הבדלים בין גרסאות בדף "אורי גונן עבודה מסכמת תשע ב' בין אלים לבני אדם - פרק שני"

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש
מ
מ
שורה 1: שורה 1:
 
{{בעבודה}}  
 
{{בעבודה}}  
 
<div align="center">'''[[אורי גונן עבודה מסכמת תשע ב' בין אלים לבני אדם - פרק ראשון|לפרק הקודם]] / [[תשע ב' - בין אלים ובני אדם - עבודה מסכמת - אורי גונן|חזרה לעמוד הראשי]] / לפרק הבא''' <div align="right">
 
<div align="center">'''[[אורי גונן עבודה מסכמת תשע ב' בין אלים לבני אדם - פרק ראשון|לפרק הקודם]] / [[תשע ב' - בין אלים ובני אדם - עבודה מסכמת - אורי גונן|חזרה לעמוד הראשי]] / לפרק הבא''' <div align="right">
מסקנות אישיות מהקריאה, בנסיון להבין את הדימוי שאנטיוכוס מנסה ליצור לעצמו באמצעות הכתובות בפרט ומפעלו הדתי בכלל. אם יש מסקנות המשליכות גם על היחסים הבינלאומיים, או על שאלות פוליטיות מקומיות
+
מסקנות אישיות מהקריאה, בנסיון להבין את הדימוי שאנטיוכוס מנסה ליצור לעצמו באמצעות הכתובות בפרט ומפעלו הדתי בכלל. אם יש מסקנות המשליכות גם על היחסים הבינלאומיים, או על שאלות פוליטיות מקומיות  
 
 
  
 +
<br>
  
 
אף על פי כן, אנטיוכוס היה נחוש למנוע, או לפחות להסיט את הפלישה הארמנית-פרתית לאסיה הקטנה, ועל כן התמיד בדיווחיו לרומא אודות תנועות הצבא הפרתי (בדומה לשאר השליטים באנטוליה). דיווחיו היו מהימנים ויעילים, אולם האיום הפרתי לא פעל ישירות מול האימפריה הרומית באנטוליה. אנטיוכוס שמר על נאמנותו כל עוד הנסיבות הבטיחו את שרידות ממלכתו.  
 
אף על פי כן, אנטיוכוס היה נחוש למנוע, או לפחות להסיט את הפלישה הארמנית-פרתית לאסיה הקטנה, ועל כן התמיד בדיווחיו לרומא אודות תנועות הצבא הפרתי (בדומה לשאר השליטים באנטוליה). דיווחיו היו מהימנים ויעילים, אולם האיום הפרתי לא פעל ישירות מול האימפריה הרומית באנטוליה. אנטיוכוס שמר על נאמנותו כל עוד הנסיבות הבטיחו את שרידות ממלכתו.  

גרסה מ־16:58, 12 בספטמבר 2010

Crystal Clear app clock.png הדף נמצא כרגע בעבודה, נא אל תערכו אותו ואל תעשו בו שינויים אחרים.
ניתן כמובן לקרוא את הכתוב


לפרק הקודם / חזרה לעמוד הראשי / לפרק הבא

מסקנות אישיות מהקריאה, בנסיון להבין את הדימוי שאנטיוכוס מנסה ליצור לעצמו באמצעות הכתובות בפרט ומפעלו הדתי בכלל. אם יש מסקנות המשליכות גם על היחסים הבינלאומיים, או על שאלות פוליטיות מקומיות


אף על פי כן, אנטיוכוס היה נחוש למנוע, או לפחות להסיט את הפלישה הארמנית-פרתית לאסיה הקטנה, ועל כן התמיד בדיווחיו לרומא אודות תנועות הצבא הפרתי (בדומה לשאר השליטים באנטוליה). דיווחיו היו מהימנים ויעילים, אולם האיום הפרתי לא פעל ישירות מול האימפריה הרומית באנטוליה. אנטיוכוס שמר על נאמנותו כל עוד הנסיבות הבטיחו את שרידות ממלכתו.

דיווחיו היו מהימנים ויעילים, אולם האיום הפרתי לא פעל ישירות מול האימפריה הרומית באנטוליה.


אבהות כפולה לשושלת

מקובל במחקר כי הכתובת בהר נמרוט הינה הכתובת המקורית בה עוצבה כת פולחן שליט בקומגנה. בהתאם, שאר הכתובות נחשבות כטקסטים נלווים אשר נועדו להפיץ את הכת ולבססה בתחום השלטון של אנטיוכוס, ולאחר מכן של יורשיו.

(א) כיצד רצה אנטיוכוס להצטייר בעיני הדורות הבאים בהשקעתו עצומה זו לייסוד מה שנראה כדת פולחן שליט? (ב) מה הוא מקומו של הסינקרטיזם הנרחב הניכר בפועלו? (ג) מה הן עקרונות הדת המשתקפים מכתובתו?

מבחינה זו, אנטיוכוס הוא קודם כל מלך קומגנה, אשר מעשיו הצדיקים הם אשר הפכוהו לאל.

הצהרה זו של אנטיוכוס מציבה אותו כשווה במעמדו לאלו המוצגים בהמשך כאבות שושלתו. בנוסף, זוהי מעין "הצהרות כוונות" בפתח דבריו, שכן עוד טרם איזכור כל פרט אחר אודות שושלתו, דתו ומעשיו, הוא מציב עצמו בדרגה אחת עם אבות האימפריות הגדולות בעולם. לאחר מכן את היותו אל, צדיק והתגלות אלוהית. מבחינה זו, אנטיוכוס הוא קודם כל מלך, אשר מעשיו הצדיקים הם אשר הפכוהו לאל.

סביר כי היחלצותו החוזרת ונישנת של אנטיוכוס ממצבים קשים דרשה הסבר כלשהו, והסבר זמין ביותר היה השגחה אלוהית. אנטיוכוס מציג את עצמו כאדם מיוחד, אשר נחלץ פעמים רבות ביותר, מהמצבים הקשים ביותר. להסבר זה ניתן להצמיד בנקל את היות האובייקט הזוכה להשגחה כיוצא דופן וראוי להשגחה זו. כך הופך אנטיוכוס לאדון המצבים הנואשים, כאדם אשר זוכה לחסד האלים בשל היותו צדיק נבחר משושלת אלוהית בפני עצמה (אימו, סבו מצד אימו). ביטוי לאמונה זו ניתן לראות בפירוש ההורוסקופ המצוי באתר, כפי שאפרט בהמשך.

שילוב הידע היווני והפרסי המתבקש משושלתו נתפס כמקור לאומנויות גבוהות אשר יהוו את עיקר פולחן האלים. עצם ייצוגם בחומר של האלים, על סמך ידע עתיק הממזג את תרבויות פרס ויוון, הוא אשר קושר את ממלכת קומגנה לברכות האלים.

דווקא דבריו של אנטיוכוס אודות שמירה על חוקים ונוהגים פרימיטיביים מצביעה על גיוון אתני ודתי בממלכתו, אשר ניתן היה לאחד תחת כת פולחן שליט אחת.

על כן סביר כי הלך מחשבה זה של אנטיוכוס, אף אם אינו מיוחס לאסכולה דתית אחת משניהן, הושפע מהן כחלק ממיזוג התרבויות אשר הנהיג.[24] ניכרת הבדלה בין זמניות הגוף לנצחיות הנשמה והאלים, כלומר – הבדלה בין חומר לבין רעיון. נראה כי אנטיוכוס הבדיל בין המשכיותו הארוכה של רעיון על פני זמניותו של החומר.

סביר כי אירוע קוסמי זה, אשר התרחש לאחר לידתו והמלכתו של אנטיוכוס, קיבל פרשנות רוחנית: אנטיוכוס זיהה עצמו עם מערך הכוכבים "אריה", והתקבצות ארבעת הכוכבים סביבו פורשה כהתקבצות ארבעת אלים וכהוכחה נראית לעין לעצם היותו נשגב ואלוהי. ייתכן אף ועצם ה"איחוד השמיימי" היה הסיבה להקמת ה Hierothesion. זהו למעשה שימוש בכת פולחן השליט באופן תעמולתי לאישרור "המנדט השמיימי" של שושלת השלטון, ולשימור המשכיות השלטון מהאב אנטיוכוס לבנו מיתרדטס.

על אלים אלו טוען אנטיוכוס כי "were my guides in a prosperous beginning and have been the source of universal blessing for my whole kingdom", כלומר, הם המקור הדתי לברכה הנחה על קומגנה, מעצם השגחתם על המלך אנטיוכוס.
מכאן כי רצונו של אנטיוכוס היה להפוך את הפולחן החדש, על חובותיו ועל יתרונותיו, לנגיש ביותר ו"נוח לשימוש" לכלל האוכלוסייה. אנטיוכוס לא נותן הבטחות הנוגעות לעולם הבא, אלא תקווה והצלחה בעולם הזה, שוב, מתוך חשיבה מעשית. אנטיוכוס מציב עצמו בין נתיניו - ולמעשה בין כלל האנושות - ובין אליו, שכן חוקיו ופולחנו הינם תנאי לזכייה בחסד האלים והוא הצלחה בעולם הזה. נראה כי אנטיוכוס מאמין, או לפחות מבקש להציג עצמו כמאמין שהוא אכן נבדל מכלל האנושות בשל גורלו הטוב, ישכן בנפשו עם האלים לאחר מותו, אולם יחיה לנצח באמצעות הנצחתו דרך דתו.

בשל טענותיו לאבותיו הפרסים והיוונים, באימרה זו אנטיוכוס מנסה לקשור את פולחנו לקהל רחב ככל הניתן

בצורה הברורה ביותר משרטט אנטיוכוס את הדת אותה ייסד: אלו הם חוקי אליו, הנאמרים לאנושות מפיו שלו. המצייתים לחוקיו יזכו לחסד האלים, והממרים אותם יענשו על ידי אבותיו.

לא טקסים מאגיים, לא מזבחי אש, לא ענפים מקודשים, לא משקה מקודש. הביגוד בלבד הינו פרסי והמלך שב ודורש כי הכוהנים ילבשו באופנה פרסית - כאילו זהו הדבר היחיד שיש לדת הפרסית להציע". ניתן לראות כאן מיזוג פולחן יווני-פרסי עז, בוטה ומחושב.

שוב, מעצם קיום החוק סביר ואנטיוכוס ציפה שפולחנו, או לפחות ימי החג אשר ייסד, יהפכו לא רק לאירוע "לאומי", כי אם גם לאירוע "בינלאומי". לציפייה זו מספר מקורות אפשריים: (א) תקווה להיקלטות הפולחן מבחינה דתית בקרב תושבי קומגנה ושכנותיה. (ב) תקווה למימוש הסינקרטיזם הנרחב של הפולחן החדש במיזוג אוכלוסייות בעלות רקע דתי יווני ו\או פרסי. (ג) הבנה כי החגיגות המפוארות, הסעודות, והאתר המרשים יעוררו עניין, סקרנות ומשיכה בקרב בני אדם הן בגבולות קומגנה והן מחוצה להם. באופן זה, כת פולחן השליט מקבלת פרט לאופיה הדתי והשושלתי, גם אופי סוציאלי התומך בקהילה. פרט למשיכה הכרוכה באתר הפולחן, הוא מהווה גם יעד למבקשי רווחה למשך ימי החג, כך עולה קרנו של המלך אשר תמיכתו בעמו על כל שכבותיו, ואפילו בגרים הנקרים לארצו ללא ספק הפכוהו לנערץ - בין אם כאל ובין אם כמלך נעלה.



כך הוא מעגן את הישרדות ממוזיקה כחלק מהפולחן כמו חוקיו, כמו מפסליו, וכמו כוהניו, מעמד המוזיקאים נועד לשמר ולהפיץ את הפולחן. אפשרי כי אנטיוכוס ראה במוזיקה כלי לנשיאת, הפצת, והשרשת רעיונות דתיים, בדומה לשימוש השינוני שעושה דת זרתוסטרא במוזיקה, והשימוש במוזיקה למטרה חינוכית בטרגדיה היוונית. היות ואנטיוכוס טען להיותו נצר לשושלת פרסית מצד אחד, ויוונית מצד שני, ניתן להניח כי ראה כמודל לחיקוי את המוזיקה הדתית כיסוד תרבותי-דתי מרכזי ויעיל, בהתאם להסינקרטיזם הנרחב הניכר בפועלו.
את כלל פועלו מסכם אנטיוכוס למעשה בהצבת דוגמא אישית לאדיקות דתית, אשר מהווה את מקור הכבוד של שושלתו הממוזגת, הן היוונית והן הפרסית. בכך הוא למעשה מכוון את יורשיו לעבוד אף הם את אותם אלים, ולשמור על המיזוג התרבותי-דתי אשר ייסד. הוא מבטיח את הפולחן האישי אליו לאחר מותו מצד יורשיו, שכן אף הם ימשיכו בפולחן האבות האינטנסיטי אשר הוא התחיל - כלומר פולחנו שלו. בנוסף, יורשיו אף ימשיכו את פולחן האלים, וגם מתאים אנטיוכוס לקטיגוריה זו. [פרעה]
ההתייחסות לצאצאים ניתנת לפירוש בפשטות כהעמקת האיום, או שמא התייחסות זו מעידה על חשש מפני שושלת שלטון מתחרה באיזורו, או אפילו מרומא אשר טרדה את בטחון ממלכתו בראשית שלטונו. על כן, הוא מקדים תרופה למכה, ומגדיר עונשים כבדים - אולם אין עונשים אלו עונשים ארציים, אלא עונשים משמיים. בשל אופיו המעשי, ניתן להניח כי הטלת הנחיות כה ברורות, ולצידן עונשים מופשטים (כזעם האלים) על הפרתן מצביעה על אדיקות דתית גבוהה באיזור זה. אמנם בעולם העתיק עונש משמיים היה מטיל מורא לא פחות מאשר עונש הנאכף על ידי בני אדם, ולעיתים אף יותר. [שבועה באלים, עונש משמיים] קשה להאמין שאנטיוכוס השקיע מאמצים כה רבים - חומריים, ממסדיים ורעיוניים - מבלי לוודא כי העונשים על הפגיעה בהם יהיו יעילים. זאת ועוד, הרי ניכר בפועלו כי הוא מודע ביותר לסכנת הפגיעה בפועלו. על כן, זוהי למעשה מסקנה עובדתית ממערכת נסיבות זו שאחיזת האמונה הדתית בתושבי קומגנה הייתה חזקה מספיק בכדי להרתיעם מפני חילול הקודש והפרת חוקים - כך לפחות, בעיני מלכם.

חשיבות הדת ==> יעילות החוק ==> קבלת אדם כאל

הן אימו, והן סבו מענף זה מוצגים בהיקשר אלוהותם, ועל כן מוסיפים לרקע של אנטיוכוס נופח שמיימי לצד הנופח השושלתי-מלכותי בהצגתו את עצמו. לאחר הצגה מרשימה זו, מסביר אנטיוכוס למעשה את מטרת לוחות האבן שבראשן הצגה זו, והיא הנצחת חוקיו ופועלו לנצח תחת הקדש האלים.

חושף אנטיוכוס את אנושיותו והיותו תלוי באלוהיו אשר הם הם המקור לכוח שלטונו, ולא מוצאו המלכותי

מייחס לשתי תכונות אלו - קדושה ואדיקות דתית - את הגשמתו העצמית בחייו הארוכים, את יכולתו לחמוק מסכנות בניגוד לכל הציפיות, והצלחתו להפוך ל"אדון המצבים הנואשים".

סביר כי היחלצותו של אנטיוכוס שוב ושוב ממצבים נואשים ביותר דרשה הסבר כלשהו, והסבר זמין ביותר היה השגחה אלוהית. אנטיוכוס מציג את עצמו כאדם מיוחד, אשר נחלץ פעמים רבות ביותר, מהמצבים הקשים ביותר. להסבר זה ניתן להצמיד בנקל את היות האובייקט הזוכה להשגחה כיוצא דופן וראוי להשגחה זו. כך הופך אנטיוכוס לאדון המצבים הנואשים, כאדם אשר זוכה לחסד האלים בשל היותו צדיק נבחר משושלת אלוהית בפני עצמה (אימו, סבו מצד אימו).

בשילוב הידע היווני והפרסי הנובע משושלתו כמקור לאומנויות גבוהות אשר יהוו את עיקר פולחן האלים. עצם ייצוגם בחומר של האלים על סמך ידע עתיק הוא אשר קושר את ממלכת קומגנה לברכות האלים.
אומנם קומגנה הייתה ממלכה קטנה בשטחה, אולם אין זה מצביע דווקא על אוכלוסייה הומוגנית מבחינת מוצא ומבחינת דת (דוגמאת ישראל ולבנון המודרניות) – דווקא דבריו של אנטיוכוס אודות שמירה על חוקים ונוהגים פרימיטיביים מצביעה על גיוון אתני ודתי בממלכתו, אשר ניתן היה לאחד תחת כת פולחן שליט אחת.




עכשיו ניתן לדמיין את אנטיוכוס מחייך - הרי כתבנו עליו עבודה


</div></div>