אורי גונן עבודה מסכמת תשע ב' בין אלים לבני אדם - פרק ראשון

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש
Crystal Clear app clock.png הדף נמצא כרגע בעבודה, נא אל תערכו אותו ואל תעשו בו שינויים אחרים.
ניתן כמובן לקרוא את הכתוב


לפרק הקודם / לעמוד הראשי / לפרק הבא

כתובות הר נמרוט

מרקוס קיקרו, בספר הראשון של חיבורו 'שיחות בטוסקולום' כותב כי "אדם המעלה על כתב את מחשבותיו, בשעה שאינו יכול לארגנן או לבארן, וכשאין לו דבר מענג להציע לקורא, מבזבז לשווא הן את האותיות והן את זמנו".[1] קיקרו המקורב למלך אנטיוכוס, עימו היה מכותב בחילופי מודיעין, הינו מקור ראשוני עתיק מנקודת המבט הרומית. אף אם עולה מן הכתבים כי לא סמך על אנטיוכוס ועל טוהר כוונותיו,[2] הצהרה זו מחיבורו וודאי הייתה מקנה לאנטיוכוס נקודות זכות בעיני קיקרו, שכן זה הראשון לא בזבז לא אותיות ולא זמן - אנטיוכוס הצהיר בכתובות אבן ובפיסול, באופן מאורגן וברור את כוונותיו, שאיפותיו, אמונותיו ודיעותיו. אמנם אין ברשותנו אפשרות לחזור בזמן ואף לא לקרוא מחשבות, אולם הכתובות בהר נמרוט הן הדבר הכי קרוב לכך. הן מאפשרות לנו, אם לא לחדור למחשבתו של אנטיוכוס, לפחות לקבל תמונה ברורה של האופן שבו היה רוצה להציג את מחשבותיו ואמונותיו, ובאופן האמין ביותר. כתובות אלו הינן המקור הראשוני ביותר האפשרי שכן אמנם לא נכתבו בידיו של אנטיוכוס עצמו אלא בידי בעלי מלאכתו,[3] אולם בתור המוח שמאחורי ידיים אלו, הכתובות מהוות מראה למחשבתו של המלך. 

 

הכתובת ביוונית בהר נרמוט הייתה הראשונה אשר נחשפה וזכתה לתשומת לב אקדמית. לאחר מכן נתגלו שלל כתובות באתרים שונים באיזור, המשקפות את טענותיו של אנטיוכוס בנוגע לעצמו ולשושלתו: Nemrut-Dag המוקדש למלך אנטיוכוס הראשון "האל", Arsameia on Nymphaion המוקדש לאביו מית'רדטס קליניקוס, Arsameia on the Euphrates - המוקדש לסבו סאמוס ולאבי סבו פטולמאוס, Karakus - המוקדש לנשות משפחת המלוכה,[4] עמודי האבן בארמון Belkıs Tepe בעיר Zeugma על מעברות נהר הפרת, Doliche (Gaziantep) ,Adiyaman, אסטלות האבן ב Sofraz Koy, Sesönk, Caputlu  וב Agac Kulluk. הכתובות מוינו אלפאבתית ונעשו מאמצים לסדרן מבחינה כרונולוגית.[5] כיום מקובל במחקר כי הכתובת בהר נמרוט הינה הכתובת המקורית בה עוצבה כת פולחן שליט בקומגנה. בהתאם, שאר הכתובות נחשבות כטקסטים נלווים אשר נועדו להפיץ את הכת ולבססה בתחום השלטון של אנטיוכוס, ולאחר מכן של יורשיו.[6] 


בשל אופיו יוצא הדופן של מפעל הפיסול המרשים של אנטיוכוס בכל הנוגע להיקף, לרמת גימור ולתוכן כתובתיו המגלומני לכאורה, יש לבחון את האמור בכתובות בעין קפדנית ודקדקנית. בחרתי להתייחס אל הטקסט כמקור מרכזי במטרה לנסות ולברר (א) כיצד רצה אנטיוכוס להצטייר בעיני הדורות הבאים בהשקעתו עצומה זו לייסוד מה שנראה כדת פולחן שליט? (ב) מה הוא מקומו של הסינקרטיזם הנרחב הניכר בפועלו? (ג) מה הן עקרונות הדת המשתקפים מכתובתו? מכלול הכתובות נאסף מחמישה אסטלות על גבי תבליטי אלים שונים, אולם אתייחס אל הטקסט כולו כיחידה אחת המורכבת חמישה פרקים כנהוג במחקר המודרני.[7]


Artagnes / Herakles / Ares

הכתובת הראשונה, מאחורי תחריט דמות אל ושמותיו "הרקלס", אל המלחמה היווני "ארס" וזה הפרסי "ארטגנס". אנטיוכוס מציג עצמו תחילה בשמו ובהיותו מלך, לאחר מכן את היותו אל, צדיק והתגלות אלוהית. מבחינה זו, אנטיוכוס הוא קודם כל מלך קומגנה, אשר מעשיו הצדיקים הם אשר הפכוהו לאל.

בסילאוס מגוס

בהמשך מוצגת עמדתו המדינית של אנטיוכוס בעדותו על עצמו כ "Friend of the Romans and the Greeks". אמרה זו קושרת את אנטיוכוס למעצמות המערב - זו הרומית בת תקופתו, וקודמתה המקדונית. הצהרה זו אף מציבה אותו כחוליית קישור בין האימפריה הרומית ממערב לקומגנה, לבין האימפריה הסלאוקית הדועכת (היוונית במקורה) ממזרח. אנטיוכוס מציג את מוצאו ושושלתו הרחבה: שייכותו לשושלת Orontid הארמנית דרך אביו מית'רידטס קליניקוס.[8] מעצם כך הוא טוען להיותו נצר לשושלת האחמאנית פרסית עד למלך דריוש הראשון. אימו "האלה" לאודיקה השביעית  - "queen Laodike the Goddess" היא נצר לשושלת הסלאוקית בסוריה דרך אביה "האל המתגלה" אנטיוכוס "גְרִיפּוּס" השמיני  - "Antiochos the Manifest", ונצר לשושלת התלמית במצרים דרך אימה טריפאנה - כך היא מקשרת את אנטיוכוס לדיאדוכים של אלכסנדר הגדול.[9] הן אימו, והן סבו מענף זה מוצגים בהיקשר אלוהותם, ועל כן מוסיפים נופח שמיימי לרקע של אנטיוכוס לצד הנופח השושלתי-מלכותי. לאחר הצגה מרשימה זו, מסביר אנטיוכוס את מטרת הכתובות בלוחות האבן, והיא שימור חוקיו ופועלו לנצח בחסות קדושת האלים.[10][11] 

"אוהב האם" + "אוהבת האח"

נראה כי טענתו של אנטיוכוס אודות אדיקות כמעלה הבטוחה ומועילה ביותר לכל אדם, נסמכת על נסיונו האישי "I have come to believe that... This judgment became, for me, the cause of fortunate power and its blessed use". במילים אלו חושף אנטיוכוס את אנושיותו ותלותו באלוהיו אשר הם הם המקור לכוח שלטונו, לצד מוצאו המלכותי. כך ממתג עצמו אנטיוכוס, באופן המוכר לכל אדם לדבריו, כמלך ירא שמיים אשר לו הקדושה היא המקור לכוחו. אנטיוכוס מייחס לשתי תכונות אלו - קדושה ואדיקות דתית, את הגשמתו העצמית בחייו הארוכים, את יכולתו לחמוק מסכנות בניגוד לכל הציפיות, והצלחתו להפוך ל"אדון המצבים הנואשים" - "By this means I have, contrary to all expectations, escaped great perils, have easily become master of hopeless situations, and... have attained to the fullness of a long life".[12] במה שנראה כגילוי לב, מסתתרות עדויות בנוגע לתיארוך הכתובת, דעותיו של אנטיוכוס אודות הצלחתו שלו, וראייתו התיאולוגית הרחבה: ראשית, ניתן להסיק בצורה הגיונית כי כתובת זו נחקקה בשלב מאוחר בשלטונו של אנטיוכוס על פי הצהרתו אודות חייו הארוכים.[13] שנית, ניתן לייחס את הערתו אודות יכולתו לחמוק מסכנות בניגוד לציפיות, לעימותיו מול האימפריה הרומית. ייתכן ואנטיוכוס מתייחס לסכנות אחרות אשר אינן מוכרות לנו, אולי אף הנוגעות לעימותים פנימיים או איזוריים, אולם המידע אשר בידינו מקורו בכתבים המערביים בלאטינית וביוונית בלבד. במקורות אלו אנטיוכוס עומד במבחנים קשים בזירה הפוליטית בעמידתו בין הפרתים לרומאים;[14][15] הוא מצליח באופן שיטתי להתמודד מול מצור רומי על בירתו, תחילה מול פומפיוס, ולאחר מכן מול אנטוני.[16]  אומנם עיר הבירה של קומגנה, סמאסוטה, מתוארת במקורות כעיר עמידה בפני צבא שדה בשל מיקומה,[17] אולם אין ספק כי העימות מול צבא האימפריה הרומית נתפס כמצב נואש אשר היה קשה לצפות כי ממלכת קומגנה הקטנה תיחלץ ממנו בשלום. 

שלישית, הסיבה להכרזתו של אנטיוכוס על הפיכתו בקלות ל"אדון המצבים הנואשים" הינה ברורה מצד אחד - בשל יכולתו להיחלץ בקלות ממצבים אשר היו נראים כחסרי סיכוי. אולם, מצד שני היא מעט תמוהה: האם אנטיוכוס מציג עצמו כאדם אשר תמיד מצליח לצאת ממצב נואש? או אולי דווקא כאדם אשר גורלו תמיד מובילו למצבים נואשים? האם ייתכן כי אנטיוכוס בראותו את עצמו כאל למעשה מסביר את אופי אלוהותו - מעין אל האמון על סיוע לבני אנוש במצבים נואשים? לא ניתן לתת תשובה חד משמעית לשאלות אלו, אולם ייתכן ועצם התמודדתו של אנטיוכוס עם המצוקות הקשות במהלך חייו, והצלחתו הפלאית להיחלץ מהן הותירה עליו רושם עז ועמוק של השגחה עליונה. ניכר כי תפיסתו התיאולגית מדגישה את ההשגחה האלוהית על יחידי סגולה דווקא במצבים חסרי תקווה כביכול. אפשרי ורושם זה העיר באנטיוכוס דחף להודות באופן ברור ופומבי לאלים אשר תמכו בו. זוהי למעשה השבת טובה תחת טובה במטרה להעצים את האדיקות הדתית בממלכתו לאותם אלים אליהם התפלל הוא עצמו בבקשו לעזרה. ייחוס מזלו הטוב של אנטיוכוס לאלים מסויימים נובעת מצורך אנושי בסיסי להבין את הישנות אירועים אלו. סביר כי היחלצותו החוזרת ונישנת של אנטיוכוס ממצבים קשים דרשה הסבר כלשהו, והסבר זמין ביותר היה השגחה אלוהית. אנטיוכוס מציג את עצמו כאדם מיוחד, אשר נחלץ פעמים רבות ביותר, מהמצבים הקשים ביותר. להסבר זה ניתן להצמיד בנקל את היות האובייקט הזוכה להשגחה כיוצא דופן וראוי להשגחה זו. כך הופך אנטיוכוס לאדון המצבים הנואשים, כאדם אשר זוכה לחסד האלים בשל היותו צדיק נבחר משושלת אלוהית בפני עצמה (אימו, סבו מצד אימו). ביטוי לאמונה זו ניתן לראות בפירוש ההורוסקופ המצוי באתר, כפי שאפרט בהמשך. 

אנטיוכוס מתאר את החלטתו להקדשת קומגנה כמשכן לכל האלים, וזאת על ידי שימוש באומנויות שהורשו על ידי אבותיו - היוונים והפרסים ("I decorated the representations of their form, as the ancient lore of Persians and of Greeks, the fortunate roots of my ancestry, had handed them down"). אנטיוכוס רואה בשילוב הידע היווני והפרסי הנובע משושלתו כמקור לאומנויות גבוהות אשר יהוו את עיקר פולחן האלים. עצם ייצוגם בחומר של האלים על סמך ידע עתיק הוא אשר קושר את ממלכת קומגנה לברכות האלים.

אנטיוכוס מוסיף כי כיבוד האלים בזבחים ומועדי חגים יישמר על פי המנהגים העתיקים המקובלים על ידי האנושות כולה ("the primitive rule and the common custom of all mankind"). בנוסף, יתווספו פולחנים חדשים אשר הוא ייסד לשם העצמת כבוד האלים. ניתן לראות בכך נסיון לשמר מנהגי פולחן בסיסיים תלויי זמן, מקום ואוכלוסייה, לצד פיתוח פולחן מורכב יותר. בעצם שיקול ממסדי אנטיוכוס מודע לקיום מנהגים עתיקים יותר בקומגנה, שמקורם פרסי ויווני.[18] קיום מנהגים חדשים בכפיפה אחת עם אלו העתיקים מצביעה על הבנה כי לא היה צורך בביטול מסורות קדומות, וכך גם למנוע תחרות עם אלו החדשות. אומנם קומגנה הייתה ממלכה קטנה בשטחה, אולם אין זה מצביע דווקא על אוכלוסייה הומוגנית מבחינת מוצא ומבחינת דת (דוגמאת ישראל ולבנון המודרניות) – דווקא דבריו של אנטיוכוס אודות שמירה על חוקים ונוהגים פרימיטיביים מצביעה על גיוון אתני ודתי בממלכתו, אשר ניתן היה לאחד תחת כת פולחן שליט אחת.[19]


ביטוי לתפיסות אמונה קודמות בקומגנה ניכר בדבריו הבאים של אנטיוכוס המתארות את החלטתו להציב את קברו המקודש אשר יהיה קרוב ככל הניתן ל"כס השמיים" ועמיד לפגעי הזמן ("sacred tomb, which is to be indestructible by the ravages of time, in closest proximity to the heavenly throne ". באימרה זו חבויה תחילה מודעותו של אנטיוכוס להשפעה הויזואלית של אתר הפולחן, שכן מיקומו של האתר בראש הר נמרוט הופך אותו לנקודת ציון הנראית ממרחקים, ואשר הגישה אליה כרוכה בטיפוס מפרך המשול לעלייה לכיוון "הכס השמימי" של האלים, של אבותיו של אנטיוכוס, ושל קברו של המלך עצמו כפי שהוצגו בפיסול לעולים לרגל. בהמשך, ניכרת מודעותו של אנטיוכוס לזמן עצמו כגורם חשוב בהנצחתו והנצחת חוקיו, שכן לאורך הכתובת כולה הוא מציין שוב ושוב כי מפעל הפיסול, חוקיו ודתו נועדו לעמוד לנצח אל מול שחיקת הזמן.[20] ניתן לראות במודעותו הגבוהה של אנטיוכוס לזמן השפעה של האמונה הפרסית באל הזמן זורבן, אף אם השפעה זו היא עקיפה בלבד ולא באה לידי ביטוי ופולחן מעשי באתר ההנצחה.[21] בהמשך, משתקפים מדבריו של אנטיוכוס כי הוא מצפה שבמותו נשמתו תעלה השמיימה לצד כיסאו של אל יווני-פרסי זאוס-אורומסדאס (" wherein the fortunately preserved outer form of my person, preserved to ripe old age, shall, after the soul beloved by God has been sent to the heavenly thrones of Zeus Oromasdes, rest through immeasurable time".[22][23] 

ניתן לראות כאן הקבלה לאמונה בעלייה השמיימה לכיסאו המוזהב של אהורה מאזדה האל "הטוב" הראשי במיתולוגיה הפרסית, והאל הראשי באמונה הזורואסטרית שמקורה פרסי גם כן. אחרי הכל, קומגנה הייתה למעשה 'הגזוזטרא של זרתוסטרא' - מעין מרפסת של תרבות פרס מעבר לנהר הפרת ולכיוון יבשת אירופה במערב. כחלק מהלך מחשבה זה, אנטיוכוס מפריד בין גופו ובין נשמתו ("preserved outer form of my person, preserved to ripe old age, shall, after the soul… has been sent to the heavenly thrones… rest through immeasurable time. "). אולם האמונה בקיום מקדים של הנשמה טרם הגוף לא הייתה ייחודית לאמונות איראניות, אלא התקיימה ביוון כחלק מהאסכולה הסטואית. על כן סביר כי הלך מחשבה זה של אנטיוכוס, אף אם אינו מיוחס לאסכולה דתית אחת משניהן, הושפע מהן כחלק ממיזוג התרבויות שהנהיג אנטיוכוס.[24] אנטיוכוס מבדיל בין זמניות הגוף לנצחיות הנשמה והאלים, כלומר – הבדלה בין חומר לבין רעיון. נראה כי אנטיוכוס דוגל בהמשכיותו הארוכה של רעיון על פני זמניותו של החומר.


King Antiochos I Theos

הכתובת השנייה, מאחורי תחריט המלך אנטיוכוס "האל" לצד שמו. אנטיוכוס מסביר כי על ידי הצבת קברו בין צלמי האלים וצלמי אבותיו, הוא למעשה מקדש את ההר והופכו למושב קבע לאלים. כך למעשה הוא מקדיש את גופו באחרית ימיו לקידוש האתר, בעוד נשמתו עולה לצד האלים, וכך הוא מקשר בין האדמה לשמיים. הכתובת פונה לעולה לרגל הצופה על פסלי אבותיו ואליו של אנטיוכוס ("heroic company of my ancestors, whom you behold before you… also that the divine representation of the manifest deities might be consecrated on the holy hill and that his place might likewise not be lacking in witness to my piety.").[25] זוהי פנייה לקהל היעד של אתר הפולחן המבקשת לשים לב לאדיקותו הדתית, ולהיותו מקשר בין אבותיו, אליו, ונתיניו הקוראים את הכתובת. כך שימש האתר כמעין "מזבח תעמולה שושלתי" מפואר הנועד לקשור את הנתינים לשושלת השלטון שלהם.[26] 

אבהות כפולה לשושלת

הכתובת מפנה את תשומת לב הצופה לצלמי האלים המהווים מיזוג תרבויות בוטה על סמך אלים פרסיים להם מתאימים מקבילים יוונים: זאוס-אורומסדס ((Zeus-Oromasdes , ארטגנס-הרקלס-ארס (Artagnes-Herakles-Ares), אפולו-מיתרס-הליוס-הרמס (Apollo-Mithras-Helios-Hermes), אלוהות קומגנה "המספקת כל" ("all-nourishing homeland Commagene").[27] כאן יש לציין כי המיצג האסטרולוגי המרשים מאפשר לצייר את המציאות המשתקפת מן התחריטים המציגים את האלים הלוחצים ומברכים את המלך אנטיוכוס (dexiōsis), מאפשר לדעת את התאריך המדויק המתואר במיצג, ובעיקר – את פשר האלים המתוארים. ב"הורוסקופ האריה" על צווארו הכוכב רגולוס - הכוכב הבהיר ביותר בקבוצת הכוכבים אריה ואחד הכוכבים הבהירים בשמים. כוכב זה קושר עם המושג "מלך" לאורך ההיסטוריה האנושית,[28] ובמקרה הנוכחי נועד לייצג את המלך אנטיוכוס מקומגנה. מעל גב האריה שלושה כוכבי לכת גדולים יותר המזוהים באסטרולוגיה היוונית, ואף מזוהים בכתב באתר - מעליהם חקוקים שמותיהם, ושייוכם לאלים (משמאל לימין): כוכב מאדים מעליו חקוק "the flaming one of Herakles" – על כן כוכב זה מזוהה עם האל ארטגנס-הרקלס-ארס. כוכב חמה מעליו חקוק "the shining one of Apollo" – על כן כוכב זה מזוהה עם האל אפולו-מיתרס-הליוס-הרמס. כוכב צדק מעליו חקוק "the radiating one of Zeus" – על כן כוכב זה מזוהה עם האל זאוס-אורומסדס. הכוכב החמישי המתואר במרכז המיצג הינו הירח המתחדש בצורת סהר על חזהו של האריה - לשם זיהוי כוכב זה במערך האסטרולוגי עם אלוהות מסוימת נבחרה האלה המגנה של קומגנה. בשל היות אתר הר נמרוט מקדש לדת בעלת אופי "לאומי", הדמות היושבת לצד זאוס אינה הרה, כי אם האנשה-אלוהית לארץ קומגנה.[29] שילוב כוכבים אלו יחד כשבליבם קבוצת הכוכבים "אריה" והכוכב רגולוס הקפיא אירוע אסטרולוגי זה בנקודה ייחודית בזמן – השביעי ביולי שנת 62 לפנה"ס.[30] 

• (297) כדי להבין את פשר המבנים והסמלים האסטרולוגים בהר נמרוט יש לבחון אתרים נוספים, דוגמאת אתר Karakush: אתר קבורה לארבעת נשות המלוכה הקומגנית אשר נבנה ע"י בנו של אנטיוכוס, מיתרדטס השני. בדומה ל"הורוסקופ האריה" המתייחס להתקבצות האסטרולוגית של שנת 62 לפנה"ס, בKarakush קיים הורוסקופ המתייחס כנראה להתקבצות דומה בשנת 27-26 לפנה"ס. סידור הכוכבים בשמיים תאם את מבנה העמודים באתר עצמו. מצב זה פורש כנוסחא המייצגת את קדושת השלטון בקומגנה: אנטיוכוס (רגולוס) מבורך ע"י שלושת האלים היוונים, בחסות אלת קומגנה. במרכז אתר Karakush, באמצע הקיץ, ניתן לראות בשמי הלילה את קבוצת האריה זורחת בראשית הלילה, את קבוצת הנשר באמצע הלילה, ואת קבוצת השור לקראת הזריחה, בהתאם למיקום העמודים המסמלים כל קבוצה. האתר "עובד" בדיוק כך בתקופה מסוימת במהלך הקיץ. מכאן שבקומגנה היו אסטרולוגים בעלי ידע וניסיון לצפות לאירועים שמיימים מסוג זה.[31] אחרי הכל, קומגנה היא ממש "במעלה הנהר" מבבל, אחד ממרכזי החיזוי העיקריים בעת העתיקה, אשר סממני התרבות שמקורם בה באים לידי ביטוי בסינקרטיזם האלים הנרחב בפועלו של אנטיוכוס. לאחר תקדים שנת 62BC, תנועת הכוכבים פורשה, או לפחות הוצגה על ידי האסטרולוגים המלכותיים כחזרה על טקס ההתקרבות, המפגש, והבירוך של המלך על ידי האלים כ"כוכב המלכותי". התנהגות טקסית זו הייתה למעשה שיקוף נהגי חצר המלכות בעלת מאפיינים יווניים. בשנת 26 לפנה"ס, בדומה לשנת 62 לפנה"ס, אירעו אירועים אסטרולוגיים דומים, אשר בהתאם פורשו כשובם של האלים אשר בירכו את המלך אנטיוכוס, לברך את בנו מיתרדטס השני.[32] סביר כי ואירוע קוסמי זה, אשר התרחש לאחר לידתו והמלכתו של אנטיוכוס, קיבל פרשנות רוחנית: אנטיוכוס זיהה עצמו עם מערך הכוכבים "אריה", והתקבצות ארבעת הכוכבים סביבו פורשה כהתקבצות ארבעת אלים וכהוכחה נראית לעין לעצם היותו נשגב ואלוהי. ייתכן אף ועצם ה"איחוד השמיימי" היה הסיבה להקמת ה Hierothesion.[33] זהו למעשה שימוש בכת פולחן השליט באופן תעמולתי לאישרור "המנדט השמיימי" של שושלת השלטון, ולשימור המשכיות השלטון מהאב אנטיוכוס לבנו מיתרדטס.

אנטיוכוס מגדיר את המבנה המערכתי של הדת הכולל הקצאת אדמות לשם הכנסה קבועה לקיום כת פולחן השליט. מצוין כי הכנסות אלו הן אשר יקיימו את "הכת הבלתי פוסקת", וכך מעוצבת תשתית כלכלית עמידה להמשכיותה. בנוסף, כוהני הדת נבחרים ומולבשים בכסות ההולמת את הגזע הפרסי אליו משייך עצמו אנטיוכוס בכל הנוגע לפולחן דתי - כסות המתאימה לדבריו למזלו הטוב ולתפארת האלים ("I set aside for the ample provision of sacrifices; 7 an unceasing cult and chosen priests arrayed in such vestments as are proper to the race of the Persians"). שוב, ניתן לראות כאן את ההבדלה של אנטיוכוס בין תפיסתו את חייו שלו על מזלו הטוב, לבין תפיסתו את האלים המפוארים אשר מעליו ואשר אחראים למזלו זה ("dedicated the whole array and cult in a manner worthy of my fortune and the majesty of the gods.")[34]

כפי שנזכר בסוף הכתובת הראשונה, שוב מוגדרים ימי חג המוקדשים לאלים חודשיים על פי יום הולדתו ויום הכתרתו של המלך - כך אנטיוכוס מהווה מעין גשר לנתיניו לזביחה לאלים, וזאת מבלי לזנוח את פולחניהם העתיקים.[35] ישנם רמזים חוזרים שוב כפי בכתובת הראשונה אודות חוסר ההומוגניות שבאוכלוסיית קומגנה שכן אנטיוכוס שואף להחלת ימי החג לאליו על כלל נתיניו, ולא משנה מאיזה מסגרת דתית מקורם ("all the inhabitants of my realm may offer both the ancient sacrifices... and also new festivals"). אלים אלו נקראים בפיו "were my guides in a prosperous beginning and have been the source of universal blessing for my whole kingdom", כלומר, הם המקור הדתי לברכה הנחה על קומגנה, מעצם השגחתם על המלך אנטיוכוס.[36]


Zeus / Oromasdes

הכתובת השלישית מאחורי תחריט האלים זאוס ואורומסדס. מכתובת זו ניבעת ראייתו המערכתית של אנטיוכוס בתיאורו את החגים השנתיים אשר כונן, ואת חלוקת אוכלוסיית ממלכתו לצורך גישה נוחה לאתרי הפולחן בקרבת הכפרים והערים ("The population of my empire I have divided up for the purpose of these assemblies, festival gatherings, and sacrifices, and directed them to repair by villages and cities to the nearest sanctuaries, whichever is most conveniently located for the festival observance."). ניתן לראות באימרה זו שתי נקודות חשובות: הראשונה הינה מטרתו של אנטיוכוס - שכן אין הוא מתכוון להפוך את האתר בהר נמרוט למוקד עלייה לרגל בודד, כי אם מרכז של כת פולחן הפזורה בכל רחבי ממלכתו. מכאן כי רצונו של אנטיוכוס הייתה להפוך את הפולחן החדש, על חובותיו ועל יתרונותיו,[37] לנגיש ביותר ו"נוח לשימוש" לכלל האוכלוסייה. השנייה הינה התייחסותו של אנטיוכוס לאוכלוסיית ממלכתו כאל אוכלוסיית 'אימפריה'. האם ניתן לראות כאן רמז לשגעון גדלות אשר מנותק מן העובדות בשטח? סבורני שלא, שכן פועלו התחליתי, הברור והמעשי של אנטיוכוס מצביע דווקא על חשיבה שכלתנית. ניתן להסביר התיימרות זו לכאורה לשליטה על אוכלוסיית ענק מגוונת המאפיינת אימפריות גדולות, כרמז נוסף לרבגוניות האוכלוסייה בקומגנה. סביר כי באומרו 'אימפריה' מתייחס אנטיוכוס לדוגמאות האימפריה הרומית, האימפריה הסלאוקית, או זו הפרתית ה"מודרנית" לגבי זמנו. סביר אף יותר כי המודל המרכזי לתפיסה זו בקומגנה היה האימפריה הסלאוקית אשר לשושלתה טען אנטיוכוס ליחוסו. אפ כך, אימפריה זו אכן הייתה מגוונת מבחינת אוכלוסייה, ואף בה ננקטו צעדי ייסוד פולחן שליט נרחב ברחבי הממלכה כולה לשם איחוד שורות סביב פולחן מרכזי יחיד.[38][39]

תוך מודעות לחלוף הזמן, לאפשרות של תנועת אולכוסייה, ולחשיבות הנצחתו לא רק חומרית אלא גם רעיונית, אנטיוכוס רוצה שפולחנו יקוים באדיקות ומתוך הבנה. הוא מצפה שכוהניו יבינו כי הפולחן לא רק יעצים את כבודו שלו, אלא גם יעניק גורל טוב בסמכות האלים לאלו אשר ידבקו בו. הוא מסביר כי חוקיו הקדושים הינם אמנם צו המלך, אך מקורם בצו האלים, וכי הום מחייבים את כל דורות האנושות אשר גורלם יובילם לשכון בארץ קומגנה המבורכת - משכן האלים ("not only in my honour but also in the blessed hope of their own good fortune... in obedience to the inspiration of the gods... shall be binding upon all generations of mankind who... through their special lot in life, shall successively be destined to dwell in this land"). בניגוד למקובל באמונות בעולם העתיק, אנטיוכוס לא מבטיח הגשמה רוחנית או חיי נצח בעולם הבא לממלאי צווי דתו, אלא פשוט חיים טובים והגשמת משאלותיהם. אנטיוכוס לא נותן הבטחות הנוגעות לעולם הבא, אלא תקווה והצלחה בעולם הזה ושוב מציג את חשיבתו המעשית. אנטיוכוס מציב עצמו בין נתיניו, ולמעשה בין כלל האנושות ובין אליו, שכן חוקיו ופולחנו שלו הינם תנאי לזכייה בחסד האלים והוא הצלחה בעולם הזה. אנטיוכוס נבדל מכלל האנושות בשל גורלו הטוב, ישכן בנפשו עם האלים לאחר מותו, אולם יחיה לנצח באמצעות הנצחתו דרך דתו. [40][41] לצד הבטחות משמחות אלו למקיימי הפולחן, מובעים גם איומים מדאיגים למחלליו. אנטיוכוס אוסר להפר את חוקיו בעתיד, בין אם בשל הזנחה, התעלמות, או טיפשות וזאת תחת עונשים כבדים אשר יכפו על ידי אבותיו. בשל טענותיו כי אבותיו הם הפרסים והיוונים, באימרה זו אנטיוכוס מנסה לקשור את פולחנו לקהל רחב ככל הניתן. נראה כי אנטיוכוס מודאג מהאפשרות של חילול קודשיו, בין אם בטעות ובין אם בכוונה - על כן נראה כי סכנה זו הייתה קיימת. עצם החוק מצביע על הצורך בו, על כן סביר ביותר כי אנטיוכוס היה מודע לשבריריות כת הפולחן אשר ייסד ואת תלותה בו עצמו: אין בחוקיו דאגה לקיום הפולחן במשך חייו, אלא רק להמשכיות הפולחן אחר מותו.[42] ("they must observe it without violation... by neglect as that occasioned by folly and that disregard of the law...brings with it inexorable penalties. For the pious it is all a simple matter, but godlessness is followed by backbreaking burdens. This law my voice has proclaimed, but it is the mind of the gods that has given it authority.") בצורה הברורה ביותר משרטט אנטיוכוס את הדת אותה ייסד: אלו הם חוקי אליו, הנאמרים לאנושות מפיו שלו. המצייתים לחוקיו יזכו לחסד האלים, והממרים אותם יענשו על ידי אבותיו.[43] 

אנטיוכוס מקדיש לאלים את קברו המקורב פיזית לאלים בראש הרי הטאורוס. חיוב כוהני הדת המכהנים באתר להקדיש עצמם לשימורו מבטיח את שרידותו הגשמית, ואילו פטירתם מכל עול אחר מבטיחה את שימור הפולחן והרעיון עצמו ("The priest who is appointed by me for these gods and heroes... i have dedicated at the sacred tomb of my body... set free from very other duty, shall without let or hindrance and with no excuse for evasion keep watch at his memorial..."). לשם השימור הפיזי מייעד אנטיוכוס כפרים אשר יספקו הכנסה קבועה לשם שימור הפולחן והצלמים. בנוסף אנטיוכוס מדגיש שוב ושוב את חשיבות המראה החיצוני הפרסי של הפולחן מבחינת לבוש, אשר הוא מוכיר לאורך כל הכתובת באופן מוגזם ותמוה שאינו תואם את הדת עצמה. עם זאת, הוא מבקש לשמר את מאפייני הדת היווניים במקורם "(garbed in Persian raiment, as my benefaction and the ancestral custom of our race have provided, crown them all with the gold crowns which I have dedicated... out of income from the villages, which I have designated for the sacred honours... shall offer on these altars rich additional offerings of incense and aromatic herbs, and also splendid sacrifices in honour of the gods and in my honour"). "נביט על הכת אשר יוסדה על אנטיוכוס: הכת כרוכה בהבערת קטורות, הכתרת פסלים, זבחים וארוחות משוטפות בליווי נגנים, ולא כוללת אף תכונה פרסית אחת: לא טקסים מאגיים, לא מזבחי אש, לא ענפים מקודשים, לא משקה מקודש.[44] הביגוד בלבד הינו פרסי והמלך שב ודורש כי הכוהנים ילבשו באופנה פרסית - כאילו זהו הדבר היחיד שיש לדת הפרסית להציע".[45] ניתן לראות כאן מיזוג פולחן יווני-פרסי עז, בוטה ומחושב. 

The Goddess of Kommagene

הכתובת הרביעית, מאחורי תחריט האלה המגנה של קומגנה. החוק מגדיר את התשתית לאירוח וקבלת העולים לרגל לאתרי הפולחן, מבחינת מזון ושתייה בסעודות המשותפות עם כוהני הדת - יוכנו מנחות מזון ויין לנאספים, מהן ילקחו מנות לכוהן כחלק ממשרתו ואת השאר ייחלקו להנאתם החופשית של ההמונים. המטרה המסתמנת היא לספק תשתית מעשית לתנאי מחיה נוחים לעולי הרגל לשם חגיגות ופולחן במשך ימי החג. malicious calumny. אותו מעשיות ניכרת גם בהערה אודות השימוש המותר בגביעי השתייה המפוארים לצרכי החגיגות, ובמתחם המיועד לכך בלבד ("shall hospitably welcome the whole of the assembled people... provide for the common enjoyment of the feast by the assembled multitudes... so that during the holy days everyone may receive a never failing sustenance and may thus be able to celebrate the festival... The drinking cups, which I have dedicated, are to be used by them as long as they remain in the holy place and participate in the general assembly for the feast. "). לצד חשיבה הגיונית זו, ישנה הערה אודות קבלת אורחי הרגל המקומיים, אך גם קבלת אלו עולי רגל זרים ("whole of the assembled people, both the native and the foreigners.."). על סמך פועלו המתואר של אנטיוכוס עד כה, בלתי סביר והערה זו מקורה בשגעון גדלות גרידא. שוב, מעצם קיום החוק סביר ואנטיוכוס ציפה שפולחנו, או לפחות ימי החג אשר ייסד, יהפכו לא רק לאירוע "לאומי", כי אם גם לאירוע "בינלאומי".[46] לציפייה זו מספר מקורות אפשריים: (א) תקווה להיקלטות הפולחן מבחינה דתית בקרב תושבי קומגנה ושכינותיה. (ב) תקווה למימוש הסינקרטיזם הנרחב של הפולחן החדש במיזוג אוכלוסייות בעלות רקע דתי יווני ו\או פרסי. (ג) הבנה כי החגיגות המפוארות, הסעודות, והאתר המרשים יעוררו עניין, סקרנות ומשיכה גם בקרב בני אדם הן בגבולות קומגנה והן מחוצה להם.[47][48] באופן זה, כת פולחן השליט מקבלת פרט לאופיה הדתי ולאופיה השושלתי, גם אופי סוציאלי התומך בקהילה. פרט למשיכה הכרוכה באתר הפולחן, הוא מהווה גם יעד למבקשי רווחה למשך ימי החג, ועצם כך עולה קרנו של המלך אשר בין אם הוא אל ובין אם לא, הוא תומך בעמו על כל שכבותיו, ואפילו בגרים הנקרים לארצו.

 

פרט לסעודות כגורם משיכה, מספק אנטיוכוס עוד מימד פולחני יווני, אשר מהווה הן גורם משיכה דתי והן בידורי - מוזיקאים. אותם נגנים זוכים למעמד מיוחד המקדיש אותם לתת את שירותם במהלך ימי החגיגות, ואשר פוטר אותם מכל אחריות וחובה אחרת. הם, בניהם ובנותיהן מיועדים להתמיד הן בלימוד אומנות זו והן ביישומה לצד הפולחן הדתי. אלו העוסקים באומנות זו, או שמא העוסקות באומנות, הוקדשו על ידי המלך כמשרתי האלים ומעצם כך הוצאו מהישג ידיו של כל מלך, שליט, כוהן או פקיד עתידיים - נאסר לשעבד או לפגוע בהם, לשנות את משרתם או ייעודם. במקום זאת, אנטיוכוס דורש כי כל בעלי המשרות, ואף אנשים פרטיים לדבריו ישאו באחריות לדאוג לאלו העוסקים המוזיקה ולציאציהם ("No one... shall ever make slaves of these hierodules, whom I have, in accordance with the divine will, consecrated to the gods and to my own honours, or their children... who shall continue their family to all later time. he shall neither enslave them... alienate them... nor injure one of them, nor deprive him of this ministry, but the priests shall take care of them, and the kings, officials, and all private persons shall stand by them, and the favor of the gods and heroes will be laid up for them as a reward for their piety."). אנטיוכוס מודע לזמניות שלטונו, שכן הוא מודאג פן המנהיגים שיבואו אחריו, בכל דרג שהוא, יפרו את מעמדם של אותם נגנים. נראה כי דאגתו והדגשתו לשמירה על אותו מעמד נגנים נובע מעצם רעיונו לקבע את עצם רעיון הפולחן - הוא מבטיח כי הדאגה הפיסית לאותו מעמד נגנים על ידי כל שאר המעמדות בממלכה יזכו אותם בגמול מן האלים והגיבורים. שוב, אנטיוכוס כחוליה מקשרת בין אלים לבני אדם, שכן הוא זה אשר סיפק נגנים ותשתית לקיומם במצוות האלים, וכל מי שידאג להם יזכה לחסד האלים. כך הוא מעגן את הישרדות מנהג זה, ונראה כי הוא רואה במוזיקה כלי לשימור רעיוני - כמו חוקיו, כמו מפסליו, וכמו כוהניו, מעמד המוזיקאים נועד לשמר ולהפיץ את הפולחן. אפשרי כי אנטיוכוס ראה במוזיקה כלי לנשיאת, הפצת, והשרשת רעיונות דתיים, בדומה לשימוש השינוני שעושה במוזיקה דת זרתוסטרא,[49] והשימוש במוזיקה למטרה חינוכית בטרגדיה היוונית.[50] היות ואנטיוכוס טען להיותו נצר לשושלת פרסית מצד אחד, ויוונית מצד שני, ניתן להניח כי ראה במוזיקה הדתית יסוד תרבותי-דתי מרכזי ויעיל כמודל לחיקוי, כחלק מהסינקרטיזם הנרחב הניכר בפועלו.[51]


Apollo / Mithras / Helios / Hermes

הכתובת החמישית, מאחורי תחריט האלים אפולו, מית'רס, הליוס והרמס. אנטיוכוס חוזר על אזהרתו בנוגע לפגיעה בפולחן, הפעם מן הצד המנהלי. נאסרת הפגיעה בכפרים המוקדשים למימון כת פולחן הלשיט או בהכנסתם - שכן הם מוקדשים כרכוש האלים ("It is equally not permitted or anyone to appropriate or to alienate the villages which I have dedicated to these gods... or in any way to injure those villages ; or to reduce the income... dedicated to the gods as an inviolable possession. Nor shall anyone go unpunished who shall devise in his mind against our honour..."). ברור כי אנטיוכוס רואה פגיעה בהם כפגיעה בקיום הפולחן, ועל כן הכפרים הנתונים בפועל למרות המלך, עוברים להיות תחת מרות האלים. שוב, נראה כי אנטיוכוס 'מכסה את כל הפינות' בנוגע לאפשרויות שפולחנו ייפגע, כנראה בשל ראייתו את אפשרות זו כאיום ממשי. פרט להכנסה מהכפרים, אנטיוכוס מזהיר את כל מי אשר יבטל את תוקפו, יפגע, או יפרש שלא כהלכתו את החוק הקדוש או את הכיבודים אשר הוא התקין לאלים, ייענש בחומרה על ידי הן האלים והן האבות. זאת ועוד, אף צאצאיו של אותו מפר חוק ייענשו במידה זהה ("him the wrath of the daemons and of all the gods shall pursue, both himself and his descendants, irreconcilably, with every kind of punishment."). על כן, הוא מקדים תרופה למכה, ומגדיר עונשים כבדים - אולם אין עונשים אלו עונשים אשר נכפים בפועל, אלא על ידי האלים או על ידי האבות. ההתייחסות לצאצאים ניתנת לפירוש בפשטות כהעמקת האיום, או שמא התייחסות זו מעידה על חשש מפני שושלת שלטון מתחרה באיזורו, או אפילו מרומא אשר טרדה את בטחון ממלכתו בראשית שלטונו. בשל אופיו המעשי, ניתן להניח כי הטלת הנחיות כה ברורות, ולצידן עונשים מופשטים (כזעם האלים) על הפרתן מצביעה על אדיקות דתית גבוהה באיזור זה. הרי קשה להאמין שאנטיוכוס השקיע מאמצים כה רבים - חומריים, ממסדיים ורעיוניים - מבלי לוודא כי העונשים על הפגיעה בהם יהיו יעילים. זאת ועוד, הרי ניכר בפועלו כי הוא מודע ביותר לסכנת הפגיעה בהם. על כן, זוהי למעשה מסקנה עובדתית ממערכת נסיבות זו שאחיזת האמונה הדתית בתושבי קומגנה הייתה חזקה מספיק בכדי להרתיעם מפני חילול הקודש והפרת חוקים - כך לפחות, בעיני מלכם.[52]


אנטיוכוס מסכם את דבריו באומרו כי בפועלו זה ובאחרים רבים הציב מופת לאדיקות דתית כלפי אליו וכלפי אבותיו לנגד עיני צאצאיו, אשר לבטח יתחרו להשתוות אליו ויעצימו את כבוד שושלתם, ועד לבגרותם, כמוהו עצמו, יעצימו גם את תהילתם האישית. לאלו אשר יעשו כן הוא מאחל את ברכת כל אלי אבותיו - מפרס, ממקדוניה וארת הולדתו קומגנה (" noble example of piety... duty to offer to gods and ancestors, I have set before the eyes of my children and grandchildren, as through many other, so too through this work; and I believe that they will emulate this fair example by continually increasing the honours appropriate to their line and, like me, in their riper years adding greatly to their personal fame... For those who do so I pray that all the ancestral gods, from Persia and Macedonia and from the native hearth of Kommagene, may continue to be gracious to them in all clemency..") את כלל פועלו מסכם אנטיוכוס למעשה בהצבת דוגמא אישית לאדיקות דתית, אשר מהווה את מקור הכבוד של שושלתו הממוזגת, הן היוונית והן הפרסית. בכך הוא למעשה מכוון את יורשיו לעבוד אף הם את אותם אלים, ולשמור על המיזוג התרבותי-דתי אשר ייסד. בנוסף, הוא מבטיח את הפולחן האישי אליו לאחר מותו מצד יורשיו, שכן אף הם ימשיכו בפולחן האבות האינטנסיטי אשר הוא התחיל - כלומר פולחנו שלו. בנוסף, יורשיו אף ימשיכו את פולחן האלים, וגם מתאים אנטיוכוס לקטיגוריה זו.[53] [פרעה]

אנטיוכוס סוגר את דבריו במבט אל עבר העתיד: מי אשר ישתלט על הממלכה כמלך או שליט, במידה ויקיים את החוק הקדוש ויישמר את כבודו של המלך אנטיוכוס, יזכה בתיווכו של אנטיוכוס בחסד האבות והאלים כולם. אבל, אם הוא בזדון או בטפשות יפעל בניגוד לכבוד האלים הוא יזכה למלוא חמתם ("And whoever, in the long time to come, takes over this reign as king or dynast... if he observes this law and guards my honour, enjoy, through my intercession, the favor of the deified ancestors and all the gods. But if he, in his folly of mind, undertakes measures contrary to the honour of the gods, may he, even without my curse, suffer the full wrath of the gods.") אנטיוכוס מגלה מצד אחד את חששו מפני זמניות שושלת שלטונו, הניצבת בין שתי אימפריות הענק של התקופה (רומא ופרתיה) ובין ממלכות שכנות, ומצד שני את התקווה כי כל שליט אשר לא יבוא יילך בדרכו. ניתן לראות בכך תקווה כי דווקא צאצאיו שלו ימשיכו לאחוז בשלטון, שכן אבותיו של אנטיוכוס הינם גם אבותיהם, ועל כן בדבריו הם מחוייבים למילוי הפולחן והחוק הקדוש. בולטים במיוחד האזכורים של אנטיוכוס אודות הפולחן לאלים ולעצמו לצידם, ואף האיזכור אודות קבלת חסד האלים דרך פועלו של אנטיוכוס עצמו. ניתן לראות בכך בבירור כי אנטיוכוס מציד עצמו בתווך שבין אלים לבני אדם, שכן מצד אחד הוא דורש פולחן שליט מכל נתיניו ויורשיו, אולם נראה כי הוא אף מבדיל עצמו מן האלים אשר מעליו, שכן לא הוא בעצמו ייתן חסד למאמינים, אלא דרך פועלו, חוקיו ופולחנו ייזכו המאמינים לחסד האלים.[54]  






  1. קיקרו, שיחות בטוסקולום 1.3
  2. קיקרו, מכתבים לחברים 15.1-4
  3. קרוט'ר, 2003 עמ' 58 טוען כי ייתכן והכתובות ב Nemrut Dag, ב Zeugma וב Belkis Tepe כולן נעשו בידיו של אותו סתת אבן, וזאת על פי מידתן הפיזית של האותיות החרוטות וסגנון הכתיבה (אות 'סיגמא' מרובעת, ואות 'אלפא' עם קו רוחבי שבור).
  4. אתר קבורה לארבעת נשות המלוכה הקומגנית אשר נבנה ע"י בנו של אנטיוכוס, מיתרדטס השני: אימו Isais, אחותו Laodike, אחותו Antiochis וביתה (אחייניתו) Aka
  5. וגנר, 1983 עמ' 177-224 ; דוצ'ינזה גוילימן, 1978 עמ' 194
  6. וולדמן, 1973
  7. הטקסט מורכב מחמישה פרקים שונים אשר נחקקו תחת תבליטי האלים השונים בטרסה המערבית של האתר. את הטקסט כולו כמכלול חילקתי למשפטים ממוספרים בכל פרק ופרק, לשם הפנייה נוחה ויעילה למקור. התרגום הינו על פי סנדרס, עמ' 213-217.
  8. צ'הין, 2001 עמ' 190-191 ; טירטסיאן, 1977 עמ' 640
  9. סוליבן 1977, עמ' 742-743
  10. שחזור שושלתו של המלך אנטיוכוס אצל דורנר, 1967 עמ' 195-210
  11. כתובות הר נמרוט 1.1
  12. כתובות הר נמרוט 1.2-5
  13. קרוט'ר 2003, עמ' 65
  14. התכתבותו המודיעינית של אנטיוכוס עם קיקרו, וחוסר האמון לו זכה קיקרו, מכתבים לחברים 15.1-4 ; המרת הנאמנות מפומפיוס לקיסר קיקרו, מכתבים לקווינטוס 2.10.2 ; הפניית אצבע רומית מאשימה כלפי אנטיוכוס בעוון בגידה לטובת הפרתים דיו קאסיוס 48.41.5
  15. ההתמודדות עם הכוחות הפרסיים אשר ראו בקומגנה את הנתיב הנוח ביותר לפלישות מערבה אצל קיקרו, מכתבים לחברים 8.10.1; סטארבון, גיאוגרפיה 16.746, 749; אפיאנוס, מלחמות סוריה 48; דיו קאסיוס, היסטוריה רומית, 49.13 ; פליני הזקן, תולדות הטבע 5.86.
  16. אפיאנוס, המלחמות המיתרידאטיות 16.106 ; פלוטרכוס, אנטוני 34 ; יוספוס פלביוס, מלחמות היהודים 1.320 ; דיו קסיוס 49.20-22
  17. סטראבון 16.2.3
  18. על פולחן אל השמש הפרסי בקומגנה בק, 2004 עמ' 39 ; על הדת הזורואסטרית ופולחן אל הזמן הפרסי בקומגנה דוצ'ינזה גוילימן, 1978 עמ' 190-192
  19. כתובות הר נמרוט 1.6
  20. כתובות הר נמרוט 1.1 "has recorded for all time", כתובות הר נמרוט 1.5 "attained to the fullness of a long life", כתובות הר נמרוט 1.7 "this sacred tomb, which is to be indestructible by the ravages of time... soul beloved by God ... rest through immeasurable time", כתובות הר נמרוט 2.7 "an unceasing cult", כתובות הר נמרוט 2.8 "established for everlasting, so that all the inhabitants of my realm may offer both the ancient sacrifices, required by age-old common custom, and also new festivals ", כתובות הר נמרוט 3.4 "ordered to be inscribed upon sacred, inviolable stelae a holy law, which shall be binding upon all generations of mankind who in the immeasurable course of time", כתובות כתובות הר נמרוט 4.5 "who shall continue their family to all later time", כתובות הר נמרוט 5.5 "I believe that they will emulate this fair example by continually increasing the honours appropriate to their line and, like me, in their riper years adding greatly to their personal fame", כתובות הר נמרוט 5.7 "whoever, in the long time to come, takes over this reign as king or dynast, may he, if he observes this law and guards my honour, enjoy, through my intercession, the favor of the deified ancestors and all the gods".
  21. הייתה קיימת סברה במחקר אודות זיהוי ארבעת האלים תחתיהם מצויות הכתובות כביטוי לאמונה באל הזמן הפרסי זורבן, על פי התייחסותו המתמידה של אנטיוכוס לנושא הזמן. אודות הדיון האקדמי סביב סברה זו דוצ'ינזה גוילימן, 1978 עמ' 190-192. על פולחן אל השמש הפרסי בקומגנה בק, 2004 עמ' 39
  22. השם "אורומסדס" מיוחס לאל הדת הזורואסטרית - אהורה מאזדה בפרסית עתיקה
  23. כתובות הר נמרוט 1.7
  24. על עליית רוח השליט השמיימה על פי דת זרתוסטרא כפי שמשתקפת מפועלו של אנטיוכוס אצל דורי, 1964 ; דאוני, 1988 עמ' 73. תפיסה זו של עלייה השמיימה לצד כיסא "מלך השמים" השתרשה במסורת בקומגנה ואף עברה ממנה הלאה לדתות מזרחיות שונות, ביניהן אלו אשר השפיעו על סיפורי ראשית הנצרות. בסוף המאה הראשונה לספירה, חזון יוחנן (Book of Revelation 4:6-7) מתאר את התגלות כס האלוהים בשמיים, המוקף 4 דמויות - אריה, שור, נשר בתעופתו, ופני אדם. דמויות אלו מקבילות לקבוצות הכוכבים המצוינות בתחריטי ההורוסקופ אשר ב Nemrud Dag וב Karakush. הבשורה על-פי מתי (Gospel of Matthew 2:1-12) מספרת את סיפור הולדת ישו ונרטיב "כוכב בית לחם". זיהוי כוכב זה מבחינה אסטרולוגית אינו מוחלט, אולם מבחינה תיאולוגית זהו למעשה ציון הולדת "מלך היהודים אשר ילד כי ראינו את-כוכבו במזרח". על ההקבלה בין דת פולחן השליט בקומגנה לבין סיפורי ראשית הנצרות בק, 2004 עמ' 307
  25. כתובות הר נמרוט 2.2
  26. דאוני, 1988 עמ' 46-47
  27. על פי המקורות העתיקים קומגנה הייתה אכן ארץ שופעת אשר סיפקה כל טוב לתושביה על בסיס חקלאי ומסחרי: מלך קומגנה מתואר כבעל הממלכה העשירה ביותר תחת השפעתה של רומא יוספוס פלביוס, מלחמות היהודים 5.461 ; על האדמות החקלאיות סביב עיר הבירה סמאסוטה ראה סטארבון, 16.749, 12.535 ; עדויות ארכיאולוגיות מצביעות על תעשיית כריית ברזל, לצד פולחן האל Jupiter Dolichenus בעיר Doliche בשטחי ממלכת קומגנה אשר זוהה עם שריון מתכתי דוצ'ינזה גוילימן, 1978 עמ' 189. אמנם לא ידועים באופן ברור האמצעים שעמדו לרשות שליטי קומגנה לפיתוח כלכלם, אולם המקורות מצביעים בברור על קיום עושר גדול בממלכתם על סמך האנדרטאות העצומות בממלכה, כמות החגים אשר בכתובות, צפי הפולשים לשלל פלוטרכוס, אנטוני 34, והערות מאוחרות יותר אודות העושר המלכותי טקיטוס, האנלים 2.8
  28. באימפריה האכדית נקרא הכוכב"אָמִיל-גַל-אוּר" ("מלך השמיים"), בבבל נקרא "שָארוּ" ("מלך"), תלמי (פטולמאוס קלאודיוס ) קרא לכוכב בתואר היווני למלך "בָסִילֵאוּס", ולאחר מכן זכה לשם "רֶגוּלוּס" על ידי קופרניקוס על שם התואר הלאטיני "רֶקְס" (אף הוא פירושו "מלך"), בפרס העתיקה נקרא "מִיאָן" ("מרכז"), בערבית קרוי הכוכב "קָאלְב-אֶל-אֵסָד" ("לב האריה"), ואף בסין "קְסוּאָנְיוּאַן" על שם "הקיסר הצהוב". למידע נוסף הרטנר ואטינהאוזן, 1964 עמ' 161-171
  29. "אלת קומגנה" המתוארת הינה גלגול של פולחני אלה מגנה כפי שמשתקף מאתרי פולחן מקומיים קדומים יותר. הפולחן סבב את האלה ארטמיס ודיקטינה. באתרי פולחן מאוחרים יותר גלגול פולחן האלה עובר לאלה הרה, כפי שנטען במאמר דוצ'ינזה גוילימן, 1978 עמ' 196-197
  30. על חישוב התאריך מבחינה אסטרולוגית בק, 2004 עמ' 300
  31. נויגבאוור וואן האוזן, 1959 עמ' 14-16
  32. בק 2004, עמ' 297-306
  33. דוצ'ינזה גוילימן, 1978 עמ' 195-196
  34. כתובות הר נמרוט 2.6-7
  35. ראה הערה 18
  36. כתובות הר נמרוט 2.8-9
  37. פולחן מסוג זה מצריך מצד אחד עלייה לרגל לאתרי הפולחן במועדים קבועים - נוהג המכביד כלכלתי על תושביי ממלכתו החקלאית - אולם מצד שני הפולחן מספק ימי חג, ארוחות ומשתים חגיגיים לרווחת הקהל הרחב, כפי שמתואר בכתובת הרביעית המוקדשת לאלת קומגנה
  38. על כת פולחן השליט אשר הנהיג המלך הסלאוקי אנטיוכוס השלישי ראה גולן, 1987 עמ' 406-422, 435-438 ; שרווין-וויט וקורט, 1993 עמ' 202-210 ; על פולחן מלכתו לאודיקה
  39. כתובות הר נמרוט 3.1-3
  40. דוצ'ינזה גוילימן, 1978 עמ' 190
  41. כתובות הר נמרוט 3.4
  42. צ'ארלס קרוט'ר סבור כי הכתובת המתארת את נקמת האלים באלו אשר יפרו או יפריעו לפולחן השליט - היא כנראה משלב מוקדם בשלטונו של אנטיוכוס I. בהמשך שלטונו, המלך "שיכלל" את הפולחן, ואף העיד על מזלו הטוב ועל אריכות ימיו: קרוט'ר, 2003 עמ' 65-67
  43. כתובות הר נמרוט 3.5-7
  44. על פולחן הדתי בדת זרתוסטרא ראה בויס, 1979
  45. דוצ'ינזה גוילימן, 1978 עמ' 191
  46. המילים "לאומי", ו"בינלאומי" מובעים במרכאות, שכן מושגים אלו הינם מודרניים ולא בני התקופה המדוברת.
  47. בדומה לדרך בה מתואר מעבר פולחן האל מיתרס בין צמרת הצבא בקומגנה לאישים בצבא הרומי בק 2004, עמ' 37-39
  48. כתובות הר נמרוט 4.1-2
  49. על המוזיקה הדתית בדת זרתוסטרא ראזה דרוויש, 1997 עמ' 152-162
  50. יובן, 1986
  51. ישנה סברה כי הנערות-מוזיקאיות אשר מונו לפולחן ע"י המלך היו למעשה "פרוצות מקדש" שנועדו לשמר את אוכלוסיית משרתי הקודש בכת פולחן השליט במאמר דוצ'ינזה גוילימן, 1978 עמ' 190-191. קשה לקבל טענה זו, שכן לא נאמר בפירוש דבר אודות מין פולחני, ואף לא קיימות עדויות נוספות למנהג כזה בקומגנה.
  52. כתובות הר נמרוט 5.1-4
  53. כתובות הר נמרוט 5.5-6
  54. כתובות הר נמרוט 5.7-8