Assmann 1997

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

מחקר מודרני א / מחקר מודרני A

Assmann, Jan. 1997. Moses the Egyptian. Cambridge, Mass.: Harvard University Press.

סיכומים

Chapter One - Mnemohistory and the Construction of Egypt

עמ' 4: סיפור יציאת מצרים מהווה נרטיב היסטורי גדול שמקבע בזיכרון את האבחנה בין דת נכונה ללא נכונה, כשבמצרים שלטת הדת הלא נכונה, הדת הפגאנית הסוגדת לצלמים, פולחן אסור בדת הישראלית. הדיבר השני בעשרת הדיברות מהווה פרשנות של הראשון, כלומר סגידה לצלמים

פירושה סגידה לאלים אחרים. זאת מכיוון שהאל האמיתי הוא בלתי נראה ולא יכול להיות מיוצג דרך פסל או תמונה. יציאת מצרים, עשרת הדיברות ודמותו של משה, כולם סמלים. תפקידם להציב את ישראל ומצרים אחת מול השנייה, דת אמת כל דת שקר.
במהלך ההיסטוריה היהודית התעצמה תפיסת הסגידה לאלילים כחטא חמור, וככל שהטקסט מאוחר יותר כך התועבה שבאה עם סגידה לאלילים גדולה יותר. אך השנאה לדת המצרית הבאה לידי ביטוי בסיפור יציאת מצרים הייתה הדדית. כהן מצרי בשם מנת'ו (Manetho) כתב היסטוריה מצרית הגורסת שמשה היה כהן מצרי סורר שהפך עצמו למנהיגה של קהילת מצורעים.
עמ' 5-6: אסמן טוען שסיפור המצורעים יוחס במקור לא למשה אלא לאחנאתון, כאשר לאחר מותו של האחרון, הרפורמה הדתית הקיצונית שהנהיג בוטלה ונמחקה בשיטתיות אך הזיכרונות הטראומטיים שנותרו ממעשיו הקיצוניים של אחנאתון הוסתרו והוצפנו בתוך סיפורו של מנת'ו.
האבחנה בין אמת ושקר בהקשר הדתי (The Mosaic Distinction) נעשתה לראשונה בימיו של אחנאתון. זיגמונד פרויד, שחזה את הגל העולה של אנטישמיות בגרמניה, לא שאל מדוע הגרמנים רוצים לפגוע ולהרוג ביהודים אלא כיצד עוררו היהודים שנאה זו כלפיהם. חיפושו אחר המקום והזמן שבו נעשתה לראשונה האבחנה בין יהודים לגויים הוביל אותו עד למהפכה המונותאיסטית של אחנאתון. דרך הפיכתו של משה לכהן מצרי והצבת מקום לידת המונותאיזם במצרים העתיקה, פרויד ניסה לפרק את האבחנה שהייתה כה מסוכנת לעם היהודי. כמו שפרויד ניסה להשלים עם יהדותו, אסמן, אגיפטולוג גרמני הכותב חמישים שנה אחרי הקטסטרופה שפרויד חזה, מנסה להגיע לשורשי סוגיית משה המצרי, דרך חקירת היסטורית הזיכרון הדתי של האנטגוניזם הנמצא בעימות הסמלי בין מצרים לישראל. באמצעות מחקר זה הוא מקווה לתרום לניתוח ההיסטורי של האנטישמיות.

Chapter Two - Suppressed History, Repressed Memory: Moses and Akhenaton

אחנאתון הוא דמות היסטורית, שנשכחה מדפי ההיסטוריה עד הגילויים הארכיאולוגיים באל עמארנה במאה ה-19. משה מהווה מקרה הפוך בשל היותו דמות שאין כל עדות או הוכחה לקיומה ההיסטורי אך היא התפשטה במסורות שונות ובזיכרונות. גרעין מעשהו של אחנאתון דומה מאוד למעשהו של משה – מונותיאיזם. אחת הטענות להשפעת אחנאתון על דת ישראל: מזמור קד בתהילים הדומה מאוד להמנון לאל אתון מתקופתו של אחנאתון. כמו כן ישנו דמיון מסוים בין שמו של האל אתון לאחד משמותיו של האל של ישראל אדוני. (כמו שנאמר בשיעור, יש להיזהר מטיעון אטימולוגי ועדיף להשתמש בו כטיעון משלים ולא כטיעון עיקרי)
האם אחנאתון הוא משה המצרי?
עמ' 25: אצל יוספוס פלאביוס מופיעים ההיקסוסים (hyksos), עם שפלש למצרים מא"י וכבש אותה, והוא מזהה אותם כאבותיהם הקדומים של היהודים. כאמור, המהפכה הדתית שביצע אחנאתון הייתה קיצונית, ומכיוון שנעשו מאמצים רבים כדי למחות כל זכר להתרחשותה הזיכרון היחיד מהרפורמה הדתית של אחנאתון שרד כזיכרון טראומתי, כשאותה טראומה מתפקדת כמייצב לאותו זיכרון. חשוב לזכור שהרפורמה הייתה לא רק הייתה ראשונה מסוגה הידועה לנו בהיסטוריה אלא גם הקיצונית ביותר – מקדשים נסגרו, צלמים הושמדו וכתות פוזרו. העם המצרי ספג מהלומה מנטאלית. בנוסף למהלומה דתית זו, בסוף עידן עמארנה פרץ משבר בין המצרים לחיתים ופרצה מגפה שהשתוללה במצרים במשך 20 שנה. שני אלה העצימו את אותו זיכרון הרפאים הטראומתי מהרפורמה של אחנתאון.
עמ' 26: הרפורמה השפיעה על ההמונים ולא רק על שכבת הכוהנים. העיר הייתה המקום שבו נוכחות האל הורגשה, דרך משתאות ותהלוכות, וככל שהמשתה היה גדול יותר כך העיר הייתה חשובה יותר. כמו כן לכל עיר היה אל המזוהה עימה. לכן ביטול המשתאות פגע בהמונים, בשגרת חייהם ובאמונתם הדתית. תקופת עמארנה הייתה תקופה שבה שררה רמה גבוהה של כפירה, הרס ואימה במצרים: זמן של היעדרות האלוהים, חושך ומחלה. תקופה טראומתית שנחקקה עמוק בנפשם של אלו שחיו במהלכה.
עמ' 28: הדת שייסד אחנאתון בעמארנה הייתה למעשה המפגש הראשון של הדת המצרית עם דת אחרת. לכן ניתן לשער שהעימות המתואר ביציאת מצרים יכול היה להתרחש רק בתקופת עמארנה. בשל מחיקת הזיכרון ממעשיו של אחנאתון שיצר וואקום, ארבעים שנה אחרי הרסטורציה של הדת המסורתית על ידי יורשו של אחנאתון, כשהדור שחי בתקופה זו נמוג מעל פני האדמה נוצר וואקום בזיכרון ההיסטורי. לתוך אותו וואקום הוביל להקרנת אירועי עמארנה הטראומתיים דווקא על ההיקסוסים. לא אחנאתון, מלך מצרי מקומי, היה זה שהביא תקופה של חושך וכפירה על מצרים אלא אותו עם חיצוני בשם ההיקסוסים, שסיפורו קדם לאירועי עמארנה. מלך ההיסקוסים מתואר כמי שסגד לסת', וכך שת הפך לאל המזוהה עם השטן.


(עמ' 28) עבור המצרים, דת העמארנא הייתה הדת הזרה היחידה המוכרת להם טרם המפגש עם היהודים, ואת אליה היה קל לתרגם לאלים שלהם.

עם השנים, מה שנזכר היה רק הטראומא של התעמתות עם שוני משמעותי, יותר קיצוני מהעימות עם ההיקסוס. כל זכר לתקופת העמארנא נמחק אך במאה ה-19 מצאו כמה ארכאולוגים עדויות לטראומא. כארבעים שנים לאחר החזרה למסורת, כששונות דתית נהייתה מיוחסת לאסיאתים, שהיו אויבי מצרים באופן מסורתי, זכרונות העמארנא הוקרנו להיקסוס ואלם בעל הושווה לשת המצרי.

אפופיס, המלך ההיקסוס, הקים דת מונולטרית בתקופה הרעמססית סביב האל שת. (הערה 10 – המקור העתיק שבו זה רשום).

בערך סביב זמן זה זיכרונות אחרים חדרו לחלל שיצרה הטראומא והשמדת זיכרונותיה. העימות עם ההיקסוס נהיה לעימות דתי. (עמ' 29) תהליך העיוות המשיך במהלך המאות כשאירועים הותאמו לסיפורים על שונות דתית שהובילו לרדיפות. בתקופה הזו האל המצרי שת החל לאבד מיוקרתו ונחשב לשטן ולאסיאתי.




עמ' 30 – 32: כפי שנאמר מקודם, דיווחו של מנת'ו, שכתב במחצית הראשונה של המאה השלישית לפנה"ס תחת שלטונו של תלמי השני, הגיע אלינו דרך יוספוס. אמנם מנת'ו שילב אירועים היסטוריים מגוונים לתוך סיפורו אך הגרעין הדתי של הסיפור תואם לתקופת עמארנה. יוספוס משתמש בסיפורו של מנת'ו כדי להוכיח את קדמוניותו של העם היהודי וכדי להפריך השמצות שהוטחו בעם היהודי. החלק הראשון הוא אמיתי לפי יוספוס. ההיקסוסים כבשו את מצרים ושלטו בה עד שמלך תבאי התמרד, הטיל מצור על אבאריס וההיקסוס היגרו לכיוון סוריה והשתכנו ביהודה. כפי שצוין, יוספוס מנסה לזהות את מקורותיו של עם ישראל עם אותו עם שגורש ממצרים והתיישב ביהודה. החלק השני לפי יוספוס הוא השמצת שווא, שהוא ניסה להפריך. הוא מספר על כך שמלך מצרי רצה לראות את האלים. הוא קיבל עצה מחכם בשם Amenophis שעליו להוציא את כל המצורעים ממצרים, והוא אכן שולח אותם למכרות במדבר המזרחי. Amenophis חוזה שהנקמה על יחסו האכזר של המלך למצורעים תבוא באמצעות כיבושה של מצרים על ידי המצורעים המגורשים בעזרת עזרה מבחוץ, כיבוש שישרור 13 שנה. לאחר שגורשו ורוכזו, המצורעים בחרו מנהיג בשם Osarsiph. הוא חוקק להם חוקים שהפכו אותם למעין דת הפוכה לדת המצרים. כל מה שאסור בדת המצרית הפך למקודש בדתם ולהיפך (Counter Religion). החוק הראשון שחוקק Osarsiph היה איסור לסגוד לאלוהים אחרים. החוק השני אסר עליהם ליצור מגע עם זרים שאינם מקהילתם. חקיקה מסוג זה הינה טיפוסית ל Enclave Culture, דפוס התנהגות המאפיין מיעוט תרבותי החושש להיבלע תרבותית על ידי רוב באמצעות חקיקת חוקים פוריטאניים שיבדילו אותו מאותו רוב תרבותי מאיים. לאחר מכן, המצורעים, בעזרתם של ההיקסוסים, כבשו את מצרים ושלטו בה 13 שנה עד שרעמסס, בנו ויורשו של המלך המצרי המגרש, כובש את מצרים ומגרש את הכובשים.
אסמן מעלה שתי אפשריות של אנכרוניזם בסיפור זה:
1. הדיבר השני שולב בסיפור רק לאחר שהמצרים נפגשו לראשונה עם יהודים.
2. הדיבר השני מקורו מתקופת עמארנה. זאת בשל תיחום העיר בעמארנה על ידי פסלים, שאולי באים לסמן את תחום השפעתו של המלך כהגנה מפני מגפה (שהשתוללה במצרים) או מפני מגפה רוחנית.
ע"מ 33: ניתוח המוטיבים המרכזיים בגרסתו של אמנת'ו:
1. מצב ראשוני של חוסר או מצוקה – האלים היו בלתי נראים והמלך רצה לראותם.
2. המלך, כדי לפתור את הבעיה, ריכז את המצורעים במכרות ובעיר Avaris.
3. עליית מנהיג המצורעים Osarsiphוחקיקת חוקיו, שבין היתר אוסרים לסגוד לאלוהים אחרים או מפגשים עם עמים אחרים.
4. 13 שנות שלטון ההיקסוסים והמצורעים, ומלחמת החורמה שלהם נגד המקדשים, כתות, צלמים וחיות קדושות.
5. שחרור מצרים וגירוש ההיקסוסים והמצורעים.
הזיכרון הטראומתי מאחנאתון הפציע מחדש בהיסטוריה המצרית דרך סיפורו של Osarsiph. מנתו' לא מספר על היהודים ועל התנ"ך אלא על גולים מצריים שמונהגים על ידי כהן מצרי. הוא לא יוצר סיפור מנוגד לתנ"ך אלא מתעד בכתב אגדה שעד אז עברה מפה לאוזן. סביר בהחלט שמאוחר יותר הוסיף את עניין שינוי שמו של Osarsiph למשה, כדי ליישר את סיפורו עם הסיפורים המקבילים האחרים על יציאת מצרים.
ואכן ישנה רשימה ארוכה של מקורות המביאים גרסאות שונות ומגוונות של דיווחו של אמנת'ו:
Hecataeus of Abdera אשר כתב באלכסנדריה, בערך בשנת 320 לפנה"ס. על פי גרסתו במצרים השתוללה מגפה קשה והפתרון לסילוק המגפה היה גירוש כל הזרים ממצרים. אותם זרים נפוצו לכל עבר כאשר Kadmos ו-Danaos יישבו את יוון בעוד משה יישב את א"י. משה חוקק חוק שאסור לסגוד לצלמים מכיוון שלאל אין צורה מוחשית.
Lysimacoos חיבר את דיווחו במאה השנייה לפנה"ס. הפעם היה זה רעב שהשתולל במצרים וכדי לפתור בעיה זו, נביאה יעצה למלך לגרש את כל הכופרים מהמקדשים, שהם יהודים שברחו מסכנת ההידבקות בצרעת ומחלות אחרות. משה הנהיג את המגורשים ופקד עליהם שלא לחשוב טובות על אחרים ולהשמיד מקדשים ומזבחות.
Chaeremon, מחצית הראשונה של המאה הראשונה לפנה"ס, מספר שהייתה זו דווקא האלה אוסייריס שפנתה למלך בדרישה לפיצוי על פגיעה במקדשיה במהלך מלחמה. כדי לרצותה טיהר המלך את מצרים ממצורעים. מנהיגיהם של המצורעים המגורשים היו יוסף ומשה. 250 אלף המצורעים, יחד עם 380 אלף מהגרים נוספים כבשו את מצרים וגרשו את המלך. לאחר מכן יורשו של המלך המגורש, רעמסס, חזר מנוביה (Nubia) וגרש את הכובשים לסוריה.
Pompius Trogus בספרו Historicae Philppicae מציין שמשה איננו מצרי אלא בנו של יוסף. גם הפעם הסיבה להגירה הייתה מגפה. כדי לפתור אותה ריכזו את כל החולים, ביניהם משה ואנשיו, כדי למנוע את התפשטותה. משה, שידע שסכנת ההדבקה היא שעוררה את זעם המצרים עליו ועל אנשיו, מוציא תקנה שאוסרת מגע עם זרים, תקנה שהפכה עם הזמן למנהג ומסורת. לבסוף משהלוקח חפצי קדושה מצריים ובורח עימם לא"י, כאשר בדרך הוא נרדף על ידי המצרים שנבלמו על ידי סערות ונאלצו לחזור על עקבותיהם. לאחר בריחתו המוצלחת משה מבסס כת בירושלים.
Artapanos, אשר מוצאו יהודי, מזהה את משה עם Hermes, ממציא ההירוגליפים והדת המצרית. אצלו משה לא פיתח או שינה את הדת המצרית אלא היה ממייסדיה.
Tacticus, מספר לנו שמגפה שמעוותת את הגוף השתוללה במצרים. כדי להסירה, היהודים מגורשים למדבר, כשמשה הופך למנהיגם. הם מהגרים לא"י ומייסדים את ירושלים. כדי לבסס את כוחו משה ממציא דת חדשה שהיא דת נגד (שוב Counter Religion) לדת המצרית. כל מה שקדוש בדת המצרית הפך לטמא וההיפך. היהודים זבחו לאל בצורת חמור והקריבו לו איל, זאת כדי ללעוג לאמון.
Plutarch מסביר את עניין הסגידה לחמור – החמור מזוהה עם האל סת', שלאחר שרצח את אוסייריס ברח לא"י ושם הוליד שני ילדים – Hierosolyma ו-Juda.
לפי Apion יציאת מצרים היא אירוע מצרי. משה היה כהן מצרי מהליופוליס שהוביל את היהודים ממצרים ולימד אותם דת שמקורה במצרים. הוא מייחס למשה את פולחן השמש, הקרוב ביותר לפולחנו של אחנאתון.
המקור הרואה בסיפור יציאת מצרים כסיפור של דת מונותאיסטית הוא Strabo. אליבא דסטראבו, משה היה כהן מצרי שלא הסתפק בדת המצרית והחליט להקים דת חדשה. לאחר מכן היא היגר עם מאמיניו לא"י. שם הוא הטיף לאל אחד ולא מוחשי כשהדרך היחידה להתקרב אליו היא לשמור על דרך חיים צודקת. היהודים לקחו את דתו של משה והכניסו לתוכה אמונות תפלות ששינו ועיוותו אותה.
המיוחד בדיווחו של Strabo:
1. המונותיאיזם מיוצג כאן כדת נגד, מכיוון שהיא יוצאת נגד האמונות התפלות, הסגידה לצלמים ושימוש בקסמים ולא מתמקדת רק בשאלת מספר האלים.
2. משה הוא כהן מצרי ודתו היא דת נגד לדת המצרית.
הרפורמה של אחנאתון שרדה במסורת באמצעות סיפורים אלה. אבל בשל המאמץ למחוק את זכרונו של אחנאתון נעלם שמו מן הסיפורים. שמו הפך לנסתר, מקודד וחבוי בין השורות. בשל כך הסיפורים והאגדות שעסקו באירועי עמארנה היו חשופים לעיוותים ושינויים.

(עמ' 33) Finally. Amenophis and his grandson Ramses returned from Nubia and drove out the lepers and their allies.



(עמ' 37) (לפי הסיפור של פלוטרכוס אודות בריחת שת) The god Seth, the murderer of Osiris, is driven out of Egypt and spends seven days fleeing into Palestine

בטקסטים יוונים רומיים, האל יאו – הצורה המצרית של הטטראגראמטון היהודי – מושווה לשת ולחמור משום ששמו (כנראה בגלל התצליל) נשמע כמו המילה המצרית לחמור.

הערות 39-40: Gager, Moses 30-31, Stern, Greek and Latin Authors, Vol. 1, 97-98.

Stern 1974



עמ' 40: הגרסה התנ"כית:
1. ריכוז ושיעבוד כוח עבודה ודיכויו כנגד רצונו המעורר זעם שמימי.
2. מגפה כופה על המצרים פרידה מהעם הזר, הפעם עשר מגפות.
3. הגירה, ולא גירוש, תחת הנהגתו של משה.
4. חוקיו של משה – עשרת הדברות.
המכנה המשותף בין הגרסה התנ"כית לגרסתו של אמנת'ו – שנאה הדדית. ועדיין האירוע ההיסטורי היחידי, המבוסס על עדויות ארכיאולוגיות, התואם לסיפור זה הוא שהייתם הארעית של ההיסוסים במצרים. ההקשר התנ"כי הפך עם הזמן לסיפור של היווצרות עם ושל זהות, מעבדות לחירות. ההיקסוסים הוצבו במרכז הקונפליקט הדתי רק לאחר תקופת עמארנה, או ליתר דיוק שנות דור לאחר סיומה. רק אז ההיקסוסים קיבלו את תפקידם כמביאי הדת המנוגדת. תפקיד שמולא אחר כך על ידי הסורים, הפרסים, היוונים ולבסוף היהודים.
עמ' 42: מחלת הצרעת וסגידה לצלמים מהוות סכנות זיהום גדולות ביותר מכיוון שהן מונעות מהאל לשהות בקרב אנשיו. התכחשות וביטול הסגידה לאלילים התחזקה במהלך ההיסטוריה היהודית, אך ביהדות המטפורה המקבילה לסגידה לאלילים היא טירוף ולא צרעת – מחלת נפש ולא מחלה פיזית. אצל המצרים בדיוק ההיפך. כלומר, מבחינת המצרים הריסת צלמים מקבילה למגפה הפוגעת בגוף – צרעת. וכמו שהצלם מזהם את הקשר בין עם ישראל הקדמון לאל הבלתי נראה שלו, כך הריסת צלם מזהמת את הקשר שבין המצרים לאליהם.
תפיסת דת היהודים כדת האויב בהגדרה היא תוצאה של זיכרון שהוא במקור זיכרון מודחק ומוסתר של הרפורמה של אחנתאון. כל המקורות, מלבד מנת'ו, מזהים את היהודים כאויביהם הדתיים של המצרים וממקמים את העימות בהקשר של סיפור יציאת מצרים.
Tacituc ו-Orosius הבעירו את מסורת סיפור המצורעים למערב, מסורת שתהפוך להקדמה לאנטישמיות האירופאית. חשוב להבין את המקור של הסיפור כדי להתמודד עם האנטישמיות ולהבין את הדינמיקה ותהליך ההתפתחות של תופעות דתיות ותרבותיות.

(עמ' 41) The Hyksos) withdrew) from Egypt not as finally released slaves but as expelled enemys

Counter Religion and Religious Translatability

(עמ' 43) בשלהי התקופה, האל שת סימל את כל האיומים שכוונו נגד נוכחות אלוהית באמצעות איקוניזם. שת, הרוצח המיתולוגי של אוסיריס, נהיה האיקונוקלסט (הורס סמלים דתיים) הטיפוסי. בתחילה הוא נקשר לפרסים ובהמשך ליהודים. פלוטרך סיפר על העניין ויש גם פפירוס שטני מהתקופה הרומאית שדן ביהודים כפורעי חוק שגורשו ממצרים בגלל זעמה של איסיס. הטקסט הוא נבואה שחוזה רעות ומציגה את הדרך לגאולה: תקפו את היהודים בל יהפכו מקדשיכם לחול לסוסים. היהודים אפילו יאכלסו את העיר של הליוס. (Papyrus CPJ, 520, quoted from Frankfurter, David. Elijah in Upper Egypt: The Apocalypse of Elijah and Early Christianity. (Minniapolis: Fortress Press, 1993).

דימוי היהודי כאויב דתי נבע מתקופת אחנתון.


עמ' 44: זו טעות לחשוב על פוליתיאיזם כמאפיין דתי שבטי או פרימיטיבי אלא כפיתוח תרבותי חשוב שלא יכול היה להתפתח בחברה שבטית סגורה. הפוליתיאיזם יצר מכנה משותף על בסיס דתי, אשר אפשר מעבר ותרגום של ישות אלוהית מעם אחד לאחר. כך אותו אל הופיע אצל עמים שונים, כשרק שמו משתנה. התפיסה שכולם סוגדים לאותם האלים בשמות אחרים הוא אחד מהישגיו של העולם העתיק. תופעה זו באה לידי ביטוי בחוזים בין לאומיים, כאשר הצדדים נשבעים באותם האלים. התפתחות והתפשטות הקשרים הפוליטיים והמסחריים הבינלאומיים האיצו ופיתחו את תפיסת הדת המשותפת, שהפכה למכנה משותף בין ערב רב של תרבויות. בעולם הפוליתיאיסטי אין מקום לאנטגוניזם דתי.


(עמ' 112) בשלב הראשון, החיות היו רק סמל לאלים. בשלב הבא שהתרחש כנראה בתקופת משה, אנשים עבדו לחיות עצמן ולכן הדיבר השני, “לא תעשה לך פסל וכל תמונה" – כדי למנוע את התופעה הזו.

בשלב השלישי, המצרים עבדו לחיות עצמן ולא לפסלים שלהן. זה היה כיסוי מושלם לסודיות של האלים. לפי וורבורטון, זה מקור הסיפור של דיודורוס ואוביד על בריחת האלים מטיפון שבמהלכה הם לבשו צורת חיות. טיפון הוא המקבילה היוונית לשת, שמאיים על האלים בגילוי סודותיהם. (עמ' 113) שת רצה להרוס את הגופה של אוסיריס ולכן היה חשוב להגן עליה. משם, הסיפור התגלגל לגילוי סודות האלים.

הערות

ב

נמצא בשימוש ב...

תשע א - מונותאיזם

אלכסנדר בבבלי תמיד

רוני רשף תשע ב סדנא למיומנויות מחקר - מטלה מסכמת

קישורים נוספים

בספריית אוניברסיטת חיפה: BS580.M6A79