואה חיובית לקראת הקרב בפלנה, וכיצד פיסיסטראטוס שלח את בניו להבטיח לנסוגים את ביטחונם ובכך נטרל את המשך ההתנגדות.

חשוב לזכור שבכהונותיו הראשונות פיסיסטראטוס שלט היטב, ולאחר לכתו המשיכו שתי הסיעות שנותרו להתנצח. שובו בשלישית היה לקרקע מוכנה יותר לשלטונו.


עמ' 107

סולון הזהיר את האתונאים מהמניפולציות של פיסיסטראטוס. (פלוטרכוס, סולון 18, 20, 9-10)

The Maintenance of Power

פיסיסטראטוס נהנה מהמנגנון שיצר סולון להתמודדות עם זכויות היתר של האריסטוקרטיה, ולכן השינוי לא היה קיצוני כמו אצל קיפסלוס למשל. פיסיסטראטוס יכול היה להשתמש בחוקים הקיימים כדי לשמור על מעמדו דרך הבטחה שדווקא נאמניו יבחרו לתפקידי המפתח.

עמ' 108

תוקידידס מציין במפורש ומדגיש שפיסיסטראטוס דרש שאנשיו יבחרו. הוא מציין שהוא העניק לתומכיו את האדמות שנלקחו מאלה שהוגלו. אך עדיין נותרה הבעיה של פיוס עם האופוזיציה מבלי לפגוע בתומכים של המהפכן. היכולת של פיסיסטראטוס לפייס את כל המעמדות באתונה הרשימה את אריסטו, שהקדיש לה חלק ניכר בחיבור שלו על הטקטיקות של טיראן שהוא רק חצי רשע (פוליטיקה 1314a-1315b). אריסטו מציין שתי דרכים לשמור על טיראניה. הראשונה, דיכוי כמו של פריאנדרוס ומלכי פרס. למשל תוכניות בנייה שמטרתן להשאיר את האוכלוסייה ענייה ועסוקה – כמו המקדש המפואר לזאוס על האקרופוליס שנבנה על ידי הפיסיסטראדים. חשוב לזכור שבמאה הרביעית היה קיים כבר הניגוד בין המלך הטוב לטיראן הרשע, ולכן היה קשה לספק הסבר מתקבל על הדעת לפופולאריות שממנה נהנה פיסיסטראטוס ולכן חיפשו היכן הוא הפעיל דיכוי.

מכאן השיטה השנייה.הטיראן מציג עצמו כאחד שאכפת לו מההמונים, משרת של הממשל והעם ולא אחד שמנצלו לטובתו האישית, שהוא אדם מוסרי ודתי. יש לעודד את הנתינים להצגת התכונות הטובות ולעודד את השלום בין המעמדות, או שלכל הפחות החזק משני המעמדות יהיה בצד הטיראן. הטיראן החצי רשע חייב להצטייר בעיני נתיניו כמלך, כשעם המעמדות העליונים יש לפעול בדיפלומטיה ועם התחתונים בדמגוגיה.


עמ' 109

כל אלא מצביעים על כך שהוא חשב על פיסיסטראטוס בבניית המודל הזה: הוא נאהב על ידיד רוב האצילים וההמונים, הראשונים נקשרו אליו דרך דיפלומטיה והאחרונים דרך עזרה אישית.

כדי לצייר את הדיוקן של הטיראן החצי רשע הוא היה חייב להסתמך על מקור מוקדם שמכיל דיווח אוהד לפיסיסטראטוס ולשיטות שבהן השיג ושמר על הפופולאריות שלו.

פרגמנט שמכיל את רשימת הארכונטים מהשנים 528-521 מלמדת שבשנותיו הראשונות של היפיאס השלטון, הושם דגש על העברת שלטון חלקה עם מינימום התנגדות. 626/5 היפיאס עצמו ארכון; אחריו קליסתנס; אחריו מילטיאדס; אחרי קליאדס (Calliades) ואחריו בנו של היפיאס, פיסיסטראטוס הצעיר. (JHS 1948 p. 109).

קליסתנס הוא מהאלקמאיונידים, למרות שהרודוטוס מספר לנו שהאלקמאיונידים הוגלו בתחילת הטיראניה (הרודוטוס עוין לטיראנים ותומך במשפחתו של פריקלס, הפטרון שלו).

עמ' 110

מה שידוע שלאחר מכן היה עימות בין היפיאס לקליסתנס וכך פעלו האלקמאיונידים לגירוש הטיראנים מול ספרטה. מילטיאדס הצעיר, בנו של קימון ואחיו למחצה של מילטיאדס הזקן שעבר לכרסונסוס. קימון זכה במרוץ המרכבות בנות ארבעה סוסים שלוש פעמים. הוא היה עשיר לפחות כמו אחיו למחצה וראש המשפחה באתונה. השירים של פינדרוס מלמדים אותנו כמה כבוד זכו המנצחים באולימפיה, כשאחד מהם הוא ארוחות חינם על שולחנו של הארכון. אורווה מוצלחת היוותה נכס פוליטי משמעותי.

קימון הסתכסך עם פיסיסטראטוס והוגלה כאשר הוא זכה בניצחון הראשון שלו ב536. השני, בשנת 532, הוקדש לפיסיסטראטוס, שהוביל פיוס וחזרתו לאתונה.השלישי היה בשנת 528, וזמן קצר אחר כך הוא נרצח, על ידי בני פיסיסטראטוס על פי הרודוטוס, לאחר מות פיסיסטראטוס. אפשרי שהוא נרצח מכיוון שהוא היווה איום על הטיראן החדש. בכל מקרה הם הסתירו זאת ונתנו למילטיאדם הצעיר את משרת הארכון, ומאוחר יותר הם שלחו אותו לכרסונסוס למשרת הטיראן.

אם כל חמשת הארכונטים עם עלייתו של היפיאס הם הטיראן עצמו, הנציגים של שתם שלוש המשפחות החשובות, ולאחר שהבקשות מולאו, בן הטיראן קיבל את הכהונה.

עמ' 111

אל מול ההמונים – מס על התוצרת החקלאית (5% לפי תוקידידס או 10% לפי אריסטו), אך החזיר חלק מזה כהלוואה לאיכרים עניים. עשה סיורים בעצמו ומינה שופטים מטעמו שהסתובבו ובחנו את השטח, פתרו סיכסוכים קטנים ופתרו לאתונאים את הצורך להגיע לאתונה, הפכו את החוק והצדק לאחיד וחיזקו את השלטון המרכזי. עד אמצע המאה החמישית אטיקה לא הייתה רק מדינה מסחרית ותעשייתית אלא מדינה של איכרים קטנים ומשגשגים, ויש לתת לפיסיסטראטוס קרדיט על כך.

עבודות ציבוריות: המקדש לאתנה (Parthenos) באקרופוליס. התחלת בניית המקדש לזאוס האולימפי; בניין המזרקה שנקרא Enneakrounos, תשעת המעיינות שפתר את בעיית המים לעיר. חרסים שהושבחו ויוצאו.

עמ' 112

קנקני שמן נתנו כפרסים בפאנאתנאיה היוו פרסומת לשמן של אטיקה.

השלום של פיסיסטראטוס. עוד לפני כינון הטיראניה אנו למדים על קשריו של פיסיסטראטוס עם כוחות חיצוניים, ואפילו קשרי קסניה עם ספרטה. פיסיסטראטוס לא ניסה לאחד את המדינה שלו דרך שנאת עם אחר ומלחמה נגדו. לא היו מלחמות ביוון ולא היו עימותים עם מגרה. אתונה הבטיחה את שליטתה על סלמיס.

טיהור דלוס מהקברים והעברתם. כך הוא הבהיר לאיונים את עליונותו של אתונה בקרבם, עליונות שאתונה תנצל היטב בעתיד. סייע להעמיד טיראן על נאקסוס; הקים את סיגאום; מילטיאדס בכרסונסוס ובכך הבטיח מעבר בטוח לים השחור. יחסי ידידות עם מקדון.

למשך דור שלם אתונה נהנתה משלום ושגשוג.

עמ' 113

ההמונים לא התקוממו נגד היפיאס והיה זה צבא ספרטני פולש שסילקו.

The Place of the Tyranny in the Development of Athens

פיסיסטראטוס, כמו קליסתנס אחריו, פעלו כדי להחליש את כוחה של האצולה המקומית. פיסיסטראטוס מעודד פולחן לאומי, במיוחד זה של אתנה, דרך הפאנאתנאיה והמקדש על האקרופוליס. דיוניסוס גם קיבל תשומת לב דרך הכנסת תחרויות של מקהלות טרגיות. דיוניסוס היה אל שהמשיכה אליו הייתה אוניברסאלית ולא רק משפחת אצולה מסוימת, ואתנה הייתה הפטרונית של העיר אתונה.

פולחן אלאוסיס, שהכהונה נשארה בידיה של שתי משפחת בלבד, עדיין הפכה לפולחן לאומי.

עמ' 114

פיסיסטראטוס תמך בפולחן זה, ופניו היו פטרונים של אורפיזם (Orphism), והיפיאס התמקד בנבואות. כל אלו מצביעות אולי לא על מדיניות מכוונת אבל לפחו על נטייה אנטי אריסטוקראטית ופרו לאומית.

האדרת שמו של תזאוס כגיבור לאומי, עם שורה של משימות שמתחרות עם זו של הרקלס הדורי, שייכות בקירוב לתקופה זו. בזמנו של פיסיסטראטוס הפאנאתנאיה הפכה למפוארת עוד יותר, כשהוספו דקלומים של יצירותיו של הומרוס. היפרכוס היה פטרוס של האמנות.

הטיראנים יצרו משטר יציב בעל המשכיות שאפשר למודות שישרתו בהמשך את הדמוקרטיה להשתרש בחברה האתונאית.

הערות

ב

נמצא בשימוש ב...

אייל מאיר הגיאופוליטיקה של יוון הקלאסית

אייל מאיר תשע ב מיתוס והיסטוריא עבודה מסכמת

קישורים נוספים

בספריית אוניברסיטת חיפה - DF222.A62 C.2