Badian 1958

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

מחקר מודרני ב / מחקר מודרני B

Badian, E. 1958. "Alexander the Great and the Unity of Mankind." Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte. Vol. 7, No. 4. pp. 425-444.

סיכומים

(425) טארן, בתהליך שכלל שלבים שונים, טוען שהדבר החשוב ביותר בפועלו של אלכסנדר הוא הכנת העולם לקראת אחדות או אחווה כללית (Unity of Mankind), מכיוון שאלכסנדר יצר אקלים רוחני שאפשר את קיומן והשפעתן קודם של האימפריה הרומית ואחר כך של הנצרות. לכן הוא טוען שאלכסנדר הביא למהפכה רבת משקל במחשבה המערבית. במרכז התזה של טארן ניצבה דמותו של אלכסנדר 'החולם' (Alexander the Dreamer), ודמות זו אט אט הפכה למקובלת במחקר ההיסטורי.(426) מטרת המאמר היא להפריך את התפיסה שאלכסנדר פעל לקירוב לבבות והאחווה בין כל בני האדם, תפיסה אשר רדפה את ההיסטוריונים והמחקר ההיסטורי כרוח רפאים, לפי ניסוחו הציורי של בדיאן.[1] 

The Fatherhood of God

(426) לפי טארן אלכסנדר פיתח שלושה רעיונות או שלוש תפיסות שהובילו אותו לפעול למען אותה אחווה אנושית:

  1. אלכסנדר האמין שכל בני האדם הם בניו של האל.
  2. חלומו של אלכסנדר היה שבני האדם מכל הגזעים והאומות יחיו יחדיו בשלום ובאחווה.
  3. תושבי ממלכתו יהיו שותפיו ולא נתיניו.

אין קשר לוגי-טיעוני בין התפיסה הראשונה לשתיים האחרות. הרעיון שהאל הוא האב המשותף לכל בני האדם הוא ניטראלי מכיוון שהוא יכול לשרת שתי מטרות מנוגדות. מצד אחד הוא הוביל לרעיונות בנוגע לשוויון ואוניברסאליות, ומצד שני הוא הוליד תפיסות של עם נבחר, עבדות חוקית וחלוקה למעמדות וגזעים כפי שהם מוכרים לנו מהמציאות היום יומית. גם אם נקבל את התפיסה שבני האדם כולם הם בניו של האל, אין מניעה שיהיו לו ילדים מועדפים. טארן פספס נקודה זו אצל פלוטרכוס (אלכסנדר 27.6) במהלך שיחה שהתנהלה בין אלכסנדר לפילוסוף המצרי פסמון (Psammon):

"God was the common father of all mankind, but that he made the best ones peculiarly his own."

חשוב לזכור שהנבואה שניתנה לאלכסנדר בסיווא מדגישה את יחסיו המיוחדים והקרובים לאל אמון - ליתר דיוק נאמר לו שהוא בנו של אמון. טארן, באופן תמוה, משכנע את עצמו שלחלקו הראשון של המשפט יש חשיבות ומשקל רב בעוד לחלק השני אין יותר מדי קשר למהות המשפט. המשפט בשפת המקור מדגיש את הפרשנות המסולפת של טארן:

ὡς πάντων μὲν ὄντα κοινὸν ἀνθρώπων πατέρα τόν θεόν, ἰδίους δὲ ποιούμενον ἑαυτοῦ τοὺς ἀρίστους.

אפשר לראות ששני משפטים מורכבים פה בתבנית של μέν ו-δέ (מחד... מאידך). לכן אי אפשר להתעלם מחלקו השני של המשפט ולטעון שאין לו משמעות, וזה בדיוק מה שטארן עושה כדי לגרום למקורות להגיד את מה שהוא רוצה שהם יגידו. לכן ניתן לקבוע שאין פה שום חידוש. פלוטרכוס לא ניסה להציג את אלכסנדר כחסיד אדוק של אחווה בין כל בני האדם באופן שונה או חדשני יותר מאשר האמינו היוונים מאז הומרוס.

בנוסף על כך הפגישה בין אלכסנדר לפסמון, הפילוסוף המצרי, היא לא יותר מאנקדוטה שאמיתותה ההיסטורית נתונה בספק, דבר שחמק מעיניו של טארן. בדרך כלל המפגשים בין אלכסנדר לפילוסופים שימשו חומר גלם לאגדות. כך היה במפגש שבין אלכסנדר לדיוגנס ובין אלכסנדר לגימנוסופיסטים. לכן קשה להבין כיצד טארן ביסס את טיעונו בנוגע לתפיסתו של אלכסנדר שכל בני האדם הם בניו שווי המעמד של האל על אדמה כל כך לא יציבה.

The Banquet at Opis

(428) שתי התפיסות האחרות חשובות הרבה יותר והן באות לידי ביטוי במשתה באופיס. אצל אריאנוס (7.11.8-9) נדמה שהאירוע לא היה כזה חשוב בחינתו של אריאנוס (כלומר תלמי). הייתה זו בסך הכול תוספת לסיפור המרד באופיס, אשר פרץ בשל היחס העדיף שזכו לו הפרסים מצידו של אלכסנדר, כשמיד אחרי המשתה שוחררו החיילים המקדונים הותיקים מצבאו של אלכסנדר. כאשר הבעיות שהובילו למרד נפתרו יכלו להתפנות ולחגוג. המשתה, כמו הקורבנות שהוקרבו בתחילתו, מסמל את סיום המרד. המרד, ולכן הפיוס נעשה בין אלכסנדר למקדונים ובין המקדונים לפרסים ולא מציין 'פיוס כללי' או אפילו הכרזה על שלום כולל.

(429) אריאנוס לא מספק פרטים בנוגע למספר השולחנות או גודלם. סביר מאוד שבכל מקרה לא היה מספיק מקום סביב שולחנו של אלכסנדר לכלל משתתפי המשתה. גם אם נניח שהשולחן הגדול ביותר בנמצא היה בשימוש לא כל מי שטארן היה רוצה היה יכול לשבת בשולחן של אלכסנדר. המסקנה המתבקשת היא שלשולחנו של אלכסנדר הסבו רק הקצינים הבכירים ביותר. בנוסף לכך, על פי דיווחו של אריאנוס, היו אלה המקדונים בלבד שהצטרפו אל אלכסנדר בשתייה מקערתו שלו. משתה רב לאומי הוא תוצר ישיר לפרשנות מוטעית למקור ברור ולא מעורפל.

במרכז המשתה ניצבות שתי קבוצות – המקדונים והפרסים, גם אם יש מצוינות קבוצות נוספות. תפקידם המרכזי של המקדונים והפרסים במשתה מתאים להקשר הרחב, מרד חיילי אלכסנדר. אלכסנדר רצה לשקם את נאמנותם של המקדונים, החיילים הטובים ביותר בצבאו, אשר להם הוא עדיין הועיד חלק חשוב בתוכניותיו העתידיות. (430) אלכסנדר כינה אותם συγγενει̃ς, ובכך הפך גם את החייל המקדוני הפשוט ביותר לשווה מעמד לפרסי האציל ביותר. הוא העצים מחווה זו דרך הושבת המקדונים בלבד סביב שלוחנו ושהם היו היחידים ששתו מקעריתו של אלכסנדר. מחווה מוחצנת זו הייתה מעשה של פיקחות פוליטית, שהזעותה אלכסנדר ההיסטורי הכניע את האימפריה הפרסית.

כעת, משנקבע שהמשתה באופיס לא היה משתה רב לאומי שכותרתו הייתה אהבה ואחווה בין בני אדם, ניתן לנתח את התפילה שאלכסנדר נשא במהלך המשתה ללא דעות קדומות, וזאת מכיוון שעל תפילה זו מבסס טארן את דמותו של אלכסנדר-החולם:

Alexander prayed for various blessings and especially that the Macedonians and Persians should enjoy harmony as partners in the government.

טארן נוקט שוב במניפולציה דקדוקית. כדי שנוסח התפילה יבטא את מה שהוא רוצה שהוא יבטא, טארן מפריד בין המילה הרמוניה למילה שלטון משותף, אשר מחוברת במילה הקישור ובכך המשמעות של המשפט היא לא לשלוט במשותף בהרמוניה אלא הרמוניה ביניהם ושלטון משותף. (431) לעיתים, כשהמקור לא מספר את מה שהיסטוריון רוצה שהוא יספר, החוקר מאשים אותו בעיוותים וטעויות. כך, למרבה הצער, מגיעים למצב שבו ההיסטוריה, וההיסטוריה של הרעיונות במיוחד, נכתבת.

טארן טוען שכאשר המילים מחוברות התרגום שנוצר 'ישלטו בהרמוניה' הוא חסר משמעות, מכיוון שאלכסנדר הוא המלך, השליט היחיד שלא חולק את עוצמתו. טענה זו אינה נכונה כי לאלכסנדר המלך היה עדיין צורך באנשים נוספים, פרסים ומקדונים, שישלטו בממלכה העצומה של אלכסנדר. בדיוק באותו האופן שבו שהגרמנים שלטו באירופה בזמן שהיטלר היה הפיהרר ובאופן שבו היוונים-מקדונים שלטו במצרים בתקופת השושלת התלמית.

אך עדיין יש לבחון את התרגום החילופי שמציע טארן. טארן מתרגם זאת כשותפות בממלכה (partnership in the realm) וכך מגיע לתפיסה השלישית של אלכסנדר – שכל תושבי האימפריה של אלכסנדר יהיו שותפים בשלטון ולא סתם נתינים. בנקודה זו טארן אפילו לא מנסה להעמיד פנים שהוא נאמן למה שכתוב אצל אריאנוס. גם אם מקבלים את הלהטוטים שעושה טארן עם המילה הרמוניה, אין ספק שהשלטון בצוותא מתייחס רק לפרסים ולמקדונים.

גם אם נקבל את טענותיו של טארן, קשה להתעלם מכך שטיעוניו סותרים זה את זה. הרי אם אלכסנדר הוא השליט היחיד כיצד כל תושבי ממלכתו ישלטו בה כשותפים? כפי שצוין ישנו אופן מסוים שבו הפרסים והמקדונים ישלטו באימפריה, אך אין שום אפשרות שהם יהיו שותפים שלו – הם יהיו נתיניו. על רקע התעקשותו של אלכסנדר שיעריצו ויסגדו לו כאל בערים יווניות עולה המסקנה שמכיוון שהפרסים והמקדונים לא יכלו להיות שותפים לכוחו של זאוס, הם לא יכולים להיות שותפים לכוחו של בנו. (432) הרי אלכנסדר כתב מכתבים לאתונה בשמו של זאוס. אדם שכזה לא נועד להיות המנהיג הייצוגי של שותפות לאומים.

Eratosthenes and Plutarch

טארן מסתמך על עדות נוספת כדי לתמוך בתזה שלו. ארתוסתנס לא היה בן תקופתו של אלכסנדר ולא יכול היה אפילו לפגוש מישהו שכזה. למרות שהוא נערץ על תרומתו למדע ולמתמטיקה אין אנו יודעים על איכויותיו כהיסטוריון, כולל יכולתו לשקול ולנתח עדויות היסטוריות. לכן כאשר טארן מנסה לגמד את חשיבות עדותו של תלמי למשתה באופיס ומסתמך על ארתוסתנס כדי לעשות זאת, יש לבצע בדיקה דקדקנית של טענותיו. חשוב לזכור שישנה אפשרות שעדותו של תלמי הושפעה משיקולים פוליטיים ולכן יש לבחון ולנתח את עדותו של ארתוסתנס.

בסוף ספרו הראשון של סטארבון (1.4.9) מופיעה הערה של ארתוסתנס, הערה שלא עוסקת בכלל בגיאוגרפיה:

Now, towards the end of his treatise — after withholding praise from those who divide the whole multitude of mankind into two groups, namely, Greeks and Barbarians, and also from those who advised Alexander to treat the Greeks as friends but the Barbarians as enemies — Eratosthenes goes on to say that it would be better to make such divisions according to good qualities and bad qualities; for not only are many of the Greeks bad, but many of the Barbarians are refined — Indians and Arians, for example, and, further, Romans and Carthaginians, who carry on their governments so admirably. And this, he says, is the reason why Alexander, disregarding his advisers, welcomed as many as he could of the men of fair repute and did them favours — just as if those who have made such a division, placing some people in the category of censure, others in that of praise, did so for any other reason than that in some people there prevail the law-abiding and the political instinct, and the qualities associated with education and powers of speech, whereas in other people the opposite characteristics prevail! And so Alexander, not disregarding his advisers, but rather accepting their opinion, did what was consistent with, not contrary to, their advice; for he had regard to the real intent of those who gave him counsel.

(433) ההערה לא מזכירה את אופיס. אך טארן מביא מראה מקום נוסף מהמזל של אלכסנדר אצל פלוטרכוס (De Fortuna Alexandr 6). המטרה של החיבור היא להציג את אלכסנדר כפילוסוף, ואכן אלכסנדר מוצג כבעל תפיסה קוסמופוליטית, כמנהיג שגילם את האידיאל המופיע ב'רפובליקה' של זאנון. כבר במחקרים קודמים היו שקישרו בין ההערה הזו שאצל פלוטרכוס לציטוט של ארתוסתנס אצל סטארבון. אבל החיבור הוא כל כך רטורי שלא יכול להיות שארתוסתנס כתב את כולו. טארן חילק את הפרק לשלושה חלקים כמעט זהים בגודלם: ההקדמה שעוסקת בזנון נכתבה על ידי פלוטרכוס עצמו, את החלק האמצעי הוא מייחס לארתוסתנס והחלק השלישי כולל את ארתוסתנס ביחד עם כתבים אחרים. כך לאחר שהוא 'בודד' את דבריו של ארתוסתנס הוא יכול להמשיך להיקש הבא. נכון לעכשיו לא צריך לשים לב לאותם כתבים אחרים בחלק השלישי שטארן מתעלם מהם, מכיוון שטארן טוען שהחלק השני הוא אותו חלק שעליו מתח ביקורת סטארבון.

(435) הפרשנות שאלכסנדר התעלם מעצות שדחקו בו להתייחס לברברים כאל נחותים ופעל דווקא הפוך מצליחה להתיישב עם שני הטקסטים. מרגע שממקדים פרשנות מעורפלת זו השונה מאפיל על השווה. ראשית כל העצה שאלכסנדר קיבל מגיעה ממקורות שונים ושונה בתוכנה. שנית, הסיבות שהמחבר מספק לדחיית העצות היא שונה. שלישית קשה להתעלם מכך שאצל סטראבון לא עולה סוגיית האיחוד תרבותי של כלל האומות. אי אפשר להאחז בטענה שאצל סטראבון מופיע רק קיצור של דברי ארתוסתנס, כי במקום לציין איחוד הוא מציין ארבע דוגמאות לברברים מתורבתים ובכך מתבסס על טיעון פילוסופי לדבריו של ארתוסתנס.

טארן, מסיבותיו שלו, מסתמך דווקא על החלק הפחות דומה בין שני הקטעים כדי לטעון שהחלק השני של פרק 6 מגיע מארתוסתנס, ומשם הדרך לטענה שמשתה באופיס נערך לכבוד אחווה וקירוב לבבות. טארן טוען שארתוסתנס דיבר עם עד ראייה שהיה באופיס ולכן עדותו של ארתוסתנס אמינה יותר משל תלמי (אצל אריאנוס) שלכאורה זייף ועיוות את דיווחו. (436) בכל הנוגע למשתה באופיס, אין רסיס מידע שמלמד אותנו שארתוסתנס ידע על המשתה באופיס (למרות שאפשרי שידע) או שחשב שלאירוע הייתה יותר חשיבות ממה שתלמי ייחס לו. חוסר העדויות הוביל את טארן לבניית סיפור רומנטי-היסטורי: בצעירותו כתב פלוטארכוס את החלק הראשון של de fortuna Alexandri, כשהוא להוט להפריך את גינוייהם של פילוסופים שונים למעשיו של אלכסנדר. בבגרותו, כשהוא נהנה ממשרה קלה ומכניסה בדלפי הוא כתב את חיי אלכסנדר בנחת ובמתינות. כל הטענות הללו אפשריות ותו לא.

דעה הרווחת במחקר היא ששני הנאומים המופיעים ב-de fortuna Alexandri הם מוקדמים יותר. שניהם משתפכים בזכות הרומאים והאתונאים והם מהווים דוגמא אמיתית לחוסר תכנון, להיטות, רטוריקה מוגזמת וחוסר מחשבה, שסביר להניח שפלוטרכוס המבוגר היה נמנע מהם. הנאומים הם צמד, מעין תזה ואנטי תזה, מנהג שהיה נהוג באותה התקופה. הנאום הראשון הוא בעד המזל (חסר) כשהשני הוא נגד. אך למרות שכתב את הנאומים בשלב מוקדם בחייו פלוטרכוס כבר היה מלומד ומשכיל הבקיא בהיסטוריה של אלכסנדר. פלטרכוס מצטט את ארתוסתנס, אנוסקיטוס (Onesicritus) אריסטובולס (פעמיים), תלמי, Anaximens, Duris ו-Phylarchus. סביר להניח שהוא לא ציטט את כל אלה אשר את יצירותיהם הוא קרא. לא משנה מתי נכתבו היצירות, ושקריאתו והערותיו שימשו בסיס לשני החיבורים. אפשרי שהוא קרא קצת יותר לפני שהוא כתב את הביוגרפיה של אלכסנדר אבל השינוי שלו בגישה לאלכסנדר הוא לא תוצאה להתבגרותו של פלוטרכוס אלא הדרישות השונות של שני ז'אנרים ספרותיים שונים.

למרות שפלוטרכוס קרא המון חומר על אלכסנדר הוא לא השתמש בו בכתיבה כי זה היה מנוגד לכללי המשחק – הנואם היה חייב להסתמך על זכרונו. כתוצאה מכך יש אי אלו אי דיוקים. (438) לכן אפשר להסכים עם טארן שפלוטרכוס חשב על משתה מסוים. קרוב מאוד לוודאי שהוא קרא על אופיס ועל משתים נוספים. הוא קרא את תלמי שתיעד כמה מהם. חלקים מהנאום היו כנראה זכרונות מהנאום באופיס, למרות שאין שום מקום שמציין זאת בפירוש. משתאות, כמו קרבות, הם אירועים שהמוח לא יכול להתעלם מהם. על אותו משקל יש לדון בקערית השתייה מפרק 6 ב-de Fortuna Alexandri. המנהג של עירוב מנהגים חוזר אחורה, כפי שטארן מזהה בדיוק, לקערית השתייה של דריווש, אשר אותה אלכסנדר לכד בשושן והשתמש בה באירועים שונים. אך הקערית המתוארת בפרק 6 לא קשורה לארתוסתנס ולא קשורה לאופיס. פלוטרכוס מדבר על מדיניות של איחוד ולא חלום לאחווה בין בני האדם באשר הם. מדיניות זו באה לידי ביטוי בטקס הנישואין ההמוני בשושן. (439) קורא חסר פניות יחשוב שדווקא בטקס הנישואין ההמוני ולא במשתה באופיס, השימוש בקערית השתייה של אלכסנדר יבלוט יותר בזכרון. כך נוצר הדימוי של גביע האהבה שבעזרתו אלכסנדר ערבב את הגזעים, ללא קשר לאלכסנדר החולם במובן שבו מציגו טארן.

לסיכום פלוטרכוס הסתמך על מספר מקורות כשהוא כתב את יצירותיו על אלכסנדר. סביר מאוד להניח שארתוסתנס היה אחד מהם, אך ממנו הוא שאב רק מחשבות וכמה התייחסויות שבהן השתמש כראות עיניו. המשתה באופיס, שעליו הוא למד מתלמי וממקורות אחרים השאיר רושם בראשו ויצר השראה למילים שבהם בחר לתאר את מטרותיו של אלכסנדר בתחילת הקריירה שלו. במשתה בשושן, שהיה לכל הפחות בעל אותה חשיבות כמו המשתה באופיס, שאותו מתארים ביתר הרחבה במקורות, אלכסנדר מציג עצמו כמערבב הגזעים, דמות שפלוטרכוס העצים בהגזמה כדי לאשש את התיאוריה שלו כנואם הפונה אל הקהל ולכן לא סביר שדמות אלכסנדר החולם נשאבה מכתביו של ארתוסתנס.

Aristotle and the Barbarians

(440) בספר הראשון של הפוליטיקה (אריסטו, פוליטיקה 1.6.5/1255a) אריסטו הולך יד ביד עם הזרם הפילוסופי המרכזי שטוען שהברברים הם מטבעם עבדים ולכן יש ליוונים זכות לשלוט עליהם. באיזכור הבא של הברברים ישנה הבחנה בניהם – חלקם נמצאים תחת שליט יחיד וחלקם חופשיים יותר מיוונים (אריסטו, פוליטיקה 7.7.1/1327b). (עמ' 441) הכרונולוגיה של כתיבת הפוליטקה שנויה במחלוקת אך נדמה שחלק מדעותיו של אריסטו על הברברים עברו שינוי מהדעה הפילוסופית הרווחת לתפיסות מורכבות יותר שהיו תוצאה של מחקריו או השפעות מקרב תלמידיו. קשה לקבוע מתי שינוי זה התרחש. אין סיבה לחשוב שהמרחבים שנפתחו עם כיבושי אלכסנדר הובילו לשינוי זה, כמו שאין סיבה לחשוב שרעיונותיו של אלכסנדר עצמו הובילו לשינוי אצל מורהו. מקובל במחקר שחלק מהפוליטיקה נכתבה לאחר המלכתו של אלכסנדר.

(442) כפי שהמקורות מעידים לא היה זה מקרה שבו היוונים נתקלו בברברים טובים יותר אלא שהם הכירו טוב יותר ברברים. את תשומת הלב של אלכסנדר תפסו דווקא האיראנים, שלא זכו לציון מיוחד אצל אריסטו. היה קשר בין אלכסנדר לאריסטו במהלך מסעות למזרח, ונודע לנו על אוסף מכתבים בין אלכסנדר לאריסטו שנכרך בארבעה ספרים, שקיקרו כנראה הכיר. (Att. 12.40.2). הציטוט אצל פלוטרכוס, שמציין שהעצה בנוגע ליחס לברברים נתנה על ידי אריסטו, אינו המצאה אלא חלק מתכתובת מוקדמת בין אריסטו לאלכסנדר, לפני או בסמוך להמלכתו, כ-14 שנה לפני מותו של אריסטו, מה גם שהדעות המובעות בציטוט תואמות לאלו המופיעות בספר הראשון של הפוליטיקה. לכן אפשרי מאוד שעצה זו אכן ניתנה לאלכסנדר והציטוט מגיע מכתבי אריסטו שקדמו לשינוי דעתו. ככל הנראה אריסטו יעץ לאלכסנדר בסמוך להמלכתו להתייחס לברברים כאל חיות או כעבדים, עצה שהוא חשב שהיא טובה ליוונים בדיוק כפי שהוא טובה לברברים, והכתוב בספר הראשון בפוליטיקה מאשש דעה זו.

כך כל מה שנותר לדעה שאלכסנדר רצה באיחוד וקירוב לבבות הוא עדותו של ארתוסתנס אצל סטראבון. העצה שניתנה לו – להתייחס ליוונים כחברים ולברברים כאויבים שונה מאוד מהציטוט של אריסטו אצל פלוטרכוס. (444) בנוסף לכך אין לנו כל עדות שאותה עצה אנונימית אצל סטראבון מקורה מאריסטו. כך ברור שפלוטרכוס לא מצטט את ארתוסתנס, ולכן כעת יותר ברור מה היו רעיונותיו של אלכסנדר.

הערות

  1. המאמר נכתב 25 שנה לאחר שטארן פרסם לראשונה את התזה שלו במהלך הרצאה בפני האקדמיה הבריטית.

נמצא בשימוש ב...

תשעא א - קריאה מודרכת MA

מקורות עתיקים

סטארבו 1.4.9

Plutarch, de fortuna Alexandri 6

פלוטרכוס, אלכסנדר 27.6 (אנגלית)

פלוטרכוס, אלכסנדר 27.6 (יוונית)