הבדלים בין גרסאות בדף "אורי גונן עבודה מסכמת תשע ב' בין אלים לבני אדם - פרק שני"

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש
מ
מ
 
(84 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
{{בעבודה}}
+
<div align="center">&nbsp;'''[[אורי גונן עבודה מסכמת תשע ב' בין אלים לבני אדם - פרק ראשון|לפרק הקודם]] / [[תשע ב' - בין אלים ובני אדם - עבודה מסכמת - אורי גונן|לעמוד הראשי]]''' <div align="right">
<div align="center">'''[[אורי גונן עבודה מסכמת תשע ב' בין אלים לבני אדם - פרק ראשון|לפרק הקודם]] / [[תשע ב' - בין אלים ובני אדם - עבודה מסכמת - אורי גונן|חזרה לעמוד הראשי]] / לפרק הבא''' <div align="right">
+
= '''מי הם אלוהיך, אלוהים?''' - מסקנות =
מסקנות אישיות מהקריאה, בנסיון להבין את הדימוי שאנטיוכוס מנסה ליצור לעצמו באמצעות הכתובות בפרט ומפעלו הדתי בכלל. אם יש מסקנות המשליכות גם על היחסים הבינלאומיים, או על שאלות פוליטיות מקומיות
 
  
פועלו של המלך אנטיוכוס הראשון מקומגנה הינה מקרה יוצא דופן ונדיר בו&nbsp;חוצה בן-תמותה את הקו המפריד בין האנושות לאלוהות. [http://en.wikipedia.org/wiki/Apotheosis האלהה] עצמית זו יוצאת דופן, שכן היא אינה עולה בקנה אחד עם תהליך דומה במהותו אשר עברו מלכי אימפריות ענק בעולם העתיק - היות קומגנה ממלכה שולית, כמעט ובלתי מוכרת לעולם המודרני,&nbsp;ונעדרת&nbsp;רקע המנבא&nbsp;התפתחות תיאולוגית זו, הופך את המקרה המדובר למפתיע ביותר בהתחשב בנסיבות. עם זאת,&nbsp;נדירותו טמונה בתיעוד החושפני לחמשבתו של מוקד האהלהה - המלך אנטיוכוס עצמו. מתוך כתובתיו בפרט, ועל סמך מפעלו הדתי בכלל,&nbsp;ניתן להסיק מסקנות בנסיון&nbsp;להבין את הדימוי אשר ניסה ליצור לעצמו, וזאת לאור&nbsp;המציאות הפוליטית המקומית והיחסים הבינלאומיים כפי שמשתקפים מן המקורות העתיקים.  
+
פועלו של המלך אנטיוכוס הראשון מקומגנה הינו מקרה ייחודי של בן תמותה החוצה&nbsp;את הקו המפריד בין אנושות לאלוהות. [http://en.wikipedia.org/wiki/Apotheosis האלהה] עצמית זו יוצאת דופן בכך&nbsp;שאינה עולה בקנה אחד עם תהליך דומה במהותו אשר עברו מלכי אימפריות ענק בעולם העתיק - היותה של קומגנה ממלכה שולית, בלתי מוכרת כמעט&nbsp;ונעדרת&nbsp;רקע המנבא&nbsp;התפתחות תיאולוגית זו, הופכת את המקרה המדובר למפתיע ביותר, בהתחשב בנסיבות. אמנם&nbsp;בשלב זה כבר היו תקדימים להאלהה עצמית, כולל זו של מלכים זוטרים (הסלווקים המאוחרים יותר, למשל), אולם נראה כי הסיבות והחשיבה&nbsp;העומדים מאחורי פועלו של אנטיוכוס יוצאי דופן. נדירותו טמונה בתיעוד החושפני של מחשבתו של מוקד האהלהה - המלך אנטיוכוס עצמו. מתוך כתובותיו בפרט ועל סמך מפעלו הדתי בכלל,&nbsp;ניתן להסיק מסקנות בנסיון&nbsp;להבין את הדימוי אשר ניסה ליצור לעצמו, וזאת לאור&nbsp;המציאות הפוליטית המקומית והיחסים הבינלאומיים כפי שמשתקפים מן המקורות העתיקים.  
 
 
&nbsp;
 
 
 
מאחר ו[http://en.wikipedia.org/wiki/Kushan_Empire אימפריית קושאן] בצפון הודו איבטחה את גבולם המזרחי של הפרתים, החלה חצר מלכותם&nbsp;לנוע מערבה בכדי לשמור על הגבול המערבי מול האימפריה הרומית.&nbsp;שנה לאחר הכפפת ארמניה לשלטונם, נפגש דיפלומט פרתי בשם [http://en.wikipedia.org/wiki/Orobazus אורובזוס]&nbsp;עם המצביא והמדיני נציג האימפריה הרומית [http://en.wikipedia.org/wiki/Lucius_Cornelius_Sulla לוקיוס קורנליוס סולה]&nbsp;אשר היה באותה עת מושל (''[http://en.wikipedia.org/wiki/Proconsul proconsul]'')&nbsp;[http://en.wikipedia.org/wiki/Cilicia קיליקיה], על גדות נהר הפרת.&nbsp;הייתה זו הפגישה הדיפלומטית הראשונה של נציגי שתי האימפריות.&nbsp;תוצאת הפגישה&nbsp;הייתה קביעת נהר הפרת כגבול בין&nbsp;האימפריות.<ref>ברוסיוס, 2006 עמ' 91-92</ref>&nbsp;על אף ההסכם, בשנים 93-92 לפנה"ס פעלה פרתיה ברמת אנטוליה אל מול שליטים מקומיים אשר עוד היו נתונים להשפעת האימפריה הסלאוקית הגוועת בראשות אחד מאחרוני מלכיה [http://en.wikipedia.org/wiki/Demetrius_III_Eucaerus דמטריוס השלישי].<ref>קנדי, 1996 עמ' 77-78</ref>&nbsp;חולשות פנימיות בשלטון הפרתי אפשרו ל[http://en.wikipedia.org/wiki/Tigranes_the_Great מלך ארמניה טיגרנס השני] לספח שטחים&nbsp;אשר היו בידיהם במערב מסופוטמיה.<ref>ברוסיוס, 2006 עמ' 91-92</ref>
 
 
 
עם פרוץ&nbsp;[http://en.wikipedia.org/wiki/Third_Mithridatic_War מלחמת מיתרידטס השלישית]&nbsp;בשנת 73 לפנה"ס של [http://en.wikipedia.org/wiki/Mithridates_VI_of_Pontus מיתרידטס השישי] מלך [http://en.wikipedia.org/wiki/Kingdom_of_Pontus פונטוס] מול רומא, סירבו מנהיגי האימפריה הפרתית להתערב. עם תום המלחמה&nbsp;לאחר נצחון המצביא הרומי [http://en.wikipedia.org/wiki/Lucullus לוקולוס]&nbsp;על מלך ארמניה, אושרר ההסכם אודות הגבול בין פרתיה ובין רומא על נהר הפרת.<ref>ברוסיוס, 2006 עמ' 94</ref> באותה עת, לאחר נסיון הפיכה כושל&nbsp;נמלט טיגרנס הצעיר, בנו של מלך ארמניה, לחצר הפרתית, ולאחר מכן&nbsp;לרומא.&nbsp;[http://en.wikipedia.org/wiki/Phraates_III_of_Parthia המלך הפרתי פרת'ס השלישי] דרש מ[http://en.wikipedia.org/wiki/Pompey פומפיוס] את הסגרת&nbsp;טיגרנס הצעיר, וכשזה סירב הגיבו הפרתים&nbsp;בפעולות תגמול על גבול נהר&nbsp;הפרת. בשנת 57 לפנה"ס נרצח&nbsp;מלך פרתיה פרת'ס בידי שני בניו -&nbsp;[http://en.wikipedia.org/wiki/Orodes_II_of_Parthia אורודס השני] ו[http://en.wikipedia.org/wiki/Mithridates_III_of_Parthia מית'רדטס השלישי], כשזה הראשון מיד פונה נגד אחיו&nbsp;ומגרשהו ל[http://en.wikipedia.org/wiki/Syria_(Roman_province) פרובינקיה סוריה] הרומית.&nbsp;כעת, עורבה רומא&nbsp;במאבק שושלתי זה באימפריה הפרתית&nbsp;כאשר מיתרדטס השלישי צעד מול אחיו&nbsp;בסיוע מושל סוריה הרומי [http://en.wikipedia.org/wiki/Aulus_Gabinius אולוס גביניוס], אולם מסע&nbsp;זה נחל כשלון.&nbsp;בשנת 54 לפנה"ס נלכד האח המורד, והוצא להורג.&nbsp;שנה לאחר מכן [http://en.wikipedia.org/wiki/Marcus_Licinius_Crassus מרקוס ליקיניוס קראסוס], הצלע השלישית ב[http://en.wikipedia.org/wiki/First_Triumvirate טריאומווירט הראשון] אשר שלט ברומא בתקופה, יצא כנגד פרתיה בטענת נאמנות לבן בריתה של רומא&nbsp;מית'רדטס שזה מכבר לא היה בין החיים. שעה שצבאו חלף דרך קומגנה ממלכתו של אנטיוכוס,&nbsp;אל עבר העיר חרן ממזרח לנהר הפרת, פלש אורודוס הפרתי לארמניה, חסם בפני קראסוס את התגבורת המיועדת מבן בריתו [http://en.wikipedia.org/wiki/Artavasdes_II_of_Armenia ארטווסטס השני],&nbsp;ואף אילצו להכניס את ביתו&nbsp;בברית נישואין פוליטיים עם המצביא הפרתי [http://en.wikipedia.org/wiki/Pacorus_I_of_Parthia <font color="#810081">פקורוס הראשון</font>]. סורנה צעד עם צבאו רכוב&nbsp;הסוסים לפגוש את צבאו של קראסוס, בקרב אשר נודע כ[http://en.wikipedia.org/wiki/Battle_of_Carrhae קרב חרן].<ref name="null">על פי&amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;nbsp;ביוון, 1983 עמ' 52 כלל צבאו של סורנה כ-1,000 [http://en.wikipedia.org/wiki/Cataphract קטפרקטים], כ-9,000 [http://en.wikipedia.org/wiki/Horse_archer קשתים רכובים], ושיירת אספקה של כ-1,000 גמלים. צבאו של קראסוס כלל שבעה [http://en.wikipedia.org/wiki/Roman_legion לגיונות רומים]&amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;nbsp;וכוחות עזר נלווים אשר העמידו כוח של קרוב ל-40,000 חיילים</ref>&nbsp;אספקת החצים הבלתי פוסקת,&nbsp;שילוב טקטיקת&nbsp;"[http://en.wikipedia.org/wiki/Parthian_shot הירייה הפרתית]"&nbsp;וטכניקת לוחמה&nbsp;עם&nbsp;[http://en.wikipedia.org/wiki/Composite_bow קשתות מורכבות], הותירו את הלגיונות הרומים חסרי מענה. הקרב הסתיים בנצחון פרתי מוחץ, הנחשב לאחת התבוסות הקשות בהיסטוריה הרומית.<ref name="null">ביוור, 1983 עמ' 47-56. על פי ביוור, 1983 עמ' 52-55 מספר ההרוגים הרומי בקרב חרן עמד על קרוב ל-20,000 חיילים, כ-10,000 חיילים איש נפלו בשבי, ועוד כ-10,000 נמלטו משדה הקרב מערבה.</ref> קראסוס המובס נמלט אל חצר המלכות הארמנית, אולם לא הספיק להיענות להצעה הפרתית לשביתת אש שכן נרצח על ידי אחד מפקודיו. שבויי המלחמה, השלל רב, והנצחון המהדהד מיצבו את פרתיה כשווה בעוצמתה אל האימפריה הרומית. מעודדים מנצחונם, פנו הפרתים לנגוס באחיזה הרומית במערב אסיה, וכבשו שטחים&nbsp;עד לעיר [http://en.wikipedia.org/wiki/Antioch#Roman_period אנטיוכיה] אשר בסוריה בשנת 51 לפנה"ס.<ref>קנדי, 1996 עמ' 80</ref>&nbsp;
 
 
 
במהלך [http://en.wikipedia.org/wiki/Caesar%27s_Civil_War מלחמת האזרחים הרומית]&nbsp;צידדו הפרתים בכוחותיו של פומפיוס, וכוחותיהם אף&nbsp;השתתפו ב[http://en.wikipedia.org/wiki/Battle_of_Philippi קרב פיליפי] בשנת 42 לפנה"ס מול כוחותיו של [http://en.wikipedia.org/wiki/Second_Triumvirate הטריאומווירט השני]. הפרתים ניצלו את התוהו-ובוהו אשר פשה באימפריה הרומית, אשר גרם להיעדרות כוחותיו&nbsp;של הטריאומוויר מרקוס אנטוניוס&nbsp;מהאיזור,&nbsp;ופלשו לסוריה&nbsp;בשנת 39 לפנה"ס בראשות המצביא הפרתי פקורוס. לאחר מכן התקדמו דרומה ל[http://en.wikipedia.org/wiki/Levant לבנט] הרומי עד לעיר [http://en.wikipedia.org/wiki/Acre,_Israel#Greek_and_Roman_periods פטולמיאס] (עכו המודנית).&nbsp;ביהודה, חברו הפרתים לכוחותיו של&nbsp;[http://en.wikipedia.org/wiki/Antigonus_II_Mattathias מתתיהו אנטיגונוס השני] במאבקו נגד כוחות היהודים תומכי הממשל הרומי של מלך יהודה [http://en.wikipedia.org/wiki/Herod_the_Great הורדוס], הנסיך [http://en.wikipedia.org/wiki/Phasael פצאל] לבית הורדוס, והכוהן הגדול&nbsp;[http://en.wikipedia.org/wiki/Hyrcanus_II הורקנוס השני],&nbsp;ואף צלחו להמליך את בן חסותם על כל יהודה בשנם&nbsp;40-37 לפנה"ס.<ref>ביוור, 1983 עמ' 56-57</ref>&nbsp;עם זאת, לא הצליחו הפרתים לבסס&nbsp;שלטון עמיד, שכן גנרל הכפוף לאנטוני,&nbsp;[http://en.wikipedia.org/wiki/Publius_Ventidius_Bassus פובליוס ונטידיוס בסוס] ניהל מערכת-נגד להדיפתם, עד לקריסת המערבה הפרתית עם נפילת המצביא פאקרוס בשנת 38 לפנה"ס.<ref>הצלחתו של בסוס בשלושה קרבות עיקריים:&amp;nbsp;[http://en.wikipedia.org/wiki/Battle_of_the_Cilician_Gates הקרב בשערי קיליקיה], [http://en.wikipedia.org/wiki/Battle_of_Amanus_Pass קרב מעבר אמנוס], ו[http://en.wikipedia.org/wiki/Battle_of_Mount_Gindarus קרב הר גינדרוס] בו נפל המצביא הפרתי פאקרוס.&amp;nbsp;&lt;br&gt;&lt;br&gt;&lt;br&gt;&amp;nbsp;</ref>
 
  
 
<br>
 
<br>
  
<br>&nbsp;  
+
נראה&nbsp;כי אנטיוכוס חווה על בשרו את פרעות המאבקים האיזוריים [[אורי גונן עבודה מסכמת תשע ב בין אלים לבני אדם - מבוא#.D7.94.D7.9E.D7.A7.D7.95.D7.A8.D7.95.D7.AA_.D7.94.D7.A2.D7.AA.D7.99.D7.A7.D7.99.D7.9D_.D7.91.D7.9B.D7.AA.D7.91|כפי שנזכרו בפרק הראשון]], אשר ללא ספק לובו באש העימות הפרתי-סלאוקי במערב אסיה, ולאחר מכן כחלק מהעימות הפרתי-רומי. העימות התקופתי בין הממלכות באיזור ארמניה לבין הפרתים לא נסמך על המדיניות הרומית של "הפרד ומשול", כי אם&nbsp;עשה בה שימוש, שכן לעמים אלו היו אינטרסים משותפים במקרי דוחק, במיוחד מול המעצמה הרומית ומול סכנת כיבוש הדרגתי.<ref>[[Sullivan 1977|סוליבן, 1977 עמ' 765]] ; [[Cassius Dio - Roman History book 37|דיו קאסיוס 37.6.4]]</ref>&nbsp;ממלכות המזרח הקרוב נאלצו להמיר תקופות את נאמנותן, לא לשם חבירה עקרונית לצד זה או אחר, אלא לשם הישׂרדותן מול הממלכות השכנות ובתווך שבין המעצמות.&nbsp;מעצמות אלו פעלו לא מתוך סנטימנטים כי אם מתוך אינטרסים, והדירו את תמיכתן&nbsp;מ[http://en.wikipedia.org/wiki/Client_state ממלכת-קלינט]&nbsp;זו לאחרת לשם השגת יתרון במאבק הבינלאומי על&nbsp;לוח השח-מט (או שמא שש-בש) עליו נאבקו בקו התפר שבין מזרח למערב.&nbsp;אנטיוכוס, למעשה דור שלישי לאותו עימות, נאלץ אף הוא לצדד במעצמה זו או אחרת לשם שׂרידות ממלכתו.&nbsp;במצב זה של חוסר יציבות פוליטית, ובהיעדר גורם קבוע עליו ניתן להישען מבחינה שלטונית, נאלצה קומגנה, כמו יתר&nbsp;ממלכות האיזור, למצוא פתרונות יצירתיים. בהתאם, ניכרת בכתובותיו של אנטיוכוס באופן שאינו משתמע לשתי פנים, דאגתו&nbsp;בנוגע לשרידות שלטונו וחוקיו. הרי סביר וגם הוא היה מודע, בדרך זו או אחרת, לאידיאל השליטה הרומי - "חֶסֶד תַּטֶּה לַנִּיכְנָע, וְחֶרֶב-נָקָם לַמּוֹרֵד בָּךְ!".<ref name="null">ורגיליוס, מתוך ''אינאיס'' 6.853. - תירגן דיקמן, 1962</ref>
  
 
<br>
 
<br>
  
<br>החליט לפלוש לפרתיה. לתבוסתו ב[http://en.wikipedia.org/wiki/Battle_of_Carrhae קרב חרן] הייתה השפעה ישירה למשך הדורות הבאים על המדיניות בקומגנה
+
בהתחשב במיקומה של קומגנה הן מבחינה גיאוגרפית, הן מבחינת מוצא שושלת שלטונה, מיזוג התרבויות הניכר בפועלו ובכתובותיו של אנטיוכוס&nbsp;הינו טבעי. עם זאת, הוא אינו מחויב במציאות, ונראה כי הוא מחושב, מורכב&nbsp;ומכוון. זהו למעשׂה האלמנט הברור ביותר לאורך הכתובות. אנטיוכוס הופך את עצמו למעין כלי למיזוג רעיונות: בין מזרח למערב, בין אבותיו לצאצאיו, בין פולחן דתי לממסד שלטוני, בין פולחן מקומי עתיק לפולחן חדש, ובעיקר – בין אלים לבני אדם: הרי המקדש בהר נמרוט, הפולחן, קברו של המלך, הנגנים והכוהנים – כולם כלים לקישור בני האדם העוסקים בקודש אל אליהם. אנטיוכוס אף מצהיר כי קיום פולחן האלים יאפשר למאמינים לזכות בחסד משמים דרך פועלו שלו: אנטיוכוס מעניק לאנושות אפשרויות לקבלת [[אורי גונן עבודה מסכמת תשע ב' בין אלים לבני אדם - פרק ראשון#.D7.AA.D7.9E.D7.95.D7.A8.D7.94_.D7.93.D7.AA.D7.99.D7.AA|תמורה מעשית ופשוטה לאמונתם]], ולצידם הסכנות שבהמרת פי האלים.&nbsp;כל אלו, נתונים&nbsp;כתלות במילוי חוקיו והפולחן לאבותיו סביב קברו ואתר ההנצחה אשר בנה לעצמו.  
 
 
<br>
 
 
 
הדת של דור אחד, היא השעשוע הספרותי של הדור הבא. ראלף וולדו אמרסון
 
 
 
ואולם זרתוסטרא הסתכל באנשים והשתומם. וכה אמר: האדם הוא חבל המתוח בין חיה ועל-אדם – חבל על פני תהום. והוא חצייה מסוכנת, והימצאות בדרך מסוכנת, והבטה-אחורנית מסוכנת, וחלחלה ועצירה מסוכנת. גדלותו של אדם בזה, שהוא גשר ולא מטרה: מה שאפשר לאהוב בו, באדם, הוא זה שמעבר הוא ושקיעה. אהבתי את אלה אשר אינם יודעים לחיות אלא כשוקעים, כי המה המתעלים. אהבתי את אנשי הבוז הגדול, כי המה אנשי ההערצה הגדולה וחיצי הערגה אל החוף השני. אהבתי את אלה אשר אינם מוצאים להם טעם לשקוע ולהקריב עצמם מעבר לכוכבים, כי אם את המעלים עצמם קורבן לארץ, למען תיעשה ביום מן הימים ארצו של העל-אדם.- פרידריך ניטשה{ מתוך הספר "כה אמר זרתוסטרא" }
 
 
 
התקווה איננה במה שאדם בודד אומר. התקווה היא במה שכולם עושים.- אהרון פוגל
 
 
 
אני לא מאמין בעולם הבא, אבל ליתר ביטחון אני לוקח איתי תחתונים להחלפה.  
 
 
 
אם אתה לא מאמין, אתה לא תבין.- אוגוסטינוס
 
 
 
השאלה היא אם אפשר להיות קדוש בלי אלוהים - זו הבעיה הממשית היחידה שמעסיקה אותי כיום.- אלבר קאמי { מתוך הספר "הדבר" , מפי הדמות 'ז'אן טארו'
 
 
 
להיות קדוש זה לצאת מהכלל; להיות ישר - זה הכלל.- ויקטור הוגו{ מתוך הספר "עלובי החיים" }
 
 
 
פרות קדושות עושות את ההמבורגרים הטובים ביותר.- מרק טווין
 
 
 
<br>
 
  
 
<br>
 
<br>
  
אף על פי כן, אנטיוכוס היה נחוש למנוע, או לפחות להסיט את הפלישה הארמנית-פרתית לאסיה הקטנה, ועל כן התמיד בדיווחיו לרומא אודות תנועות הצבא הפרתי (בדומה לשאר השליטים באנטוליה). דיווחיו היו מהימנים ויעילים, אולם האיום הפרתי לא פעל ישירות מול האימפריה הרומית באנטוליה. אנטיוכוס שמר על נאמנותו כל עוד הנסיבות הבטיחו את שרידות ממלכתו.
+
חזרתו הנשנית של אנטיוכוס על האיומים והעונשים הצפויים למפרי פולחנו מצביעה על חשש קיומי לשׂרידותו. אנטיוכוס מנסה לקבע את דבריו כ-[http://en.wikipedia.org/wiki/Nomos_%28mythology%29 Nomos], "חוק קדוש"<ref>[[Nemrud-Dag inscriptions#Nemrud-Dag inscriptions 3.4|כתובות הר נמרוט 3.4]]</ref> הן מבחינה שלטונית והן מבחינה דתית: ממלאי המשׂרות הציבוריות (מלך, שליט, כוהני דת, נגנים) נדרשים לשמור באדיקות דתית את חוקיו. חוקים אלו&nbsp;לא רק שמשמרים את הפולחן הדתי, כי אם גם את הממסד הדתי על היבטיו השלטוניים. עם זאת, חשוב לאנטיוכוס כי הפולחן יישמר גם במידה ולא שושלתו היא שתאחוז בידי השלטון. נראה כי הוא מודאג מאפשרות שכזו, אך מקווה כי הנצחת אבותיו כחלק מהדת החדשה המהווה ממסד שלטוני,&nbsp;תחייב כל שליט עתידי&nbsp;להתמיד בפולחן. הרי האלים אשר מיוצגים באבן בהר נמרוט מוכרים לתרבויות רבות&nbsp;וכך גם לשלטון עתידי אפשרי, בין אם ממערב ובין אם מזרח. על כן, כל שלטון, בין אם שושלתו ש אנטיוכוס בקומגנה, אם שושלת מתחרה מממלכה שכנה, אם שלטון פרתי או אם שלטון רומי, יראה באתר הפולחן המרשים מקום משכן האלים עימם הוא מזדהה. לצד אלים אלו יראה את אבות השושלת המקומית, ועל כן אפשרי כי יקשר מבחינה ממסדית את השלטון המקומי עם האלים האוניברסאליים, וכך יישמר השלטון העצמאי בקומגנה.  
 
 
דיווחיו היו מהימנים ויעילים, אולם האיום הפרתי לא פעל ישירות מול האימפריה הרומית באנטוליה.  
 
  
 
<br>
 
<br>
  
אבהות כפולה לשושלת
+
הדמויות בפרויקט הפיסול של אנטיוכוס חובשות כולן כיסוי ראש, דמוי כתר או נזר מוגבה ([http://en.wikipedia.org/wiki/Tiara ''Tiara'']) בעל דש ועיטורים, אשר נועד לזהותם.&nbsp;ידוע כי נזר בסגנון פרסי באומנות היוונית לפנה"ס אפיין פרסים, ואת כל עמי המזרח. האלים בהר נמרוט מוצגים כחובשי נזרים פרסים, אולם שמותיהם הם סינקרטיזם יווני-פרסי (דוגמת "זאוס-אורומסדס"). אותם אלים, בהקשר יווני, מוצגים תמיד ללא כיסוי ראש. ניתן לסווג ולשייך את הנזרים על פי&nbsp;צורתם: "נזר פרסי" נחבש&nbsp;על ידי&nbsp;אבותיו הקדומים של אנטיוכוס והאלים הפרסים. "נזר מחודד" נחבש על ידי אבותיו המאוחרים של אנטיוכוס, והאלים היוונים.&nbsp;"נזר בסגנון [http://en.wikipedia.org/wiki/Satrap סאטרפ]" נחבש&nbsp;על ידי&nbsp;אבותיו האחרונים של אנטיוכוס.&nbsp;"נזר ארמני" נחבש על ידי&nbsp;שליט קומגנה - במקרה זה, אנטיוכוס הראשון. בכל אתרי הפולחן בקומגנה, תחריטים המתארים דמות החובשת "נזר ארמני" מתייחסים תמיד לאנטיוכוס. ברור כי בגבולות קומגנה, היחיד אשר חבש נזר מלכות זה היה אנטיוכוס בכבודו ובעצמו. ניכרת חשיבות המיקום והדירוג בייצוג הדמויות - הדמות בעלת דרג החשיבות הגבוה יותר ניצבת תמיד מצד ימין (מנקודת מבט הצופה). כך בסצנת לחיצת ידי המלך והאלים (''dexiosis'') האל ניצב מימין למלך, ולעומת זאת באתר הקבורה לנשות המלוכה בקראקוש, ניצב המלך מימין לנסיכה. בהתאם,&nbsp;בהר נמרוט&nbsp;מימין לזאוס לא ניצבת "אלת קומגנה", כי אם אנטיוכוס עצמו.&nbsp;באתר שני תחריטים בלתי גמורים מבחינת סיתות, המתארים את אנטיוכוס לוחץ ידי דמות קטנה ממנו, ומעביר לידיה&nbsp;מעין עטרה. אולם, שתי הדמויות חובשות נזר ארמני. בעבר סברו כי הדמות הצעירה הינה האל אפולו, אולם סביר כי&nbsp;הדמויות הבלתי מוגמרות מבחינת סיתות מצביעות על כך שהן היו האחרונות אשר עוצבו, באנדרטה האחרונה של אנטיוכוס. באנדרטה זו, שאף אנטיוכוס להביא את תוכנית הסיתות לסיכומה ההגיוני - דמותו כמלך מעבירה את השלטון ואת סמלי המלוכה לדמות בנו, יורשו, [http://en.wikipedia.org/wiki/Mithridates_II_of_Commagene מיתרדטס השני].<ref>יאנג, 1964 עמ' 29-34</ref> השערה זו אף תואמת את השימוש אשר עושים אתרי הפולחן באסטרולוגיה [[אורי גונן עבודה מסכמת תשע ב' בין אלים לבני אדם - פרק ראשון#.D7.94.D7.95.D7.A8.D7.95.D7.A1.D7.A7.D7.95.D7.A4|כפי שצוין בפרק הקודם]]: התקבצויות הכוכבים המשמעותיים פורשו תחילה למען אנטיוכוס כקבלת ברכת האלים לשלטונו, ועם הישנותם פורשו כשובם של האלים, לשם העברת החסד האלוהי מהמלך לבנו וביסוס שלטונו בעיני אצולתו, נתיניו, מלכים מקבילים, ומנהיגי&nbsp;המעצמות.&nbsp;
 
 
מקובל במחקר כי הכתובת בהר נמרוט הינה הכתובת המקורית בה עוצבה כת פולחן שליט בקומגנה. בהתאם, שאר הכתובות נחשבות כטקסטים נלווים אשר נועדו להפיץ את הכת ולבססה בתחום השלטון של אנטיוכוס, ולאחר מכן של יורשיו.  
 
 
 
(א) כיצד רצה אנטיוכוס להצטייר בעיני הדורות הבאים בהשקעתו עצומה זו לייסוד מה שנראה כדת פולחן שליט? (ב) מה הוא מקומו של הסינקרטיזם הנרחב הניכר בפועלו? (ג) מה הן עקרונות הדת המשתקפים מכתובתו?
 
 
 
מבחינה זו, אנטיוכוס הוא קודם כל מלך קומגנה, אשר מעשיו הצדיקים הם אשר הפכוהו לאל.  
 
 
 
הצהרה זו של אנטיוכוס מציבה אותו כשווה במעמדו לאלו המוצגים בהמשך כאבות שושלתו. בנוסף, זוהי מעין "הצהרות כוונות" בפתח דבריו, שכן עוד טרם איזכור כל פרט אחר אודות שושלתו, דתו ומעשיו, הוא מציב עצמו בדרגה אחת עם אבות האימפריות הגדולות בעולם. לאחר מכן את היותו אל, צדיק והתגלות אלוהית. מבחינה זו, אנטיוכוס הוא קודם כל מלך, אשר מעשיו הצדיקים הם אשר הפכוהו לאל.  
 
 
 
סביר כי היחלצותו החוזרת ונישנת של אנטיוכוס ממצבים קשים דרשה הסבר כלשהו, והסבר זמין ביותר היה השגחה אלוהית. אנטיוכוס מציג את עצמו כאדם מיוחד, אשר נחלץ פעמים רבות ביותר, מהמצבים הקשים ביותר. להסבר זה ניתן להצמיד בנקל את היות האובייקט הזוכה להשגחה כיוצא דופן וראוי להשגחה זו. כך הופך אנטיוכוס לאדון המצבים הנואשים, כאדם אשר זוכה לחסד האלים בשל היותו צדיק נבחר משושלת אלוהית בפני עצמה (אימו, סבו מצד אימו). ביטוי לאמונה זו ניתן לראות בפירוש ההורוסקופ המצוי באתר, כפי שאפרט בהמשך.  
 
 
 
שילוב הידע היווני והפרסי המתבקש משושלתו נתפס כמקור לאומנויות גבוהות אשר יהוו את עיקר פולחן האלים. עצם ייצוגם בחומר של האלים, על סמך ידע עתיק הממזג את תרבויות פרס ויוון, הוא אשר קושר את ממלכת קומגנה לברכות האלים.
 
 
 
דווקא דבריו של אנטיוכוס אודות שמירה על חוקים ונוהגים פרימיטיביים מצביעה על גיוון אתני ודתי בממלכתו, אשר ניתן היה לאחד תחת כת פולחן שליט אחת.
 
 
 
על כן סביר כי הלך מחשבה זה של אנטיוכוס, אף אם אינו מיוחס לאסכולה דתית אחת משניהן, הושפע מהן כחלק ממיזוג התרבויות אשר הנהיג.[24] ניכרת הבדלה בין זמניות הגוף לנצחיות הנשמה והאלים, כלומר – הבדלה בין חומר לבין רעיון. נראה כי אנטיוכוס הבדיל בין המשכיותו הארוכה של רעיון על פני זמניותו של החומר.  
 
 
 
זוהי פנייה לקהל היעד של אתר הפולחן, המבקשת להפנות את תשובמת הלב לאדיקותו הדתית, ולתיווכו בין אבותיו, אליו, ונתיניו הקוראים את הכתובת. כך שימש האתר כמעין "מזבח תעמולה שושלתי" מפואר הנועד לקשור את הנתינים לפולחן האלים הממוזג, המציין גם את לשושלת השלטון שלהם. הכתובת מפנה את תשומת לב הצופה לאיחוד התרבויות הישיר הניכר בצלמי האלים פרסיים להם הותאמו מקבילים יוונים: זאוס\אורומסדס, ארטגנס\הרקלס\ארס, אפולו\מיתרס\הליוס\הרמס, והאלה "all-nourishing homeland Commagene" כאלוהות קומגנה.  
 
 
 
סידור הכוכבים בשמיים תאם את מבנה העמודים באתר עצמו. מצב זה פורש כנוסחא המייצגת את קדושת השלטון בקומגנה: אנטיוכוס (רגולוס) מבורך על ידי שלושת האלים היוונים, עם מקביליהם הפרסים ובחסות אלת קומגנה.  
 
 
 
אחרי הכל, קומגנה היא ממש "במעלה הנהר" מבבל - אחד ממרכזי החיזוי העיקריים בעת העתיקה, אשר סממני תרבותו באים לידי ביטוי בסינקרטיזם הנרחב בקומגנה. לאחר תקדים שנת 62 לפנה"ס, תנועת הכוכבים הוצגה על ידי האסטרולוגים המלכותיים כחזרה על טקס ההתקרבות, המפגש, והבירוך של המלך כ"כוכב המלכותי" על ידי האלים. התנהגות טקסית זו הייתה למעשה שיקוף נהגי חצר מלכות יוונית. בשנת 26 לפנה"ס, בדומה לשנת 62 לפנה"ס, אירעו אירועים אסטרולוגיים דומים, אשר פורשו בהתאם כשובם של האלים אשר בירכו את המלך אנטיוכוס, לברך את בנו מיתרדטס השני. זהו למעשה שימוש בכת פולחן השליט באופן תעמולתי לאישרור "המנדט השמיימי" של שושלת השלטון, ולשימור המשכיות השלטון מהאב אנטיוכוס לבנו מיתרדטס.  
 
  
 
<br>
 
<br>
  
שוב, ההבדלה של אנטיוכוס בין תפיסתו את חייו שלו, לבין תפיסתו את האלים המפוארים אשר מעליו ואשר אחראים למזלו הטוב "dedicated the whole array and cult in a manner worthy of my fortune and the majesty of the gods."
+
מבחינה תועלתנית, ייתכן ולכת פולחן השליט הייתה גם מטרה פוליטית פנימית: ביסוס שושלתו של אנטיוכוס כשושלת מקודשת המיועדת להחזיק בשלטון קומגנה. אין מדובר באשרור שלטון חמסני, כי אם חיזוק מעמדה של שושלת שלטון מוסכמת. אולם, ייתכן והיה צורך לחזק את מעמדה לעומת&nbsp;מממלכות שכנות -&nbsp;הרי משתקף מן המקורות העתיקים כי זעזועים שלטוניים פקדו את האיזור תכופות. לאחר הדחת מלך ארמניה טיגרנס השני, אין עדות ברורה על סכנה איזורית למעמד השלטון בקומגנה, אולם ייתכן ומאבקי השלטון בסביבה עוררו&nbsp;צורך&nbsp;במצע יציב לשלטון מתמשך. הרי הצהרתו של אנטיוכוס אודות עצמו כ"מלך המלכים" למעשה מגדירה עצמו כנעלה לכל מלך אחר עימו בא במגע דיפלומטי – בין אם המלך היריב הסכים לכך ובין אם לא, הרי בעיני תושבי קומגנה הצהיר מלכם על עליונותו המעמדית על פני כל המלכים המקבילים, ואף הנציח זאת על ידי הצגת שושלתו המרשימה. מעשה זה מבדיל את אנטיוכוס ממלכים אחרים ומבסס את עליונותו עליהם. הדבר עולה בקנה אחד עם אימוצו את&nbsp;התואר "μέγας" - "הגדול".  
  
 
<br>
 
<br>
  
<br>
+
היבט שלטוני מקומי נוסף בכת פולחן השליט ניכר בדברי אנטיוכוס אודות שמירה על פולחנים "עתיקים המקובלים על כל אדם", ובפנייתו לנתיניו ולכלל האנושות כקהל יעד&nbsp;לפולחנו.<ref>[[Nemrud-Dag inscriptions#Nemrud-Dag inscriptions 1.6|כתובות הר נמרוט 1.6]] ; [[Nemrud-Dag inscriptions#Nemrud-Dag inscriptions 2.8|כתובות הר נמרוט 2.8]] ; [[Nemrud-Dag inscriptions#Nemrud-Dag inscriptions 3.2|כתובות הר נמרוט 3.2]] ; [[Nemrud-Dag inscriptions#Nemrud-Dag inscriptions 4.2|כתובות הר נמרוט 4.2]]</ref> ניתן לראות בנימת הסובלנות הדתית בהערות חוזרות ונשנות אלו&nbsp;כעדות להטרוגניות אוכלוסיית קומגנה. אין עדויות אודות מוצא והרכב האוכלוסייה בממלכה זו, אולם תנועות&nbsp;קהילתיות מקומיות היו סבירות בהתחשב במעורבותן של ערי המדינה והממלכות הקטנות במאבקי האימפריות, תחילה של זו הסלאוקית מול אויבותיה, ולאחר מכן זו הפרתית וזו הרומית. על כן, מיזוג מסורות קדומות עם אלו החדשות מרמז על ניסיון לביסוס דת חובקת כל המאחדת את כלל האוכלוסייה תחת גורם אחד, אשר פולחנו אינו&nbsp;כרוך בביטול&nbsp;מנהגים עתיקים -&nbsp;פולחן השליט. אולם, נשאלת השאלה "מי כמוך באלים אנטיוכוס?" אפשרי להניח&nbsp;כי מודל ההאלהה אשר עמד לנגד עיניו של המלך היה זה של אחד מאבותיו הסלאוקים, [http://en.wikipedia.org/wiki/Antiochus_III_the_Great אנטיוכוס השלישי]: אמנם&nbsp;זה שאף לאחד עמים רבים&nbsp;ומגוונים בטריטוריה נרחבת שבין מרכז אסיה למערבה, אולם, מלאכתו של שליט ממלכה קטנה קשה לא פחות, שכן הטרוגניות&nbsp;אוכלוסייה זוכה לביטוי עז יותר בטריטוריה מצומצמת. כך, אנטיוכוס הציג לבני עמו בקומגנה, וייתכן כי אף לעמים שכנים, את קרבתו לאלים באמצעות מפעלו הדתי. כל המקבל את אלוהותו החדשה של המלך, מחויב אף לכבדו בתחום הפוליטי. ניתן וזו אחת הסיבות לסינקרטיזם המשמעותי, הנועד לרצות קהל יעד&nbsp;נרחב ככל האפשר. אין ספק כי הכת מושתתת על פולחן דתי ועבודת אלים,&nbsp;אולם היא גם בעלת אופי "לאומי": בין האלים התגלמות ארץ קומגנה כאלוהות, לצד עבודת אבותיו של השליט. זהו למעשה שימוש מוקדם באנדרטאות שושלתיות ככלי תעמולה לשם קיבוע מודעות לשושלת שלטון מסוימת.<ref>קולדג', 1977 עמ' 46-47</ref>  
 
 
סביר כי אירוע קוסמי זה, אשר התרחש לאחר לידתו והמלכתו של אנטיוכוס, קיבל פרשנות רוחנית: אנטיוכוס זיהה עצמו עם מערך הכוכבים "אריה", והתקבצות ארבעת הכוכבים סביבו פורשה כהתקבצות ארבעת אלים וכהוכחה נראית לעין לעצם היותו נשגב ואלוהי. ייתכן אף ועצם ה"איחוד השמיימי" היה הסיבה להקמת ה Hierothesion. זהו למעשה שימוש בכת פולחן השליט באופן תעמולתי לאישרור "המנדט השמיימי" של שושלת השלטון, ולשימור המשכיות השלטון מהאב אנטיוכוס לבנו מיתרדטס.  
 
 
 
נם רמזים חוזרים אודות חוסר ההומוגניות שבאוכלוסיית קומגנה שכן אנטיוכוס שואף להחלת ימי החג לאלים מסויימים אלו על כלל נתיניו, ולא משנה המסגרת הדתית של בית אביהם - "all the inhabitants of my realm may offer both the ancient sacrifices... and also new festivals". על אלים אלו טוען אנטיוכוס כי "were my guides in a prosperous beginning and have been the source of universal blessing for my whole kingdom", כלומר, הם המקור הדתי לברכה הנחה על קומגנה, מעצם השגחתם על המלך אנטיוכוס.
 
 
 
מכאן כי רצונו של אנטיוכוס היה להפוך את הפולחן החדש, על חובותיו ועל יתרונותיו, לנגיש ביותר ו"נוח לשימוש" לכלל האוכלוסייה. אנטיוכוס לא נותן הבטחות הנוגעות לעולם הבא, אלא תקווה והצלחה בעולם הזה, שוב, מתוך חשיבה מעשית. אנטיוכוס מציב עצמו בין נתיניו - ולמעשה בין כלל האנושות - ובין אליו, שכן חוקיו ופולחנו הינם תנאי לזכייה בחסד האלים והוא הצלחה בעולם הזה. נראה כי אנטיוכוס מאמין, או לפחות מבקש להציג עצמו כמאמין שהוא אכן נבדל מכלל האנושות בשל גורלו הטוב, ישכן בנפשו עם האלים לאחר מותו, אולם יחיה לנצח באמצעות הנצחתו דרך דתו.  
 
 
 
בשל טענותיו לאבותיו הפרסים והיוונים, באימרה זו אנטיוכוס מנסה לקשור את פולחנו לקהל רחב ככל הניתן
 
 
 
בצורה הברורה ביותר משרטט אנטיוכוס את הדת אותה ייסד: אלו הם חוקי אליו, הנאמרים לאנושות מפיו שלו. המצייתים לחוקיו יזכו לחסד האלים, והממרים אותם יענשו על ידי אבותיו.  
 
 
 
לא טקסים מאגיים, לא מזבחי אש, לא ענפים מקודשים, לא משקה מקודש. הביגוד בלבד הינו פרסי והמלך שב ודורש כי הכוהנים ילבשו באופנה פרסית - כאילו זהו הדבר היחיד שיש לדת הפרסית להציע". ניתן לראות כאן מיזוג פולחן יווני-פרסי עז, בוטה ומחושב.
 
 
 
שוב, מעצם קיום החוק סביר ואנטיוכוס ציפה שפולחנו, או לפחות ימי החג אשר ייסד, יהפכו לא רק לאירוע "לאומי", כי אם גם לאירוע "בינלאומי". לציפייה זו מספר מקורות אפשריים: (א) תקווה להיקלטות הפולחן מבחינה דתית בקרב תושבי קומגנה ושכנותיה. (ב) תקווה למימוש הסינקרטיזם הנרחב של הפולחן החדש במיזוג אוכלוסייות בעלות רקע דתי יווני ו\או פרסי. (ג) הבנה כי החגיגות המפוארות, הסעודות, והאתר המרשים יעוררו עניין, סקרנות ומשיכה בקרב בני אדם הן בגבולות קומגנה והן מחוצה להם. באופן זה כת פולחן השליט מקבלת, פרט לאופיה הדתי והשושלתי, גם אופי סוציאלי התומך בקהילה, או לפחות מצגת מרשימה של אופי זה. פרט למשיכה הכרוכה באתר פולחן בפני עצמו, הוא מהווה גם יעד למבקשי רווחה למשך ימי החג, כך עולה קרנו של המלך אשר תמיכתו בעמו על כל שכבותיו, ואפילו בגרים הנקרים לארצו, ללא ספק הפכוהו לנערץ - בין אם כאל ובין אם כמלך נעלה. <br>
 
 
 
<br>
 
  
 
<br>
 
<br>
  
כך הוא מעגן את הישרדות ממוזיקה כחלק מהפולחן כמו חוקיו, כמו מפסליו, וכמו כוהניו, מעמד המוזיקאים נועד לשמר ולהפיץ את הפולחן. אפשרי כי אנטיוכוס ראה במוזיקה כלי לנשיאת, הפצת, והשרשת רעיונות דתיים, בדומה לשימוש השינוני שעושה דת זרתוסטרא במוזיקה, והשימוש במוזיקה למטרה חינוכית בטרגדיה היוונית. היות ואנטיוכוס טען להיותו נצר לשושלת פרסית מצד אחד, ויוונית מצד שני, ניתן להניח כי ראה כמודל לחיקוי את המוזיקה הדתית כיסוד תרבותי-דתי מרכזי ויעיל, בהתאם להסינקרטיזם הנרחב הניכר בפועלו. <br>את כלל פועלו מסכם אנטיוכוס למעשה בהצבת דוגמא אישית לאדיקות דתית, אשר מהווה את מקור הכבוד של שושלתו הממוזגת, הן היוונית והן הפרסית. בכך הוא למעשה מכוון את יורשיו לעבוד אף הם את אותם אלים, ולשמור על המיזוג התרבותי-דתי אשר ייסד. הוא מבטיח את הפולחן האישי אליו לאחר מותו מצד יורשיו, שכן אף הם ימשיכו בפולחן האבות האינטנסיטי אשר הוא התחיל - כלומר פולחנו שלו. בנוסף, יורשיו אף ימשיכו את פולחן האלים, וגם מתאים אנטיוכוס לקטיגוריה זו.  
+
אין ספק כי מצבות אבן אלו נועדו להיראות ולהעביר מסר חזותי נוקב. אותן אנדרטאות, בחיזוק הכתוב במקורות העתיקים,&nbsp;משקפות גם את עוצמתה הכלכלית של קומגנה. אלו מצביעות על בסיס כלכלי עמיד המאפשר הפניית משאבים נרחבת, יכולת גיוס כוח עבודה&nbsp;למפעלים ציבוריים, עושר חומרי רב והיכולת להכשיר ולהעסיק בעלי מלאכה. זאת ועוד, ימי החג הרבים המתוארים בכתובות אף הם מצביעים על יכולת כלכלית לספק רווחה ציבורית. ייתכן שכת פולחן השליט הינה פועל יוצא של עצם היכולת לקיימה, וכי&nbsp;אתרי פולחן אלו הינם הבעת עוצמה כלכלית&nbsp;לשם תיוג&nbsp;קומגנה כמרכז סחר כלכלי בינלאומי. הצהרה שכזו עשויה לבסס את מעמד הממלכה בקרב ממלכות שכנות, אולם עלולה להפוך את קומגנה למטרה "נוצצת" למצביאים תאווי בצע.<ref>ראה [[אורי גונן עבודה מסכמת תשע ב בין אלים לבני אדם - מבוא#הערה 34|הערה 34]] בפרק הראשון</ref> <br>
  
בפשטות, ניתן לפרש את ההתייחסות לצאצאים כהעמקת האיום. מנקודת מבט אחרת ניתן לייחס התייחסות זו לחשש מפני שושלת שלטון מתחרה באיזורו, או אפילו מרומא אשר טרדה את בטחון ממלכתו בראשית שלטונו. על כן, המלך מקדים תרופה למכה, ומגדיר עונשים כבדים - אולם אין עונשים אלו עונשים ארציים, אלא עונשים משמיים. בשל אופיו המעשי, ניתן להניח כי הטלת הנחיות כה ברורות, ולצידן עונשים מופשטים (כזעם האלים) על הפרתן מצביעה על אדיקות דתית גבוהה באיזור זה. אמנם בעולם העתיק עונש מידי האלים היה מטיל מורא לא פחות מאשר עונש מידי אנוש, ולעיתים אף יותר, אך קשה להאמין שאנטיוכוס השקיע מאמצים כה רבים - חומריים, ממסדיים ורעיוניים - מבלי לוודא כי העונשים על הפגיעה בהם יהיו יעילים. זאת ועוד, הרי ניכר בפועלו כי הוא מודע ביותר לסכנת הפגיעה בפועלו. על כן, זוהי למעשה מסקנה עובדתית ממערכת הנסיבות, כי אנטיוכוס האמין ואחיזת האמונה הדתית בתושבי קומגנה הייתה חזקה מספיק בכדי להרתיעם מפני חילול הקודש והפרת חוקים. בין אם פשוטי העם והאצולה בקומגנה, או אף המלך עצמו באמת האמינו, ובין אם לאו, הרי ברור כי אנטיוכוס ראה באיום עונש מידי האלים גורם מרתיע ומחייב דיו.  
+
בהתאם, יתכן שלמפעל הדתי הייתה גם&nbsp;מטרת לוחמה והרתעה פסיכולוגית. במאבקי הכוח האיזוריים והעולמיים אשר נסבו סביב אזור ארמניה, הצהרתו של מלך מסוים&nbsp;אודות אלוהותו, ויכולתו לקיים דת פולחנית בעלת ממסד מתפקד ומרשים,&nbsp;סביר והעניקה לו גורם הרתעה. ברובד הבסיסי&nbsp;היה חשש דתי מפני פגיעה במלך המצהיר קבל עם ועדה על אלוהותו. לכך&nbsp;נוסף גם&nbsp;רובד תעמולתי – אפשרי וממלכות עוינות חששו מפני פגיעה בשלטון המזוהה עם אלוהויות על קשת רחבה מבחינה תרבותית, שכן זוהי למעשה פגיעה בסמלים בעלי רגישות דתית הנוגעת לעמים רבים. על כן,&nbsp;במיזוג האלוהויות הנרחב ניתן לראות את קהל היעד האפשרי לאזהרותיו של אנטיוכוס: הקישור הרעיוני לאלי המזרח הפרסיים ולאלי המערב היוונים היה יכול להעניק לאנטיכוס חסינות דיפלומטית. הצהרותיו, גם אם לא שכנעו גורמים עוינים להימנע מלפעול כנגדו, לבטח גרמו להם לחשוב פעמיים לפני כן. <br>
  
חשיבות הדת ==&gt; יעילות החוק ==&gt; קבלת אדם כאל
+
העדויות המרכזיות בנוגע לעימותיו של אנטיוכוס נוגעים להתמודדות מול רומא. חשיבות הפולחן הדתי ברומא לצד&nbsp;קישור דת ומדינה ברפובליקה ללא ספק נלקחו בחשבון, גם אם בעקיפין,&nbsp;בעת העימותים מול קומגנה, שכן לא היה ניתן להתעלם מהצהרות דתיות אלו של יריבם\בן חסותם. בזמן התמודדותם עם אנטיוכוס טרם היו בתרבות הרומית מנהיגים אשר ייחסו לעצמם את אלוהותם:&nbsp;התקדימים&nbsp;של&nbsp;אוגוסטוס ויוליוס קיסר, התרחשו&nbsp;בשלהי הקריירה של אנטיוכוס.<ref>על האלהתו של קיסר ראה יעבץ, 1992 עמ' 190-195, 238-240 ; על אוגוסטוס האלוהי ראה עמית, 2003 עמ' 178-186</ref> אמנם לא ניתן להוכיח כי פועלו של אנטיוכוס היווה השראה להאלהה ברומא, אולם ידוע כי רעיונות אלו היו נפוצים במזרח, ולאורך זמן הנחילו את השפעתם על&nbsp;החשיבה הרומית.<ref>[[Beck 2004|בק, 2004 עמ' 37-43]] מתאר את קומגנה כחוליית קישור תרבותית בין המזרח לבין רומא וזאת בשל היחסים הקרובים בין צמרת הצבא בין שתיהן. הוא מדגים כיצד ייתכן ומקור פולחן האל מיתרס, פרסי במקורו, הגיע לקומגנה ומשם עבר ביתר שאת לרומא. על אותו תוואי, ייתכן אף ורעיון האהלהה התגלגל מערבה, לאחר שיושם והודגם לדיפלומטים הרומים ולאנשי הצבא בפועלו של אנטיוכוס בשנים בהן פעל מול רומא</ref> אי הזכרתו של הפולחן המפותח והמרשים של קומגנה במקורות הרומים עשויה להצביע על אי היכרותם עם אותו פולחן - ועל כן, חוסר יעילותה של מלחמה פסיכולוגית זו. עם זאת,&nbsp;הגיוני&nbsp;והפולחן כן היה מוכר ברמה זו או אחרת,&nbsp;ואף הועלה על כתב בעולם הרומי. ייתכן ואיזכורים אלו לא שרדו עד ימנו אנו. אולם, ייתכן אף והשמטת אזכורים אודות המלך-אל של קומגנה סייעה בידי&nbsp;האימפריה&nbsp;לספח את הממלכה הקטנה ללא התנגדות יתרה בשנת 72 לספירה,<ref>סוליבן, 1977 עמ' 791-794 ; יוספוס פלביוס, מלחמות היהודים 7.220-239 - על סיפוח ממלכת קומגנה לפרובינקיה סוריה על ידי הקיסר [http://en.wikipedia.org/wiki/Vespasian אספסיאנוס] בשנת 72 לספירה</ref> שכן לא היה צורך להתמודד עם ההיקשר הדתי של האירוע. נהפוך הוא, פרט לתועלת המדינית והחומרית שבסיפוח קומגנה, השתלטות על ממלכה אשר טענה להיות מקום משכן כל האלים כולם הייתה סוג של הצהרת כוונות על ידי האימפריה, שכן "פרות קדושות הן ההמבורגרים הטובים ביותר"...<ref>[http://en.wikipedia.org/wiki/Mark_Twain מרק טווין]</ref>
  
הן אימו, והן סבו מענף זה מוצגים בהיקשר אלוהותם, ועל כן מוסיפים לרקע של אנטיוכוס נופח שמיימי לצד הנופח השושלתי-מלכותי בהצגתו את עצמו. לאחר הצגה מרשימה זו, מסביר אנטיוכוס למעשה את מטרת לוחות האבן שבראשן הצגה זו, והיא הנצחת חוקיו ופועלו לנצח תחת הקדש האלים.  
+
<br>נראה כי כת פולחן השליט בקומגנה נבעה הן מסיבות תועלתניות -&nbsp;שליטה על אוכלוסייה, מדיניות איזורית ויחסים בינלאומיים -&nbsp;והן מסיבות תיאולוגיות המבקשות מפלט ממאבק הקיום המתמשך של הממלכות.&nbsp;אנטיוכוס מציג&nbsp;עצמו שוב ושוב כאדם מאמין. כאדם שאמונתו היא המקור לכוחו. כאדם שאדיקותו היא שהטיבה עם חייו. האם הצלחתו האישית הביאה לאמונה אמיתית באלוהותו? ייתכן כי אנטיוכוס,&nbsp;נתיני ממלכתו ואף נתיני ממלכות שכנות, אכן&nbsp;קיבלו את אלוהותו.&nbsp;אף על פי שלא ניתן לוודא זאת,&nbsp;אין ספק כי הפולחן לאלים הפופולאריים המוזכרים&nbsp;באתר ההנצחה התקיים בדרך זו או&nbsp;אחרת. על פי הגיון זה, הופכת האפשרות כי האוכלוסייה אכן עסקה בפולחן לא רק לאלים, כי אם גם לאנטיוכוס עצמו ולאבותיו&nbsp;- ליותר מתקבלת על הדעת. זאת ועוד, הרי לשם הפצת הפולחן וביסוס הממסד&nbsp;הדתי, הכולל את&nbsp;מפעל הבנייה הנרחב, נדרשה הקרקע להיות מוכנה לזריעה. בלתי סביר כי אנטיוכוס כפה את&nbsp;"שגעונו" על ממלכתו והצליח להוציא לפועל את המפעל המרשים, שכן&nbsp;מידה מסוימת של שיתוף פעולה רצוני היא חיונית&nbsp;לשם היקף עבודות שכזה.&nbsp;אולם, כיצד ייחס אנטיוכוס לעצמו תדמית של מאמין אדוק&nbsp;בהתייחסותו לאלים, ובאותה הצהרה אף הוסיף כי הוא בעצמו אל? מצד אחד, הוא מתאר את עצמו כאדם האדוק ביותר הדבק בפולחן וכיבוד האלים. מצד שני, הוא מציג עצמו כאל, שווה ערך לאלי יוון ופרס אשר "סותת מאותו החומר".<ref>[[Nemrud-Dag inscriptions#Nemrud-Dag inscriptions 2.4|כתובות הר נמרוט 2.4]]</ref> כך, אנטיוכוס אינו אדם, ואינו אל. הוא מציג עצמו כאל מול בני האדם, וכאדם מול האלים. הליכה זהירה זו בין שני העולמות באה לידי ביטוי בסינקרטיזם הברור בדבריו ובפועלו. אין הוא מבטל רעיון אחד לשם קיום הרעיון האחר, אלא ממזג את שניהם לשם שימור&nbsp;כל אחד בנפרד, ובעיקר לשם שימורם כמכלול. נראה כי היצמדותו של אנטיוכוס להתרעה על חילול קודשיו&nbsp;תחת עונש משמיים, ולא תחת&nbsp;עונש ממסד-שלטוני מצביעה על חשיבת הדת בקומגנה. היות והפרת חוקי המלך מבטיחה עונש מידי האלים, לפחות על פי כת פולחן השליט, מצביעה על קישור רעיוני בין חוקי השלטון לחוקי שמיים.&nbsp;התפיסה&nbsp;הדתית&nbsp;בקרב&nbsp;האוכלוסייה&nbsp;הייתה כרוכה בתפיסתם את&nbsp;השלטון,&nbsp;כך שלאנטיוכוס היה אפשרי להיכנס מבחינה רעיונית לתווך האלוהי: חשיבותה הרבה של הדת אפשרה למעשה את יעילותו של החוק, וזה אפשר את קבלתו של המלך כאל.<br>
  
חושף אנטיוכוס את אנושיותו והיותו תלוי באלוהיו אשר הם הם המקור לכוח שלטונו, ולא מוצאו המלכותי
+
ניתן לשרטט את הקווים המנחים אשר ניכרים במהותה של כת פולחן השליט: מסתמן כי אנטיוכוס התחיל את מפעלו מתוך אמונה דתית, יוונית במקורה כנראה,<ref>[[Duchense-Guillemin 1978|דוצ'ינזה גוילימן, 1978 עמ' 197]] - עוקב אחר התפתחות הפולחן ממקורותיו היווניים בהשפעת שושלת אימו של אנטיוכוס, ההשפעה הפרסית בהשפעת שושלת אביו, והמיזוג אשר נעשה על ידי התאמת אלים יוונים למקביליהם הפרסים</ref> על סמך ניסיון חייו כרצף בלתי מוסבר של מזל טוב ומפתיע, ועל&nbsp;פי פרשנות אירועים אסטרולוגיים לצרכי תעמולה שלטונית. אנטיוכוס לא המציא את האמונות האמורות, כי אם רק את מיזוגם זו בזו, ושילוב עצמו בתוכן. כת פולחן השליט הייתה&nbsp;בבסיסה דתית, ובה היבטים שונים לתפיסת האלוהות במזרח הקרוב, תוך שילוב אלמנטים פרסיים ואלמנטים יוונים. המיזוג עצמו היווה הגדרה דתית, אולם&nbsp;אין אנטיוכוס ממזג "כול בכול", כי אם רק אלמנטים נבחרים אשר הוא בוחר לשמר. בנוסף, מבחינה דתית המיזוג מאפשר לזכות בחסדם&nbsp;של אלים יוונים ושל מקביליהם הפרסיים, ובכך לרצות את השמיים כולם ואת כל אבות השושלת מבלי להזניח אף צד. אנטיוכוס הנציח עצמו לאו דווקא כאל שווה בין שווים, אלא כמתווך בין האלים היוונים לאלים הפרסים, בין האלים כולם לבני האדם, ובין האריסטוקרטיה המקומית אצולת המעצמות (בעיקר זו הרומית).<ref>על פי [[Sullivan 1977|סוליבן, 1977 עמ' 798]], לפחות שלושה נכדים ונכדה של אנטיוכוס ניהלו קריירות פוליטיות רומית, ולמעשה החלו את השילוב האריסטוקרטי בין קומגנה לאימפריה הרומית</ref>
 
+
<div align="right">
מייחס לשתי תכונות אלו - קדושה ואדיקות דתית - את הגשמתו העצמית בחייו הארוכים, את יכולתו לחמוק מסכנות בניגוד לכל הציפיות, והצלחתו להפוך ל"אדון המצבים הנואשים".  
+
<br>מעצם הסינקרטיזם המובנה בדת של אנטיוכוס, התפתח הפולחן לכדי כלי מדיני אשר לאו דווקא נועד לקיים את פולחן השליט, אלא להוות כור היתוך המאפשר שילובים בכל הרבדים: <span style="color: rgb(0,0,0)">פוליטיים, תרבותיים, ושלטוניים בין קומגנה והאימפריות הגדולות, וכך אף&nbsp;התאפשרה עצמאותה של&nbsp;קומגנה. </span>במהלך שלטונו של אנטיוכוס <span style="color: rgb(0,0,0)">פולחן השליט לא היה פולחן גרידא,&nbsp;כי אם&nbsp;מערכת נרחבת של מיזוגים בכל הרמות, שאפשרה את קיומה העצמאי גם לאחר היעלמותה של ממלכת קומגנה. הסינקרטיזם התרבותי והאומנותי בהר נמרוט&nbsp;ובשאר אתרי הפולחן הקביל לשילובים הפוליטיים אשר רקם אנטיוכוס בכדי לשמור על מקום ממלכתו בקרב ההיערכות מחדש במזרח הקרוב שעה שהסלאוקים והמלכים הארמנים פינו את מקומן לאימפריות&nbsp; הפרתים והרומאים. מיקומה האסטרטגי של קומגנה, עושרה הרב, האריסטוקרטיה היוונית-איראנית אשר בראשה ומלכה רב הפעלים&nbsp;תרמו להוצאת חשיבותה מפרופורציה במהלך התמודדות הרומאים עם ממלכות המזרח. מערכה זו הייתה בשיאו בימיו של המלך אנטיוכוס עצמו, אולם דעכה לאחר מותו, עד להתקבעות הזירה הארמנית תחת שליטת המעצמות בשנת 72 לספירה. נראה כי המיזוג בפועלו של אנטיוכוס הוא לא רק כלי, לא רק הגדרה, כי אם המטרה בפני עצמה. המסגרת הדתית נתנה יד חופשית לשימור רעיונות נבחרים, ונתנה תוקף להצהרות מדיניות.&nbsp; </span>
 
 
סביר כי היחלצותו של אנטיוכוס שוב ושוב ממצבים נואשים ביותר דרשה הסבר כלשהו, והסבר זמין ביותר היה השגחה אלוהית. אנטיוכוס מציג את עצמו כאדם מיוחד, אשר נחלץ פעמים רבות ביותר, מהמצבים הקשים ביותר. להסבר זה ניתן להצמיד בנקל את היות האובייקט הזוכה להשגחה כיוצא דופן וראוי להשגחה זו. כך הופך אנטיוכוס לאדון המצבים הנואשים, כאדם אשר זוכה לחסד האלים בשל היותו צדיק נבחר משושלת אלוהית בפני עצמה (אימו, סבו מצד אימו).  
 
 
 
בשילוב הידע היווני והפרסי הנובע משושלתו כמקור לאומנויות גבוהות אשר יהוו את עיקר פולחן האלים. עצם ייצוגם בחומר של האלים על סמך ידע עתיק הוא אשר קושר את ממלכת קומגנה לברכות האלים. <br>אומנם קומגנה הייתה ממלכה קטנה בשטחה, אולם אין זה מצביע דווקא על אוכלוסייה הומוגנית מבחינת מוצא ומבחינת דת (דוגמאת ישראל ולבנון המודרניות) – דווקא דבריו של אנטיוכוס אודות שמירה על חוקים ונוהגים פרימיטיביים מצביעה על גיוון אתני ודתי בממלכתו, אשר ניתן היה לאחד תחת כת פולחן שליט אחת.  
 
  
 
<br>
 
<br>
  
<br>
+
אנטיוכוס סמך את כוחה של קומגנה לא על עוצמה צבאית, עומק כלכלי או יכולת מדינית, כי אם על היכולת להוות חממה למיזוג רעיונות, תרבויות ודתות. מסגרת הדת נתנה מרחב מוגן לסינקרטיזם מואץ, ומעצם&nbsp;עמידות הדת, יותר מרעיונות רבים אחרים (דוגמת סיפורים, שירים, מסורות, חוקי שלטון...)&nbsp;נשמר הכוח החברתי והדתי של קומגנה שנים רבות לאחר מות בן המלוכה האחרון ממלכה זו. אפילו פולחן האלים והאבות אשר ייסד אנטיוכוס נשמר&nbsp;לאורך מאות שנים, ועימו&nbsp;החיוניות הדתית, ההרגל לאמץ ולמזג&nbsp;רעיונות פולחן חדשים, ואף סדרת אנדרטאות שושלתיות המשׂתרעות מ[http://en.wikipedia.org/wiki/Mount_Nemrut הר נמרוט], דרך&nbsp;[http://en.wikipedia.org/wiki/Cilicia קיליקיה] ועד [http://en.wikipedia.org/wiki/Athens אתונה].<ref>[[Sullivan 1977|סוליבן, 1977 עמ' 798]] ; רוברט, 1968 - על המשכיות כת פולחן השליט</ref>&nbsp;<span style="color: rgb(153,51,0)"> </span>
  
<br>
+
<br>הדרך לשמר את עצמאות קומגנה הייתה בהפיכתה למעין ממלכה ניטרלית. היכולת לשלב תפיסות שונות הפכה את קומגנה לבת ברית מדינית אפשרית לכל ממלכה, למקבילה דתית למסגרות האמונה רבות,&nbsp;ולמעשה ממלכה אשר נוח יותר היה להתמזג רעיונית בתוכה מאשר להיכנס עימה לעימות. מצב זה נתן לקומגנה את המותרות של ניטרליות סלקטיבית – היכולת למזג רעיונות ושלטון מבוקשים, ולדחות כאלו בלתי רצויים. אנטיוכוס הבין כי הישׂרדותה של ממלכתו תלוי ביכולתה לספוג -&nbsp;רעיונות, חילופי שלטון, וחבטות. הוא ייעד את קומגנה להיות, כמו נהר הפרת שלגדותיו התקיימה, כנהר הסופג לתוכו, מתערבב, זורם הלאה, וחוצב את דרכו בגדות האבן הגבוהות שלצדדיו. כעת,&nbsp;ניתן&nbsp;לדמיין את חיוכו של אנטיוכוס&nbsp;- הרי&nbsp;2000 שנה לאחר ימיו,&nbsp;אדם נוסף קרא אודותיו, אודות אלוהותו, אודות מפעלו המרשים כגשר בין מזרח ומערב, בין בני האדם לאליהם . . . "ואולם זרתוסטרא הסתכל באנשים והשתומם. וכה אמר: האדם הוא חבל המתוח בין חיה ועל-אדם, חבל על פני תהום. והוא חצייה מסוכנת, והימצאות בדרך מסוכנת, והבטה-אחורנית מסוכנת, וחלחלה ועצירה מסוכנת. גדלותו של אדם בזה, שהוא גשר ולא מטרה".<ref>[http://en.wikipedia.org/wiki/Friedrich_Nietzsche פרידריך ניטשה], מתוך הספר "[http://en.wikipedia.org/wiki/Thus_Spoke_Zarathustra כה אמר זרתוסטרא]"</ref>  
  
עכשיו ניתן לדמיין את אנטיוכוס מחייך - הרי כתבנו עליו עבודה<br>
 
<div align="center">'''[[אורי גונן עבודה מסכמת תשע ב' בין אלים לבני אדם - פרק ראשון|לפרק הקודם]] / [[תשע ב' - בין אלים ובני אדם - עבודה מסכמת - אורי גונן|חזרה לעמוד הראשי]] / [[אורי גונן עבודה מסכמת תשע ב' בין אלים לבני אדם - ביבליוגרפיה|לעמוד הבבליוגרפיה]]&nbsp;/ לפרק הבא'''</div></div></div>
 
 
<br>
 
<br>
 
+
<div align="center">'''[[אורי גונן עבודה מסכמת תשע ב' בין אלים לבני אדם - פרק ראשון|לפרק הקודם]] / [[תשע ב' - בין אלים ובני אדם - עבודה מסכמת - אורי גונן|לעמוד הראשי]] / [[אורי גונן עבודה מסכמת תשע ב' בין אלים לבני אדם - ביבליוגרפיה|לעמוד הבבליוגרפיה]]'''</div>
<references />
+
<br><references />
  
 
<br>
 
<br>
<div align="center">'''[[אורי גונן עבודה מסכמת תשע ב' בין אלים לבני אדם - פרק ראשון|לפרק הקודם]] / [[תשע ב' - בין אלים ובני אדם - עבודה מסכמת - אורי גונן|חזרה לעמוד הראשי]] / [[אורי גונן עבודה מסכמת תשע ב' בין אלים לבני אדם - ביבליוגרפיה|לעמוד הבבליוגרפיה]]&nbsp;/ לפרק הבא'''</div>
+
<div align="center">'''[[אורי גונן עבודה מסכמת תשע ב' בין אלים לבני אדם - פרק ראשון|לפרק הקודם]] / [[תשע ב' - בין אלים ובני אדם - עבודה מסכמת - אורי גונן|לעמוד הראשי]] / [[אורי גונן עבודה מסכמת תשע ב' בין אלים לבני אדם - ביבליוגרפיה|לעמוד הבבליוגרפיה]]'''</div></div><br>&lt;/div&gt;&lt;/div&gt;</div></div>
&lt;/div&gt;&lt;/div&gt;
 

גרסה אחרונה מ־13:31, 12 באוקטובר 2010

 לפרק הקודם / לעמוד הראשי

מי הם אלוהיך, אלוהים? - מסקנות

פועלו של המלך אנטיוכוס הראשון מקומגנה הינו מקרה ייחודי של בן תמותה החוצה את הקו המפריד בין אנושות לאלוהות. האלהה עצמית זו יוצאת דופן בכך שאינה עולה בקנה אחד עם תהליך דומה במהותו אשר עברו מלכי אימפריות ענק בעולם העתיק - היותה של קומגנה ממלכה שולית, בלתי מוכרת כמעט ונעדרת רקע המנבא התפתחות תיאולוגית זו, הופכת את המקרה המדובר למפתיע ביותר, בהתחשב בנסיבות. אמנם בשלב זה כבר היו תקדימים להאלהה עצמית, כולל זו של מלכים זוטרים (הסלווקים המאוחרים יותר, למשל), אולם נראה כי הסיבות והחשיבה העומדים מאחורי פועלו של אנטיוכוס יוצאי דופן. נדירותו טמונה בתיעוד החושפני של מחשבתו של מוקד האהלהה - המלך אנטיוכוס עצמו. מתוך כתובותיו בפרט ועל סמך מפעלו הדתי בכלל, ניתן להסיק מסקנות בנסיון להבין את הדימוי אשר ניסה ליצור לעצמו, וזאת לאור המציאות הפוליטית המקומית והיחסים הבינלאומיים כפי שמשתקפים מן המקורות העתיקים.


נראה כי אנטיוכוס חווה על בשרו את פרעות המאבקים האיזוריים כפי שנזכרו בפרק הראשון, אשר ללא ספק לובו באש העימות הפרתי-סלאוקי במערב אסיה, ולאחר מכן כחלק מהעימות הפרתי-רומי. העימות התקופתי בין הממלכות באיזור ארמניה לבין הפרתים לא נסמך על המדיניות הרומית של "הפרד ומשול", כי אם עשה בה שימוש, שכן לעמים אלו היו אינטרסים משותפים במקרי דוחק, במיוחד מול המעצמה הרומית ומול סכנת כיבוש הדרגתי.[1] ממלכות המזרח הקרוב נאלצו להמיר תקופות את נאמנותן, לא לשם חבירה עקרונית לצד זה או אחר, אלא לשם הישׂרדותן מול הממלכות השכנות ובתווך שבין המעצמות. מעצמות אלו פעלו לא מתוך סנטימנטים כי אם מתוך אינטרסים, והדירו את תמיכתן מממלכת-קלינט זו לאחרת לשם השגת יתרון במאבק הבינלאומי על לוח השח-מט (או שמא שש-בש) עליו נאבקו בקו התפר שבין מזרח למערב. אנטיוכוס, למעשה דור שלישי לאותו עימות, נאלץ אף הוא לצדד במעצמה זו או אחרת לשם שׂרידות ממלכתו. במצב זה של חוסר יציבות פוליטית, ובהיעדר גורם קבוע עליו ניתן להישען מבחינה שלטונית, נאלצה קומגנה, כמו יתר ממלכות האיזור, למצוא פתרונות יצירתיים. בהתאם, ניכרת בכתובותיו של אנטיוכוס באופן שאינו משתמע לשתי פנים, דאגתו בנוגע לשרידות שלטונו וחוקיו. הרי סביר וגם הוא היה מודע, בדרך זו או אחרת, לאידיאל השליטה הרומי - "חֶסֶד תַּטֶּה לַנִּיכְנָע, וְחֶרֶב-נָקָם לַמּוֹרֵד בָּךְ!".[2]


בהתחשב במיקומה של קומגנה הן מבחינה גיאוגרפית, הן מבחינת מוצא שושלת שלטונה, מיזוג התרבויות הניכר בפועלו ובכתובותיו של אנטיוכוס הינו טבעי. עם זאת, הוא אינו מחויב במציאות, ונראה כי הוא מחושב, מורכב ומכוון. זהו למעשׂה האלמנט הברור ביותר לאורך הכתובות. אנטיוכוס הופך את עצמו למעין כלי למיזוג רעיונות: בין מזרח למערב, בין אבותיו לצאצאיו, בין פולחן דתי לממסד שלטוני, בין פולחן מקומי עתיק לפולחן חדש, ובעיקר – בין אלים לבני אדם: הרי המקדש בהר נמרוט, הפולחן, קברו של המלך, הנגנים והכוהנים – כולם כלים לקישור בני האדם העוסקים בקודש אל אליהם. אנטיוכוס אף מצהיר כי קיום פולחן האלים יאפשר למאמינים לזכות בחסד משמים דרך פועלו שלו: אנטיוכוס מעניק לאנושות אפשרויות לקבלת תמורה מעשית ופשוטה לאמונתם, ולצידם הסכנות שבהמרת פי האלים. כל אלו, נתונים כתלות במילוי חוקיו והפולחן לאבותיו סביב קברו ואתר ההנצחה אשר בנה לעצמו.


חזרתו הנשנית של אנטיוכוס על האיומים והעונשים הצפויים למפרי פולחנו מצביעה על חשש קיומי לשׂרידותו. אנטיוכוס מנסה לקבע את דבריו כ-Nomos, "חוק קדוש"[3] הן מבחינה שלטונית והן מבחינה דתית: ממלאי המשׂרות הציבוריות (מלך, שליט, כוהני דת, נגנים) נדרשים לשמור באדיקות דתית את חוקיו. חוקים אלו לא רק שמשמרים את הפולחן הדתי, כי אם גם את הממסד הדתי על היבטיו השלטוניים. עם זאת, חשוב לאנטיוכוס כי הפולחן יישמר גם במידה ולא שושלתו היא שתאחוז בידי השלטון. נראה כי הוא מודאג מאפשרות שכזו, אך מקווה כי הנצחת אבותיו כחלק מהדת החדשה המהווה ממסד שלטוני, תחייב כל שליט עתידי להתמיד בפולחן. הרי האלים אשר מיוצגים באבן בהר נמרוט מוכרים לתרבויות רבות וכך גם לשלטון עתידי אפשרי, בין אם ממערב ובין אם מזרח. על כן, כל שלטון, בין אם שושלתו ש אנטיוכוס בקומגנה, אם שושלת מתחרה מממלכה שכנה, אם שלטון פרתי או אם שלטון רומי, יראה באתר הפולחן המרשים מקום משכן האלים עימם הוא מזדהה. לצד אלים אלו יראה את אבות השושלת המקומית, ועל כן אפשרי כי יקשר מבחינה ממסדית את השלטון המקומי עם האלים האוניברסאליים, וכך יישמר השלטון העצמאי בקומגנה.


הדמויות בפרויקט הפיסול של אנטיוכוס חובשות כולן כיסוי ראש, דמוי כתר או נזר מוגבה (Tiara) בעל דש ועיטורים, אשר נועד לזהותם. ידוע כי נזר בסגנון פרסי באומנות היוונית לפנה"ס אפיין פרסים, ואת כל עמי המזרח. האלים בהר נמרוט מוצגים כחובשי נזרים פרסים, אולם שמותיהם הם סינקרטיזם יווני-פרסי (דוגמת "זאוס-אורומסדס"). אותם אלים, בהקשר יווני, מוצגים תמיד ללא כיסוי ראש. ניתן לסווג ולשייך את הנזרים על פי צורתם: "נזר פרסי" נחבש על ידי אבותיו הקדומים של אנטיוכוס והאלים הפרסים. "נזר מחודד" נחבש על ידי אבותיו המאוחרים של אנטיוכוס, והאלים היוונים. "נזר בסגנון סאטרפ" נחבש על ידי אבותיו האחרונים של אנטיוכוס. "נזר ארמני" נחבש על ידי שליט קומגנה - במקרה זה, אנטיוכוס הראשון. בכל אתרי הפולחן בקומגנה, תחריטים המתארים דמות החובשת "נזר ארמני" מתייחסים תמיד לאנטיוכוס. ברור כי בגבולות קומגנה, היחיד אשר חבש נזר מלכות זה היה אנטיוכוס בכבודו ובעצמו. ניכרת חשיבות המיקום והדירוג בייצוג הדמויות - הדמות בעלת דרג החשיבות הגבוה יותר ניצבת תמיד מצד ימין (מנקודת מבט הצופה). כך בסצנת לחיצת ידי המלך והאלים (dexiosis) האל ניצב מימין למלך, ולעומת זאת באתר הקבורה לנשות המלוכה בקראקוש, ניצב המלך מימין לנסיכה. בהתאם, בהר נמרוט מימין לזאוס לא ניצבת "אלת קומגנה", כי אם אנטיוכוס עצמו. באתר שני תחריטים בלתי גמורים מבחינת סיתות, המתארים את אנטיוכוס לוחץ ידי דמות קטנה ממנו, ומעביר לידיה מעין עטרה. אולם, שתי הדמויות חובשות נזר ארמני. בעבר סברו כי הדמות הצעירה הינה האל אפולו, אולם סביר כי הדמויות הבלתי מוגמרות מבחינת סיתות מצביעות על כך שהן היו האחרונות אשר עוצבו, באנדרטה האחרונה של אנטיוכוס. באנדרטה זו, שאף אנטיוכוס להביא את תוכנית הסיתות לסיכומה ההגיוני - דמותו כמלך מעבירה את השלטון ואת סמלי המלוכה לדמות בנו, יורשו, מיתרדטס השני.[4] השערה זו אף תואמת את השימוש אשר עושים אתרי הפולחן באסטרולוגיה כפי שצוין בפרק הקודם: התקבצויות הכוכבים המשמעותיים פורשו תחילה למען אנטיוכוס כקבלת ברכת האלים לשלטונו, ועם הישנותם פורשו כשובם של האלים, לשם העברת החסד האלוהי מהמלך לבנו וביסוס שלטונו בעיני אצולתו, נתיניו, מלכים מקבילים, ומנהיגי המעצמות. 


מבחינה תועלתנית, ייתכן ולכת פולחן השליט הייתה גם מטרה פוליטית פנימית: ביסוס שושלתו של אנטיוכוס כשושלת מקודשת המיועדת להחזיק בשלטון קומגנה. אין מדובר באשרור שלטון חמסני, כי אם חיזוק מעמדה של שושלת שלטון מוסכמת. אולם, ייתכן והיה צורך לחזק את מעמדה לעומת מממלכות שכנות - הרי משתקף מן המקורות העתיקים כי זעזועים שלטוניים פקדו את האיזור תכופות. לאחר הדחת מלך ארמניה טיגרנס השני, אין עדות ברורה על סכנה איזורית למעמד השלטון בקומגנה, אולם ייתכן ומאבקי השלטון בסביבה עוררו צורך במצע יציב לשלטון מתמשך. הרי הצהרתו של אנטיוכוס אודות עצמו כ"מלך המלכים" למעשה מגדירה עצמו כנעלה לכל מלך אחר עימו בא במגע דיפלומטי – בין אם המלך היריב הסכים לכך ובין אם לא, הרי בעיני תושבי קומגנה הצהיר מלכם על עליונותו המעמדית על פני כל המלכים המקבילים, ואף הנציח זאת על ידי הצגת שושלתו המרשימה. מעשה זה מבדיל את אנטיוכוס ממלכים אחרים ומבסס את עליונותו עליהם. הדבר עולה בקנה אחד עם אימוצו את התואר "μέγας" - "הגדול".


היבט שלטוני מקומי נוסף בכת פולחן השליט ניכר בדברי אנטיוכוס אודות שמירה על פולחנים "עתיקים המקובלים על כל אדם", ובפנייתו לנתיניו ולכלל האנושות כקהל יעד לפולחנו.[5] ניתן לראות בנימת הסובלנות הדתית בהערות חוזרות ונשנות אלו כעדות להטרוגניות אוכלוסיית קומגנה. אין עדויות אודות מוצא והרכב האוכלוסייה בממלכה זו, אולם תנועות קהילתיות מקומיות היו סבירות בהתחשב במעורבותן של ערי המדינה והממלכות הקטנות במאבקי האימפריות, תחילה של זו הסלאוקית מול אויבותיה, ולאחר מכן זו הפרתית וזו הרומית. על כן, מיזוג מסורות קדומות עם אלו החדשות מרמז על ניסיון לביסוס דת חובקת כל המאחדת את כלל האוכלוסייה תחת גורם אחד, אשר פולחנו אינו כרוך בביטול מנהגים עתיקים - פולחן השליט. אולם, נשאלת השאלה "מי כמוך באלים אנטיוכוס?" אפשרי להניח כי מודל ההאלהה אשר עמד לנגד עיניו של המלך היה זה של אחד מאבותיו הסלאוקים, אנטיוכוס השלישי: אמנם זה שאף לאחד עמים רבים ומגוונים בטריטוריה נרחבת שבין מרכז אסיה למערבה, אולם, מלאכתו של שליט ממלכה קטנה קשה לא פחות, שכן הטרוגניות אוכלוסייה זוכה לביטוי עז יותר בטריטוריה מצומצמת. כך, אנטיוכוס הציג לבני עמו בקומגנה, וייתכן כי אף לעמים שכנים, את קרבתו לאלים באמצעות מפעלו הדתי. כל המקבל את אלוהותו החדשה של המלך, מחויב אף לכבדו בתחום הפוליטי. ניתן וזו אחת הסיבות לסינקרטיזם המשמעותי, הנועד לרצות קהל יעד נרחב ככל האפשר. אין ספק כי הכת מושתתת על פולחן דתי ועבודת אלים, אולם היא גם בעלת אופי "לאומי": בין האלים התגלמות ארץ קומגנה כאלוהות, לצד עבודת אבותיו של השליט. זהו למעשה שימוש מוקדם באנדרטאות שושלתיות ככלי תעמולה לשם קיבוע מודעות לשושלת שלטון מסוימת.[6]


אין ספק כי מצבות אבן אלו נועדו להיראות ולהעביר מסר חזותי נוקב. אותן אנדרטאות, בחיזוק הכתוב במקורות העתיקים, משקפות גם את עוצמתה הכלכלית של קומגנה. אלו מצביעות על בסיס כלכלי עמיד המאפשר הפניית משאבים נרחבת, יכולת גיוס כוח עבודה למפעלים ציבוריים, עושר חומרי רב והיכולת להכשיר ולהעסיק בעלי מלאכה. זאת ועוד, ימי החג הרבים המתוארים בכתובות אף הם מצביעים על יכולת כלכלית לספק רווחה ציבורית. ייתכן שכת פולחן השליט הינה פועל יוצא של עצם היכולת לקיימה, וכי אתרי פולחן אלו הינם הבעת עוצמה כלכלית לשם תיוג קומגנה כמרכז סחר כלכלי בינלאומי. הצהרה שכזו עשויה לבסס את מעמד הממלכה בקרב ממלכות שכנות, אולם עלולה להפוך את קומגנה למטרה "נוצצת" למצביאים תאווי בצע.[7]

בהתאם, יתכן שלמפעל הדתי הייתה גם מטרת לוחמה והרתעה פסיכולוגית. במאבקי הכוח האיזוריים והעולמיים אשר נסבו סביב אזור ארמניה, הצהרתו של מלך מסוים אודות אלוהותו, ויכולתו לקיים דת פולחנית בעלת ממסד מתפקד ומרשים, סביר והעניקה לו גורם הרתעה. ברובד הבסיסי היה חשש דתי מפני פגיעה במלך המצהיר קבל עם ועדה על אלוהותו. לכך נוסף גם רובד תעמולתי – אפשרי וממלכות עוינות חששו מפני פגיעה בשלטון המזוהה עם אלוהויות על קשת רחבה מבחינה תרבותית, שכן זוהי למעשה פגיעה בסמלים בעלי רגישות דתית הנוגעת לעמים רבים. על כן, במיזוג האלוהויות הנרחב ניתן לראות את קהל היעד האפשרי לאזהרותיו של אנטיוכוס: הקישור הרעיוני לאלי המזרח הפרסיים ולאלי המערב היוונים היה יכול להעניק לאנטיכוס חסינות דיפלומטית. הצהרותיו, גם אם לא שכנעו גורמים עוינים להימנע מלפעול כנגדו, לבטח גרמו להם לחשוב פעמיים לפני כן.

העדויות המרכזיות בנוגע לעימותיו של אנטיוכוס נוגעים להתמודדות מול רומא. חשיבות הפולחן הדתי ברומא לצד קישור דת ומדינה ברפובליקה ללא ספק נלקחו בחשבון, גם אם בעקיפין, בעת העימותים מול קומגנה, שכן לא היה ניתן להתעלם מהצהרות דתיות אלו של יריבם\בן חסותם. בזמן התמודדותם עם אנטיוכוס טרם היו בתרבות הרומית מנהיגים אשר ייחסו לעצמם את אלוהותם: התקדימים של אוגוסטוס ויוליוס קיסר, התרחשו בשלהי הקריירה של אנטיוכוס.[8] אמנם לא ניתן להוכיח כי פועלו של אנטיוכוס היווה השראה להאלהה ברומא, אולם ידוע כי רעיונות אלו היו נפוצים במזרח, ולאורך זמן הנחילו את השפעתם על החשיבה הרומית.[9] אי הזכרתו של הפולחן המפותח והמרשים של קומגנה במקורות הרומים עשויה להצביע על אי היכרותם עם אותו פולחן - ועל כן, חוסר יעילותה של מלחמה פסיכולוגית זו. עם זאת, הגיוני והפולחן כן היה מוכר ברמה זו או אחרת, ואף הועלה על כתב בעולם הרומי. ייתכן ואיזכורים אלו לא שרדו עד ימנו אנו. אולם, ייתכן אף והשמטת אזכורים אודות המלך-אל של קומגנה סייעה בידי האימפריה לספח את הממלכה הקטנה ללא התנגדות יתרה בשנת 72 לספירה,[10] שכן לא היה צורך להתמודד עם ההיקשר הדתי של האירוע. נהפוך הוא, פרט לתועלת המדינית והחומרית שבסיפוח קומגנה, השתלטות על ממלכה אשר טענה להיות מקום משכן כל האלים כולם הייתה סוג של הצהרת כוונות על ידי האימפריה, שכן "פרות קדושות הן ההמבורגרים הטובים ביותר"...[11]


נראה כי כת פולחן השליט בקומגנה נבעה הן מסיבות תועלתניות - שליטה על אוכלוסייה, מדיניות איזורית ויחסים בינלאומיים - והן מסיבות תיאולוגיות המבקשות מפלט ממאבק הקיום המתמשך של הממלכות. אנטיוכוס מציג עצמו שוב ושוב כאדם מאמין. כאדם שאמונתו היא המקור לכוחו. כאדם שאדיקותו היא שהטיבה עם חייו. האם הצלחתו האישית הביאה לאמונה אמיתית באלוהותו? ייתכן כי אנטיוכוס, נתיני ממלכתו ואף נתיני ממלכות שכנות, אכן קיבלו את אלוהותו. אף על פי שלא ניתן לוודא זאת, אין ספק כי הפולחן לאלים הפופולאריים המוזכרים באתר ההנצחה התקיים בדרך זו או אחרת. על פי הגיון זה, הופכת האפשרות כי האוכלוסייה אכן עסקה בפולחן לא רק לאלים, כי אם גם לאנטיוכוס עצמו ולאבותיו - ליותר מתקבלת על הדעת. זאת ועוד, הרי לשם הפצת הפולחן וביסוס הממסד הדתי, הכולל את מפעל הבנייה הנרחב, נדרשה הקרקע להיות מוכנה לזריעה. בלתי סביר כי אנטיוכוס כפה את "שגעונו" על ממלכתו והצליח להוציא לפועל את המפעל המרשים, שכן מידה מסוימת של שיתוף פעולה רצוני היא חיונית לשם היקף עבודות שכזה. אולם, כיצד ייחס אנטיוכוס לעצמו תדמית של מאמין אדוק בהתייחסותו לאלים, ובאותה הצהרה אף הוסיף כי הוא בעצמו אל? מצד אחד, הוא מתאר את עצמו כאדם האדוק ביותר הדבק בפולחן וכיבוד האלים. מצד שני, הוא מציג עצמו כאל, שווה ערך לאלי יוון ופרס אשר "סותת מאותו החומר".[12] כך, אנטיוכוס אינו אדם, ואינו אל. הוא מציג עצמו כאל מול בני האדם, וכאדם מול האלים. הליכה זהירה זו בין שני העולמות באה לידי ביטוי בסינקרטיזם הברור בדבריו ובפועלו. אין הוא מבטל רעיון אחד לשם קיום הרעיון האחר, אלא ממזג את שניהם לשם שימור כל אחד בנפרד, ובעיקר לשם שימורם כמכלול. נראה כי היצמדותו של אנטיוכוס להתרעה על חילול קודשיו תחת עונש משמיים, ולא תחת עונש ממסד-שלטוני מצביעה על חשיבת הדת בקומגנה. היות והפרת חוקי המלך מבטיחה עונש מידי האלים, לפחות על פי כת פולחן השליט, מצביעה על קישור רעיוני בין חוקי השלטון לחוקי שמיים. התפיסה הדתית בקרב האוכלוסייה הייתה כרוכה בתפיסתם את השלטון, כך שלאנטיוכוס היה אפשרי להיכנס מבחינה רעיונית לתווך האלוהי: חשיבותה הרבה של הדת אפשרה למעשה את יעילותו של החוק, וזה אפשר את קבלתו של המלך כאל.

ניתן לשרטט את הקווים המנחים אשר ניכרים במהותה של כת פולחן השליט: מסתמן כי אנטיוכוס התחיל את מפעלו מתוך אמונה דתית, יוונית במקורה כנראה,[13] על סמך ניסיון חייו כרצף בלתי מוסבר של מזל טוב ומפתיע, ועל פי פרשנות אירועים אסטרולוגיים לצרכי תעמולה שלטונית. אנטיוכוס לא המציא את האמונות האמורות, כי אם רק את מיזוגם זו בזו, ושילוב עצמו בתוכן. כת פולחן השליט הייתה בבסיסה דתית, ובה היבטים שונים לתפיסת האלוהות במזרח הקרוב, תוך שילוב אלמנטים פרסיים ואלמנטים יוונים. המיזוג עצמו היווה הגדרה דתית, אולם אין אנטיוכוס ממזג "כול בכול", כי אם רק אלמנטים נבחרים אשר הוא בוחר לשמר. בנוסף, מבחינה דתית המיזוג מאפשר לזכות בחסדם של אלים יוונים ושל מקביליהם הפרסיים, ובכך לרצות את השמיים כולם ואת כל אבות השושלת מבלי להזניח אף צד. אנטיוכוס הנציח עצמו לאו דווקא כאל שווה בין שווים, אלא כמתווך בין האלים היוונים לאלים הפרסים, בין האלים כולם לבני האדם, ובין האריסטוקרטיה המקומית אצולת המעצמות (בעיקר זו הרומית).[14]


מעצם הסינקרטיזם המובנה בדת של אנטיוכוס, התפתח הפולחן לכדי כלי מדיני אשר לאו דווקא נועד לקיים את פולחן השליט, אלא להוות כור היתוך המאפשר שילובים בכל הרבדים: פוליטיים, תרבותיים, ושלטוניים בין קומגנה והאימפריות הגדולות, וכך אף התאפשרה עצמאותה של קומגנה. במהלך שלטונו של אנטיוכוס פולחן השליט לא היה פולחן גרידא, כי אם מערכת נרחבת של מיזוגים בכל הרמות, שאפשרה את קיומה העצמאי גם לאחר היעלמותה של ממלכת קומגנה. הסינקרטיזם התרבותי והאומנותי בהר נמרוט ובשאר אתרי הפולחן הקביל לשילובים הפוליטיים אשר רקם אנטיוכוס בכדי לשמור על מקום ממלכתו בקרב ההיערכות מחדש במזרח הקרוב שעה שהסלאוקים והמלכים הארמנים פינו את מקומן לאימפריות  הפרתים והרומאים. מיקומה האסטרטגי של קומגנה, עושרה הרב, האריסטוקרטיה היוונית-איראנית אשר בראשה ומלכה רב הפעלים תרמו להוצאת חשיבותה מפרופורציה במהלך התמודדות הרומאים עם ממלכות המזרח. מערכה זו הייתה בשיאו בימיו של המלך אנטיוכוס עצמו, אולם דעכה לאחר מותו, עד להתקבעות הזירה הארמנית תחת שליטת המעצמות בשנת 72 לספירה. נראה כי המיזוג בפועלו של אנטיוכוס הוא לא רק כלי, לא רק הגדרה, כי אם המטרה בפני עצמה. המסגרת הדתית נתנה יד חופשית לשימור רעיונות נבחרים, ונתנה תוקף להצהרות מדיניות. 


אנטיוכוס סמך את כוחה של קומגנה לא על עוצמה צבאית, עומק כלכלי או יכולת מדינית, כי אם על היכולת להוות חממה למיזוג רעיונות, תרבויות ודתות. מסגרת הדת נתנה מרחב מוגן לסינקרטיזם מואץ, ומעצם עמידות הדת, יותר מרעיונות רבים אחרים (דוגמת סיפורים, שירים, מסורות, חוקי שלטון...) נשמר הכוח החברתי והדתי של קומגנה שנים רבות לאחר מות בן המלוכה האחרון ממלכה זו. אפילו פולחן האלים והאבות אשר ייסד אנטיוכוס נשמר לאורך מאות שנים, ועימו החיוניות הדתית, ההרגל לאמץ ולמזג רעיונות פולחן חדשים, ואף סדרת אנדרטאות שושלתיות המשׂתרעות מהר נמרוט, דרך קיליקיה ועד אתונה.[15] 


הדרך לשמר את עצמאות קומגנה הייתה בהפיכתה למעין ממלכה ניטרלית. היכולת לשלב תפיסות שונות הפכה את קומגנה לבת ברית מדינית אפשרית לכל ממלכה, למקבילה דתית למסגרות האמונה רבות, ולמעשה ממלכה אשר נוח יותר היה להתמזג רעיונית בתוכה מאשר להיכנס עימה לעימות. מצב זה נתן לקומגנה את המותרות של ניטרליות סלקטיבית – היכולת למזג רעיונות ושלטון מבוקשים, ולדחות כאלו בלתי רצויים. אנטיוכוס הבין כי הישׂרדותה של ממלכתו תלוי ביכולתה לספוג - רעיונות, חילופי שלטון, וחבטות. הוא ייעד את קומגנה להיות, כמו נהר הפרת שלגדותיו התקיימה, כנהר הסופג לתוכו, מתערבב, זורם הלאה, וחוצב את דרכו בגדות האבן הגבוהות שלצדדיו. כעת, ניתן לדמיין את חיוכו של אנטיוכוס - הרי 2000 שנה לאחר ימיו, אדם נוסף קרא אודותיו, אודות אלוהותו, אודות מפעלו המרשים כגשר בין מזרח ומערב, בין בני האדם לאליהם . . . "ואולם זרתוסטרא הסתכל באנשים והשתומם. וכה אמר: האדם הוא חבל המתוח בין חיה ועל-אדם, חבל על פני תהום. והוא חצייה מסוכנת, והימצאות בדרך מסוכנת, והבטה-אחורנית מסוכנת, וחלחלה ועצירה מסוכנת. גדלותו של אדם בזה, שהוא גשר ולא מטרה".[16]



  1. סוליבן, 1977 עמ' 765 ; דיו קאסיוס 37.6.4
  2. ורגיליוס, מתוך אינאיס 6.853. - תירגן דיקמן, 1962
  3. כתובות הר נמרוט 3.4
  4. יאנג, 1964 עמ' 29-34
  5. כתובות הר נמרוט 1.6 ; כתובות הר נמרוט 2.8 ; כתובות הר נמרוט 3.2 ; כתובות הר נמרוט 4.2
  6. קולדג', 1977 עמ' 46-47
  7. ראה הערה 34 בפרק הראשון
  8. על האלהתו של קיסר ראה יעבץ, 1992 עמ' 190-195, 238-240 ; על אוגוסטוס האלוהי ראה עמית, 2003 עמ' 178-186
  9. בק, 2004 עמ' 37-43 מתאר את קומגנה כחוליית קישור תרבותית בין המזרח לבין רומא וזאת בשל היחסים הקרובים בין צמרת הצבא בין שתיהן. הוא מדגים כיצד ייתכן ומקור פולחן האל מיתרס, פרסי במקורו, הגיע לקומגנה ומשם עבר ביתר שאת לרומא. על אותו תוואי, ייתכן אף ורעיון האהלהה התגלגל מערבה, לאחר שיושם והודגם לדיפלומטים הרומים ולאנשי הצבא בפועלו של אנטיוכוס בשנים בהן פעל מול רומא
  10. סוליבן, 1977 עמ' 791-794 ; יוספוס פלביוס, מלחמות היהודים 7.220-239 - על סיפוח ממלכת קומגנה לפרובינקיה סוריה על ידי הקיסר אספסיאנוס בשנת 72 לספירה
  11. מרק טווין
  12. כתובות הר נמרוט 2.4
  13. דוצ'ינזה גוילימן, 1978 עמ' 197 - עוקב אחר התפתחות הפולחן ממקורותיו היווניים בהשפעת שושלת אימו של אנטיוכוס, ההשפעה הפרסית בהשפעת שושלת אביו, והמיזוג אשר נעשה על ידי התאמת אלים יוונים למקביליהם הפרסים
  14. על פי סוליבן, 1977 עמ' 798, לפחות שלושה נכדים ונכדה של אנטיוכוס ניהלו קריירות פוליטיות רומית, ולמעשה החלו את השילוב האריסטוקרטי בין קומגנה לאימפריה הרומית
  15. סוליבן, 1977 עמ' 798 ; רוברט, 1968 - על המשכיות כת פולחן השליט
  16. פרידריך ניטשה, מתוך הספר "כה אמר זרתוסטרא"



</div></div>