הבדלים בין גרסאות בדף "אורי גונן עבודה מסכמת תשע ב' בין אלים לבני אדם - פרק שני"

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש
מ
מ
שורה 11: שורה 11:
 
<br>  
 
<br>  
  
לברור כי אנטיוכוס הרגיש על בשרו את פרעות המאבקים האיזוריים [[אורי גונן עבודה מסכמת תשע ב בין אלים לבני אדם - מבוא#.D7.94.D7.9E.D7.A7.D7.95.D7.A8.D7.95.D7.AA_.D7.94.D7.A2.D7.AA.D7.99.D7.A7.D7.99.D7.9D_.D7.91.D7.9B.D7.AA.D7.91|כפי שנזכרו בפרק הראשון]], אשר ללא ספק לובו תחילה מאש מהעימות הפרתי-סלאוקי במערב אסיה, ולאחר מכן כחלק מהעימות הפרתי-רומי. העימות התקופתי בין הממלכות באיזור ארמניה לבין הפרתים לא נסמך על המדיניות הרומית של הפרד ומשול, אלא עשה בה שימוש - שכן לשני העמים היו אינטרסים משותפים במקרי דוחק, במיוחד מול המעצמה הרומית ומול סכנת כיבוש הדרגתי.<ref>[[Sullivan 1977|סוליבן, 1977 עמ' 765]] ; [[Cassius Dio - Roman History book 37|דיו קאסיוס 37.6.4]]</ref> <br>
+
לברור כי אנטיוכוס הרגיש על בשרו את פרעות המאבקים האיזוריים [[אורי גונן עבודה מסכמת תשע ב בין אלים לבני אדם - מבוא#.D7.94.D7.9E.D7.A7.D7.95.D7.A8.D7.95.D7.AA_.D7.94.D7.A2.D7.AA.D7.99.D7.A7.D7.99.D7.9D_.D7.91.D7.9B.D7.AA.D7.91|כפי שנזכרו בפרק הראשון]], אשר ללא ספק לובו תחילה מאש מהעימות הפרתי-סלאוקי במערב אסיה, ולאחר מכן כחלק מהעימות הפרתי-רומי. העימות התקופתי בין הממלכות באיזור ארמניה לבין הפרתים לא נסמך על המדיניות הרומית של הפרד ומשול, אלא עשה בה שימוש - שכן לשני העמים היו אינטרסים משותפים במקרי דוחק, במיוחד מול המעצמה הרומית ומול סכנת כיבוש הדרגתי.<ref>[[Sullivan 1977|סוליבן, 1977 עמ' 765]] ; [[Cassius Dio - Roman History book 37|דיו קאסיוס 37.6.4]]</ref>&nbsp;ממלכות המזרח הקרוב נאלצו להמיר תקופות את נאמנותן, לא לשם חבירה עקרונית לצד זה או אחר, אלא לשם הישרדותן מול הממלכות השכנות ובתווך שבין המעצמות. אנטיוכוס, למעשה דור שלישי לאותו עימות, נאלץ אף הוא לצדד במעצמה זו או אחרץ לשם שרידות ממלכתו.
  
 
<br>  
 
<br>  
 
+
<br>
אנטיוכוס הוא למעשה דור שלישי לאותו עימות, אשר פרט לצורך הקיומי להתמודד מול הממלכות השכנות אשר המירו תקופות את נאמנותן, נאלץ אף הוא לצדד במעצמה זו או אחרץ לשם שרידות ממלכתו.
+
• עם זאת, גם המעצמות עצמן פעלו לא מתוך סנטימנטים, כי אם מתוך אינטרסים והפרו את הבטחתן לממלכה זו או אחרת לשם השגת יתרון במאבק הבינלאומי. <br>• היה זה למעשה לוח שח-מט (או אולי שש-בש) עליו נאבקו שתי המעצמות תוך שימוש בממלכות הקליינט על קו התפר בין מזרח למערב.<br>• במצב זה של חוסר יציבות פוליטית, ובהיעדר גורם קבוע עליו ניתן להישען מבחינה שלטונית, נאלצו ממלכות האיזור למצוא פתרונות יצירתיים.<br>• באופן שאינו משתמע לשני פנים, דאגתו של אנטיוכוס בנוגע לשרידות חוקיו ניכרת מן כתובותיו. חזרתו הנשנית של אנטיוכוס על האיומים והעונשים הצפויים למפרי פולחנו מצביעה על חשש קיומי לשרידותו. אנטיוכוס מנסה לקבע את חוקיו כ"חוקים קדושים" (NOMOS) הן מבחינה שלטונית והן מבחינה דתית: ממלאי המשרות (מלך, שליט, כוהן) נדרשים לשמור באדיקות דתית את חוקיו. חוקיו אלו לא רק שמשמרים את הפולחן הדתי המושתת על מיזוג אלוהויות מזרחיות ומערביות, כי אם גם את הממסד הדתי, על היבטיו השלטוניים.<br>• עם זאת, חשוב לאנטיוכוס כי הפולחן יישמר גם במידה ולא שושלתו שלו תאחוז בידי השלטון, וכי השלטון בממלכת קומגנה לא יהיה נתון בידיים מקומיות: נראה כי הוא מודאג מאפשרות שכזו, אך מקווה כי הנצחת אבותיו (משני הצדדים) באתר הפולחן תחייב כל שליט אשר יבוא להתמיד בפולחן, ואף מעצם כך להותיר בשלטון עצמאי את השושלת אשר אבותיה כרוכים בפולחן. הרי האלים אשר הוא ייצג באפן בהר נמרוט נוגעים ברגש הדתי של כמעט כל שלטון עתידי אפשרי, בין אם ממערב ובין אם מזרח – על כן, כל שלטון שלא יהיה, בין אם שושלתו מקומגנה, אם שושלת מתחרה מממלכה שכנה, אם שלטון פרתי או שלטון רומי, יראה באתר הפולחן המרשים ביותר בהר נמרוט מקום משכן של אלים עימם הוא מזדהה. לצד אלים אלו יראה את אבות השושלת המקומית, ועל כן אפשרי כי יקשר מבחינה את השלטון המקומי עם האלים האוניברסאליים, וכך יישמר השלטון המקומי.<br>• מבחינה תועלתנית, ייתכן ולכת פולחן השליט היו מספר מטרות: תחילה, לבסס את שושלתו של אנטיוכוס כשושלת מקודשת המיועדת להחזיק בשלטון בקומגנה. אין בדובר באישרור שלטון שושלת אוזורפטורית, כי אם חיזוק מעמדה של שושלת שלטון מוסכמת. אולם, ייתכן והיה צורך לחזק את מעמד שלטון לעומת שושלות מתחרות מממלכות שכנות. הרי משתקף מן המקורות העתיקים כי חילופי שלטון, מהפכות פוליטיות וזעזועים שושלתיים פקדו את האיזור זמן רב, בעיקר בתקופת המאבק הפרתי-רומי אשר עשה שימוש בממלכות המקומיות לשם מאבק בינלאומי אימפריאלי. לאחר הדחת מלך ארמניה טיגרנס השני, אין עדות ברורה על סכנה איזורית למעמד השלטון בקומגנה, אולם ייתכן והזעזועים השלטוניים בסביבה זו עוררו דאגה ורצון ליצור מצע יציב לשלטון מתמשך. הרי הצהרתו של אנטיוכוס אודות עצמו כ,מלך המלכים" למעשה מציבה עצמו כנעלה לכל מלך אחר עימו בא במגע דיפלומטי – בין אם המלך היריב הסכים לכך ובין אם לא, הרי בעיני תושבי קומגנה מלכם הצהיר על עליונותו המעמדית על פני כל המלכים המתחרים, ואף הוכיח זאת על ידי הצגת שושלתו המרשימה. <br>• ייתכן אף ולכת פולחן השליט ולמפעל הדתי הייתה מטרת לוחמה והרתעה פסיכולוגית. במאבקי הכוח האיזוריים והעולמיים אשר נסבו סביב אזור ארמניה, הצהרתו של מלך מסוים על אלוהותו, ויכולתו לקיים דת פולחנית בעלת ממסד מתפקד ומרשים אפשרי והעניקה לו גורם הרתעה. תחילה היה חשש דתי מפני פגיעה במלך המצהיר קבל עם ועדה על אלוהותו. לאחר מכן נוסף גם מימד תעמולתני – אפשרי וממלכות עוינות חששו מפני פגיעה בשלטון המזוהה עם אלוהויות על כל טווח הקשת הקדושה, זכן זוהי למעשה פגיעה בסמלים דתיים הנוגעים לעמים רבים.<br>• אולם, במיזוג האלוהויות הנרחב ניתן לראות את קהל היעד האפשרי ל"אזהרה" זו של אנטיוכוס: הקישור הרעיוני לאלי המזרח הפרסיים ולאלי המערב היוונים יכל להעניק לאנטיכוס חסינות דיפלומטית. הצהרותיו, גם אם לא שיכנעו גורמים עוינים להימנע מלפעול כנגדו, לבטח גרמו להם לחשוב פעמיים לפני כן. העדויות המרכזיות בנוגע לעימותיו של אנטיוכוס נוגעים להתמודדות מול רומא. חשיבות הפולחן הדתי ברומא, וקישור דת-מדינה ברפובליקה ללא ספק נלקח בחשבון בעת העימותים מול קומגנה, [קישור דת-מדינה] שכן לא היה ניתן להתעלם מהצהרות דתיות אלו של יריבם. יחוסו לעצמו את היותו מלך-אל הקדימה את התקדימים הרומים, שכן בזמן התמודדותם עם אנטיוכוס טרם היו בתרבות הרומית מנהיגים-אלים שכן הראשון היה אוגוסטוס, ויוליוס קיסר, [קישור האלהה ברומא] וזאת, בשלהי הקריירה של אנטיוכוס. אמנם לא ניתן להוכיח כי פועלו של אנטיוכוס היווה השראה להאלהה ברומא, אולם ידוע כי רעיונות אלו היו נפוצים במזרח, והשפיעו לאורך זמן על החשיב הרומית [בק – בק מתאר את קומגנה כחוליית קישור תרבותית בין המזרח לבין רומא וזאת בשל היחסים הקרובים בין צמרת הצבא בין שתיהן. הוא מדגים כיצד ייתכן ומקור פולחן האל מיתרס, פרסי במקורו, הגיע לקומגנה ומשם עבר ביתר שאת לרומא. על אותו תוואי, ייתכן אף ורעיון האהלהה התגלגל מערבה, לאחר שיושם והודגם לדיפלומטים הרומים ולאנשי הצבא בפועלו של אנטיוכוס בשנים בהן פעל מול רומא]. <br>• בנוסף, המלך הציג לבני עמו, וייתכן כי אם לבני עמים שכנים את קרבתו לאלים במפעלו הדתי.<br>• נראה כי כת פולחן השליט בקומגנה נבעה הן מסיבות תועלתניות הנוגעות לשליטה על אוכלוסייה, למדיניות איזורית, וליחסים בינלאומיים, והן מסיבות תיאולוגיות המבקשות מפלט מן מאבק הקיום המתמשך של הממלכות.<br>• אין ספק כי הכת הינה בעלת אופי לאומי, לצד זה הדתי – הפולחן מושתת על עבודת אלים, לצד עבודת אבות שושלת השלטון. זהו למעשה שימוש מוקדם באנדרטאות שושלתיות כנשק תעמולה וקיבוע מודעות לשושלת שלטון מסויימת.<br>• מיזוג התרבויות אשר עורך אנטיוכוס ניכר בכל פועלו וכתובותיו של אנטיוכוס. מיזוג זה היה טבעי בהתחשב במיקומה של קומגנה הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינת הרכב שושלת שלטונה. עם זאת, הוא אינו מחויב במציאות, ונראה כי הוא מחושב ומכוון בפועלו של אנטיוכוס. זהו למעשה האלמנט הברור ביותר החוזר על עצמו לאורך הכתובות. אנטיוכוס בעצמו נהיה מעין כלי למיזוג רעיונות: בין מזרח למערב, בין אבותיו לצאצאיו, בין פולחן דתי לבין ממסד שלטוני, ובעיקר – בין אלים לבני אדם: הרי המקדש בהר נמרוט, הפולחן עצמו, קברו, הנגנים והכוהנים – כולם נועדו להוות כלים לקישור בני האדם העוסקים בקודש אל אליהם. אנטיוכוס אף מצהיר כי קיום הפולחן אליו, לאבותיו ולאלים יאפשר למאמינים לזכות בחסד האלים דרך פועלו של המלך. אנטיוכוס מגיש אפשרויות לזכייה בחסד זה, ולצידם את הסכנה שבעונש האלים, והכל סביב מילוי חוקיו והפולחן לאבותיו, סביב קברו ובאתר ההנצחה אשר בנה לעצמו. <br>• עוד נראה כי אנטיוכוס מציג את עצמו שוב ושוב כאדם מאמין. כאדם שאמונתו היא המקור לכוחו. כאדם שאדיקותו היא שהטיבה עם חייו. אולם, כיצד אנטיוכוס מייחס כל תכונות אלו לעצמו בהתייחסותו לאלים, ובאותה הצהרה אף מוסיף כי הוא בעצמו גם כן אל? מצד אחד, הוא מתאר את עצמו כאדם האדוק ביותר למילוי הפולחן וכיבוד האלים. מצד שני, הוא מציג עצמו כאל בפני עצמו, שווה ערך לאלי יוון ופרס אשר צלמו "סותת מאותו חומר". כך, אנטיוכוס אינו אדם, ואינו אל. גם לא בעיניו – הוא מציג עצמו כאל מול בני האדם, וכאדם מול האלים. ההליכה הזהירה הזו בין שני הממדים באה לידי ביטוי בסינקרטיזם הברור בדבריו ובפועלו. אין הוא מבטל רעיון אחד לשם קיום הרעיון האחר, אלא ממזג את שניהם לשם שימורם ושימור כל האמור בהם.<br>• נראה כי אנטיוכוס התחיל את מפעלו הדתי מתוך אמונה דתית, על סמך נסיון חייו, כמה שנראה כרצף בלתי מוסבר של מזל טוב ומפתיע, ועל סמך אירועים אסטרולוגיים אשר פורשו בנימת תעמולה שלטונית. אנטיוכוס לא המציא את האמונות האמורות, כי אם רק את שילובם, ושילוב עצמו בתוכן. אולם, התעקשותו על נושא המיזוג הבוטה, והצגתו בכתובותיו את שרידות הדברים כתלות בהסתגלותם מצביעה על ראייתו את הסינקרטיזם באופן הבא:<br>• המיזוג הוא כלי מדיני המאפשר לחבר רעיונות מבוקשים לשם יצירת רעיון חדש. בנוסף, המיזוג הינו לא רעיוני בלבד, כי אם מיזוג והשתלבות מעשית מבחינה מדינית במציאות המשתנה ללא הרף של מאבקי מעצמות התקופה.<br>• המיזוג הינו הגדרה דתית, הרואה במיזוג נכון כתנאי לזכייה בחסד האלים, והימנעות מזעמם. אין אנטיוכוס ממזג "כול בכול", כי אם רק אלמנטים נבחרים אשר הוא בוחר לשמר. בנוסף, מבחינה דתית המיזוג מאפשר לזכות בחסד כפול של אלים יוונים ושל מקביליהם הפרסיים, ובכך לרצות את השמיים כולם, ואת כל אבות השושלת מבלי להזניח אף צד.<br>• אולם, נראה כי המיזוג בפועלו של אנטיוכוס הוא לא רק כלי, לא רק הגדרה, כי אם המטרה בפני עצמה. המסגרת הדתית נתנה יד חופשית לשימור רעיונות נבחרים, ונתנה תוקף להצהרות מדיניות. עם זאת, אנטיוכוס טמן את כוחה של קומגנה לא בעוצמה צבאית, לא בעוצמה כלכלית, לא ביכולת מדינית משרישמה, כי אם ביכולת להוות חממה למיזוג רעיונות, תרבויות ודתות. <br>• הדרך לשמר את עצמאות קומגנה הייתה בהפיכתה למעין מודל מוקדם לשוויץ הניטרלית. המיזוג הפך את קומגנה לבת ברית אפשרית לכל ממלכה, לשותפה דתית פתוחה ונוחה, ולמעשה הפכה לממלכה אשר יותר נוח היה להתמזג רעיונית בתוכה מאשר להיכנס עימה לעימות. עם זאת, מצב זה נתן לקומגנה את המותרות של ניטרליות סלקטיבית – היכולת למזג רעיונות ושלטון מבוקשים, ולדחות כאלו בלתי רצויים.<br>• אנטיוכוס הבין כי הישרדותה של ממלכתו תלוי ביכולתה לספוג, הן רעיונות, הן חילופי שלטון, והן מכות. הוא ייעד את קומגנה להיות, כמו נהר הפרת שלגדותיו התקיימה, כנהר הסופג הכל לתוכו, מתערבב, זורם הלאה, וחוצב את דרכו בגדות האבן אשר מצדדיו.<br>• עוד היבט שלטוני מקומי בכת פולחן השליט ניתן לראות בדבריו של אנטיוכוס אודות שמירה על פולחנים " עתיקים המקובלים על כל אדם" ובפנייתו לכלל האוכלוסייה במיועדת להוות עולי רגל. ניתן לראות בהערות חוזרות ונשנות אלו הנוגעות לסובלנות למסורות קודמות כעדות חוסר הומוגניות באוכלוסיית קומגנה. על כן, מיזוג הפולחן החדש עם אלו הישנים מצביע על נסיון ליצור דת חובקת כל המאחדת את כלל האוכלוסייה תחת גורם אחד, אשר אינו מבטל מסורות קודמות – פולחן השליט. אין עדויות אודות מקור האוכלוסייה בממלכה זו, אולם תנועות אוכלוסייה מקומיות היו סבירות בהתחשב במעורבותן של ערי המדינה והממלכות הקטנות במאבקי האימפריות, תחילה הסלאוקית מול אובותיה, ולאחר מכן זו הפרתית וזו הרומית. במידה ואנטיוכוס אכן ניסה לייצר דת אחידה כקירוי לפולחנים הקיימים, סביר כי מודל ההאלהה של אחד מאבותיו, אנטיוכוס השלישי עמד לנגד עיניו. אמנם מלך זה שאף לאחד אוכלוסיות רבות ומגוונות מאיזור הודו ועד לחופי הים התיכון, אולם אף מלאכתו של מלך ממלכה קטנה קשה לא פחות, שכן הטרוגניות אוכלוסייתית באה לביטוי עז יותר בממלכה קטנה. ניתן וזו אחת הסיבות לסינקרטיזם הרחב, הנועד לרצות קהל נרחב ככל האפשר.<br>• עוצמתה הכלכלית של קומגנה משתקפת מן המקורות, אך בעיקר מאתרי ההנצחה והפולחן המפוארים. אלו מצביעים על בסיס כלכלי עמיד המאפשר הקרבה שכזו, יכולת גיוס למפעלים ציבוריים, ועושר חומרי רב. זאת ועוד, ימי החג הרבים המתוארים בכתובותיו אף הם מצביעים על יכולת כלכלית לספק רווחה ציבורית. ייתכן וכת פולחן השליט הינה פועל יוצא של עצם היכולת לקיימה, לצד צורך לספק את האגו המנופח של שליט קומגנה. עם זאת, אתרי פולחן אלו הינם הבעת עוצמה כלכלית המתייגת את קומגנה כמרכז סחר כלכלי. הצהרה שכזו עשויה לבסס את מעמד הממלכה בקרב ממלכות שכנות, אולם עלולה להפוך את קומגנה למטרה נוצצת למצביאים תאווי בצע [אנטוני].<br>• דת אוניברסאלית<br>• הצלחה אישית הביאה לאמונה באלוהותו<br>• המשך דרכו של אביו<br>• העברת שלטון לבן + טיארה<br>• עמידות דת, והשמירה האלוהית מפני פגיעה במוסדותיה  
 
 
<br>  
 
 
 
*<br>
 
 
 
<br> <br>• <br>• הממלכות המירו את נאמנותן תקופות לא לשם חבירה עקרונית לצד זה או אחר, אלא לשם הישרדותן מול הממלכות השכנות ומול האימפריה השנייה. <br>• עם זאת, גם המעצמות עצמן פעלו לא מתוך סנטימנטים, כי אם מתוך אינטרסים והפרו את הבטחתן לממלכה זו או אחרת לשם השגת יתרון במאבק הבינלאומי. <br>• היה זה למעשה לוח שח-מט (או אולי שש-בש) עליו נאבקו שתי המעצמות תוך שימוש בממלכות הקליינט על קו התפר בין מזרח למערב.<br>• במצב זה של חוסר יציבות פוליטית, ובהיעדר גורם קבוע עליו ניתן להישען מבחינה שלטונית, נאלצו ממלכות האיזור למצוא פתרונות יצירתיים.<br>• באופן שאינו משתמע לשני פנים, דאגתו של אנטיוכוס בנוגע לשרידות חוקיו ניכרת מן כתובותיו. חזרתו הנשנית של אנטיוכוס על האיומים והעונשים הצפויים למפרי פולחנו מצביעה על חשש קיומי לשרידותו. אנטיוכוס מנסה לקבע את חוקיו כ"חוקים קדושים" (NOMOS) הן מבחינה שלטונית והן מבחינה דתית: ממלאי המשרות (מלך, שליט, כוהן) נדרשים לשמור באדיקות דתית את חוקיו. חוקיו אלו לא רק שמשמרים את הפולחן הדתי המושתת על מיזוג אלוהויות מזרחיות ומערביות, כי אם גם את הממסד הדתי, על היבטיו השלטוניים.<br>• עם זאת, חשוב לאנטיוכוס כי הפולחן יישמר גם במידה ולא שושלתו שלו תאחוז בידי השלטון, וכי השלטון בממלכת קומגנה לא יהיה נתון בידיים מקומיות: נראה כי הוא מודאג מאפשרות שכזו, אך מקווה כי הנצחת אבותיו (משני הצדדים) באתר הפולחן תחייב כל שליט אשר יבוא להתמיד בפולחן, ואף מעצם כך להותיר בשלטון עצמאי את השושלת אשר אבותיה כרוכים בפולחן. הרי האלים אשר הוא ייצג באפן בהר נמרוט נוגעים ברגש הדתי של כמעט כל שלטון עתידי אפשרי, בין אם ממערב ובין אם מזרח – על כן, כל שלטון שלא יהיה, בין אם שושלתו מקומגנה, אם שושלת מתחרה מממלכה שכנה, אם שלטון פרתי או שלטון רומי, יראה באתר הפולחן המרשים ביותר בהר נמרוט מקום משכן של אלים עימם הוא מזדהה. לצד אלים אלו יראה את אבות השושלת המקומית, ועל כן אפשרי כי יקשר מבחינה את השלטון המקומי עם האלים האוניברסאליים, וכך יישמר השלטון המקומי.<br>• מבחינה תועלתנית, ייתכן ולכת פולחן השליט היו מספר מטרות: תחילה, לבסס את שושלתו של אנטיוכוס כשושלת מקודשת המיועדת להחזיק בשלטון בקומגנה. אין בדובר באישרור שלטון שושלת אוזורפטורית, כי אם חיזוק מעמדה של שושלת שלטון מוסכמת. אולם, ייתכן והיה צורך לחזק את מעמד שלטון לעומת שושלות מתחרות מממלכות שכנות. הרי משתקף מן המקורות העתיקים כי חילופי שלטון, מהפכות פוליטיות וזעזועים שושלתיים פקדו את האיזור זמן רב, בעיקר בתקופת המאבק הפרתי-רומי אשר עשה שימוש בממלכות המקומיות לשם מאבק בינלאומי אימפריאלי. לאחר הדחת מלך ארמניה טיגרנס השני, אין עדות ברורה על סכנה איזורית למעמד השלטון בקומגנה, אולם ייתכן והזעזועים השלטוניים בסביבה זו עוררו דאגה ורצון ליצור מצע יציב לשלטון מתמשך. הרי הצהרתו של אנטיוכוס אודות עצמו כ,מלך המלכים" למעשה מציבה עצמו כנעלה לכל מלך אחר עימו בא במגע דיפלומטי – בין אם המלך היריב הסכים לכך ובין אם לא, הרי בעיני תושבי קומגנה מלכם הצהיר על עליונותו המעמדית על פני כל המלכים המתחרים, ואף הוכיח זאת על ידי הצגת שושלתו המרשימה. <br>• ייתכן אף ולכת פולחן השליט ולמפעל הדתי הייתה מטרת לוחמה והרתעה פסיכולוגית. במאבקי הכוח האיזוריים והעולמיים אשר נסבו סביב אזור ארמניה, הצהרתו של מלך מסוים על אלוהותו, ויכולתו לקיים דת פולחנית בעלת ממסד מתפקד ומרשים אפשרי והעניקה לו גורם הרתעה. תחילה היה חשש דתי מפני פגיעה במלך המצהיר קבל עם ועדה על אלוהותו. לאחר מכן נוסף גם מימד תעמולתני – אפשרי וממלכות עוינות חששו מפני פגיעה בשלטון המזוהה עם אלוהויות על כל טווח הקשת הקדושה, זכן זוהי למעשה פגיעה בסמלים דתיים הנוגעים לעמים רבים.<br>• אולם, במיזוג האלוהויות הנרחב ניתן לראות את קהל היעד האפשרי ל"אזהרה" זו של אנטיוכוס: הקישור הרעיוני לאלי המזרח הפרסיים ולאלי המערב היוונים יכל להעניק לאנטיכוס חסינות דיפלומטית. הצהרותיו, גם אם לא שיכנעו גורמים עוינים להימנע מלפעול כנגדו, לבטח גרמו להם לחשוב פעמיים לפני כן. העדויות המרכזיות בנוגע לעימותיו של אנטיוכוס נוגעים להתמודדות מול רומא. חשיבות הפולחן הדתי ברומא, וקישור דת-מדינה ברפובליקה ללא ספק נלקח בחשבון בעת העימותים מול קומגנה, [קישור דת-מדינה] שכן לא היה ניתן להתעלם מהצהרות דתיות אלו של יריבם. יחוסו לעצמו את היותו מלך-אל הקדימה את התקדימים הרומים, שכן בזמן התמודדותם עם אנטיוכוס טרם היו בתרבות הרומית מנהיגים-אלים שכן הראשון היה אוגוסטוס, ויוליוס קיסר, [קישור האלהה ברומא] וזאת, בשלהי הקריירה של אנטיוכוס. אמנם לא ניתן להוכיח כי פועלו של אנטיוכוס היווה השראה להאלהה ברומא, אולם ידוע כי רעיונות אלו היו נפוצים במזרח, והשפיעו לאורך זמן על החשיב הרומית [בק – בק מתאר את קומגנה כחוליית קישור תרבותית בין המזרח לבין רומא וזאת בשל היחסים הקרובים בין צמרת הצבא בין שתיהן. הוא מדגים כיצד ייתכן ומקור פולחן האל מיתרס, פרסי במקורו, הגיע לקומגנה ומשם עבר ביתר שאת לרומא. על אותו תוואי, ייתכן אף ורעיון האהלהה התגלגל מערבה, לאחר שיושם והודגם לדיפלומטים הרומים ולאנשי הצבא בפועלו של אנטיוכוס בשנים בהן פעל מול רומא]. <br>• בנוסף, המלך הציג לבני עמו, וייתכן כי אם לבני עמים שכנים את קרבתו לאלים במפעלו הדתי.<br>• נראה כי כת פולחן השליט בקומגנה נבעה הן מסיבות תועלתניות הנוגעות לשליטה על אוכלוסייה, למדיניות איזורית, וליחסים בינלאומיים, והן מסיבות תיאולוגיות המבקשות מפלט מן מאבק הקיום המתמשך של הממלכות.<br>• אין ספק כי הכת הינה בעלת אופי לאומי, לצד זה הדתי – הפולחן מושתת על עבודת אלים, לצד עבודת אבות שושלת השלטון. זהו למעשה שימוש מוקדם באנדרטאות שושלתיות כנשק תעמולה וקיבוע מודעות לשושלת שלטון מסויימת.<br>• מיזוג התרבויות אשר עורך אנטיוכוס ניכר בכל פועלו וכתובותיו של אנטיוכוס. מיזוג זה היה טבעי בהתחשב במיקומה של קומגנה הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינת הרכב שושלת שלטונה. עם זאת, הוא אינו מחויב במציאות, ונראה כי הוא מחושב ומכוון בפועלו של אנטיוכוס. זהו למעשה האלמנט הברור ביותר החוזר על עצמו לאורך הכתובות. אנטיוכוס בעצמו נהיה מעין כלי למיזוג רעיונות: בין מזרח למערב, בין אבותיו לצאצאיו, בין פולחן דתי לבין ממסד שלטוני, ובעיקר – בין אלים לבני אדם: הרי המקדש בהר נמרוט, הפולחן עצמו, קברו, הנגנים והכוהנים – כולם נועדו להוות כלים לקישור בני האדם העוסקים בקודש אל אליהם. אנטיוכוס אף מצהיר כי קיום הפולחן אליו, לאבותיו ולאלים יאפשר למאמינים לזכות בחסד האלים דרך פועלו של המלך. אנטיוכוס מגיש אפשרויות לזכייה בחסד זה, ולצידם את הסכנה שבעונש האלים, והכל סביב מילוי חוקיו והפולחן לאבותיו, סביב קברו ובאתר ההנצחה אשר בנה לעצמו. <br>• עוד נראה כי אנטיוכוס מציג את עצמו שוב ושוב כאדם מאמין. כאדם שאמונתו היא המקור לכוחו. כאדם שאדיקותו היא שהטיבה עם חייו. אולם, כיצד אנטיוכוס מייחס כל תכונות אלו לעצמו בהתייחסותו לאלים, ובאותה הצהרה אף מוסיף כי הוא בעצמו גם כן אל? מצד אחד, הוא מתאר את עצמו כאדם האדוק ביותר למילוי הפולחן וכיבוד האלים. מצד שני, הוא מציג עצמו כאל בפני עצמו, שווה ערך לאלי יוון ופרס אשר צלמו "סותת מאותו חומר". כך, אנטיוכוס אינו אדם, ואינו אל. גם לא בעיניו – הוא מציג עצמו כאל מול בני האדם, וכאדם מול האלים. ההליכה הזהירה הזו בין שני הממדים באה לידי ביטוי בסינקרטיזם הברור בדבריו ובפועלו. אין הוא מבטל רעיון אחד לשם קיום הרעיון האחר, אלא ממזג את שניהם לשם שימורם ושימור כל האמור בהם.<br>• נראה כי אנטיוכוס התחיל את מפעלו הדתי מתוך אמונה דתית, על סמך נסיון חייו, כמה שנראה כרצף בלתי מוסבר של מזל טוב ומפתיע, ועל סמך אירועים אסטרולוגיים אשר פורשו בנימת תעמולה שלטונית. אנטיוכוס לא המציא את האמונות האמורות, כי אם רק את שילובם, ושילוב עצמו בתוכן. אולם, התעקשותו על נושא המיזוג הבוטה, והצגתו בכתובותיו את שרידות הדברים כתלות בהסתגלותם מצביעה על ראייתו את הסינקרטיזם באופן הבא:<br>• המיזוג הוא כלי מדיני המאפשר לחבר רעיונות מבוקשים לשם יצירת רעיון חדש. בנוסף, המיזוג הינו לא רעיוני בלבד, כי אם מיזוג והשתלבות מעשית מבחינה מדינית במציאות המשתנה ללא הרף של מאבקי מעצמות התקופה.<br>• המיזוג הינו הגדרה דתית, הרואה במיזוג נכון כתנאי לזכייה בחסד האלים, והימנעות מזעמם. אין אנטיוכוס ממזג "כול בכול", כי אם רק אלמנטים נבחרים אשר הוא בוחר לשמר. בנוסף, מבחינה דתית המיזוג מאפשר לזכות בחסד כפול של אלים יוונים ושל מקביליהם הפרסיים, ובכך לרצות את השמיים כולם, ואת כל אבות השושלת מבלי להזניח אף צד.<br>• אולם, נראה כי המיזוג בפועלו של אנטיוכוס הוא לא רק כלי, לא רק הגדרה, כי אם המטרה בפני עצמה. המסגרת הדתית נתנה יד חופשית לשימור רעיונות נבחרים, ונתנה תוקף להצהרות מדיניות. עם זאת, אנטיוכוס טמן את כוחה של קומגנה לא בעוצמה צבאית, לא בעוצמה כלכלית, לא ביכולת מדינית משרישמה, כי אם ביכולת להוות חממה למיזוג רעיונות, תרבויות ודתות. <br>• הדרך לשמר את עצמאות קומגנה הייתה בהפיכתה למעין מודל מוקדם לשוויץ הניטרלית. המיזוג הפך את קומגנה לבת ברית אפשרית לכל ממלכה, לשותפה דתית פתוחה ונוחה, ולמעשה הפכה לממלכה אשר יותר נוח היה להתמזג רעיונית בתוכה מאשר להיכנס עימה לעימות. עם זאת, מצב זה נתן לקומגנה את המותרות של ניטרליות סלקטיבית – היכולת למזג רעיונות ושלטון מבוקשים, ולדחות כאלו בלתי רצויים.<br>• אנטיוכוס הבין כי הישרדותה של ממלכתו תלוי ביכולתה לספוג, הן רעיונות, הן חילופי שלטון, והן מכות. הוא ייעד את קומגנה להיות, כמו נהר הפרת שלגדותיו התקיימה, כנהר הסופג הכל לתוכו, מתערבב, זורם הלאה, וחוצב את דרכו בגדות האבן אשר מצדדיו.<br>• עוד היבט שלטוני מקומי בכת פולחן השליט ניתן לראות בדבריו של אנטיוכוס אודות שמירה על פולחנים " עתיקים המקובלים על כל אדם" ובפנייתו לכלל האוכלוסייה במיועדת להוות עולי רגל. ניתן לראות בהערות חוזרות ונשנות אלו הנוגעות לסובלנות למסורות קודמות כעדות חוסר הומוגניות באוכלוסיית קומגנה. על כן, מיזוג הפולחן החדש עם אלו הישנים מצביע על נסיון ליצור דת חובקת כל המאחדת את כלל האוכלוסייה תחת גורם אחד, אשר אינו מבטל מסורות קודמות – פולחן השליט. אין עדויות אודות מקור האוכלוסייה בממלכה זו, אולם תנועות אוכלוסייה מקומיות היו סבירות בהתחשב במעורבותן של ערי המדינה והממלכות הקטנות במאבקי האימפריות, תחילה הסלאוקית מול אובותיה, ולאחר מכן זו הפרתית וזו הרומית. במידה ואנטיוכוס אכן ניסה לייצר דת אחידה כקירוי לפולחנים הקיימים, סביר כי מודל ההאלהה של אחד מאבותיו, אנטיוכוס השלישי עמד לנגד עיניו. אמנם מלך זה שאף לאחד אוכלוסיות רבות ומגוונות מאיזור הודו ועד לחופי הים התיכון, אולם אף מלאכתו של מלך ממלכה קטנה קשה לא פחות, שכן הטרוגניות אוכלוסייתית באה לביטוי עז יותר בממלכה קטנה. ניתן וזו אחת הסיבות לסינקרטיזם הרחב, הנועד לרצות קהל נרחב ככל האפשר.<br>• עוצמתה הכלכלית של קומגנה משתקפת מן המקורות, אך בעיקר מאתרי ההנצחה והפולחן המפוארים. אלו מצביעים על בסיס כלכלי עמיד המאפשר הקרבה שכזו, יכולת גיוס למפעלים ציבוריים, ועושר חומרי רב. זאת ועוד, ימי החג הרבים המתוארים בכתובותיו אף הם מצביעים על יכולת כלכלית לספק רווחה ציבורית. ייתכן וכת פולחן השליט הינה פועל יוצא של עצם היכולת לקיימה, לצד צורך לספק את האגו המנופח של שליט קומגנה. עם זאת, אתרי פולחן אלו הינם הבעת עוצמה כלכלית המתייגת את קומגנה כמרכז סחר כלכלי. הצהרה שכזו עשויה לבסס את מעמד הממלכה בקרב ממלכות שכנות, אולם עלולה להפוך את קומגנה למטרה נוצצת למצביאים תאווי בצע [אנטוני].<br>• דת אוניברסאלית<br>• הצלחה אישית הביאה לאמונה באלוהותו<br>• המשך דרכו של אביו<br>• העברת שלטון לבן + טיארה<br>• עמידות דת, והשמירה האלוהית מפני פגיעה במוסדותיה  
 
  
 
<br>טיעונים <br> כתובות הר נמרוט מהוות מקור עתיק מהמעלה הראשונה המתאר את פולחן השליט בקומגנה כפי שעוצב ע"י אנטיוכוס, את ציפיותיו לעתיד דת זו, ואת תפיסתו לגבי תפקידו כמתווך. <br> ניתן לבחון את פולחן השליט ומשמעותו בהיקשר התווך שבין אלים לבני אדם הן מבחינה תיאולוגית, הן מבחינה בינלאומית, והן מבחינה שלטונית מקומית. <br> על סמך מחקרים מודרניים, ניתן להצביע על מטרות שונות לפולחן השליט - סינקרטיזם לשם סינקרטיזם, מגלומניה, העברת שלטון "חלקה" ושימור השושלת. בנוסף, ניתן להצביע גם על התפתחויות שונות לאותו פולחן - קיומו כפי שהוא לאורך מאות שנים, הפיכה לפולחן האל מיתרס ברומא, ואף כבסיס רעיוני לסיפורי ראשית הנצרות. <br> מטרת העבודה היא לבחון משמעויות שונות מתוך כתובתו של אנטיוכוס, לצד עובדות היסטוריות מהמקורות העתיקים ועל סמך מחקרים מודרניים - לנסות ולחדד את המסר אותו ניסה להעביר אנטיוכוס בכתובתו. <br> ברצוני לטעון כי: <br>2. כת פולחן השליט הייתה בבסיסה דתית, ובה היבטים שונים לתפיסת האלוהות במזרח הקרוב, תוך שילוב אלמנטים פרסיים ואלמנטים יוונים. <br>3. במהלך שלטונו של אנטיוכוס הפך הכלי הדתי לכלי מדיני אשר לאו דווקא נועד לקיים את פולחן השליט, אלא להוות כור היתוך כללי שיאפשר את עצמאות קומגנה. <br>4. אנטיוכוס הנציח עצמו לאו דווקא כאל שווה בין שווים, אלא כמתווך הן בין האלים היוונים לאלים האיראניים, הן בין האלים כולם לבני האדם, והן בין האריסטוקרטיה המקומית לאריסטוקרטיה של האימפריות (בעיקר הרומית). <br>5. מעצם הסינקרטיזם המובנה בפולחן של אנטיוכוס, התפתח הפולחן לכדי כלי המאפשר שילובים בכל הרמות: פוליטיים, תרבותיים, ושלטוניים בין קומגנה והאימפריות הגדולות. פולחן השליט לא היה פולחן גרידא, אלא למעשה מערכת נרחבת של מיזוגים בכל הרמות, אפשר אפשרה את קיומה עצמה גם לאחר היעלמות ממלכת קומגנה.  
 
<br>טיעונים <br> כתובות הר נמרוט מהוות מקור עתיק מהמעלה הראשונה המתאר את פולחן השליט בקומגנה כפי שעוצב ע"י אנטיוכוס, את ציפיותיו לעתיד דת זו, ואת תפיסתו לגבי תפקידו כמתווך. <br> ניתן לבחון את פולחן השליט ומשמעותו בהיקשר התווך שבין אלים לבני אדם הן מבחינה תיאולוגית, הן מבחינה בינלאומית, והן מבחינה שלטונית מקומית. <br> על סמך מחקרים מודרניים, ניתן להצביע על מטרות שונות לפולחן השליט - סינקרטיזם לשם סינקרטיזם, מגלומניה, העברת שלטון "חלקה" ושימור השושלת. בנוסף, ניתן להצביע גם על התפתחויות שונות לאותו פולחן - קיומו כפי שהוא לאורך מאות שנים, הפיכה לפולחן האל מיתרס ברומא, ואף כבסיס רעיוני לסיפורי ראשית הנצרות. <br> מטרת העבודה היא לבחון משמעויות שונות מתוך כתובתו של אנטיוכוס, לצד עובדות היסטוריות מהמקורות העתיקים ועל סמך מחקרים מודרניים - לנסות ולחדד את המסר אותו ניסה להעביר אנטיוכוס בכתובתו. <br> ברצוני לטעון כי: <br>2. כת פולחן השליט הייתה בבסיסה דתית, ובה היבטים שונים לתפיסת האלוהות במזרח הקרוב, תוך שילוב אלמנטים פרסיים ואלמנטים יוונים. <br>3. במהלך שלטונו של אנטיוכוס הפך הכלי הדתי לכלי מדיני אשר לאו דווקא נועד לקיים את פולחן השליט, אלא להוות כור היתוך כללי שיאפשר את עצמאות קומגנה. <br>4. אנטיוכוס הנציח עצמו לאו דווקא כאל שווה בין שווים, אלא כמתווך הן בין האלים היוונים לאלים האיראניים, הן בין האלים כולם לבני האדם, והן בין האריסטוקרטיה המקומית לאריסטוקרטיה של האימפריות (בעיקר הרומית). <br>5. מעצם הסינקרטיזם המובנה בפולחן של אנטיוכוס, התפתח הפולחן לכדי כלי המאפשר שילובים בכל הרמות: פוליטיים, תרבותיים, ושלטוניים בין קומגנה והאימפריות הגדולות. פולחן השליט לא היה פולחן גרידא, אלא למעשה מערכת נרחבת של מיזוגים בכל הרמות, אפשר אפשרה את קיומה עצמה גם לאחר היעלמות ממלכת קומגנה.  

גרסה מ־09:03, 15 בספטמבר 2010

Crystal Clear app clock.png הדף נמצא כרגע בעבודה, נא אל תערכו אותו ואל תעשו בו שינויים אחרים.
ניתן כמובן לקרוא את הכתוב


לפרק הקודם / חזרה לעמוד הראשי / לפרק הבא

מסקנות

אישיות מהקריאה, בנסיון להבין את הדימוי שאנטיוכוס מנסה ליצור לעצמו באמצעות הכתובות בפרט ומפעלו הדתי בכלל. אם יש מסקנות המשליכות גם על היחסים הבינלאומיים, או על שאלות פוליטיות מקומיות

פועלו של המלך אנטיוכוס הראשון מקומגנה הינה מקרה יוצא דופן ונדיר בו חוצה בן-תמותה את הקו המפריד בין האנושות לאלוהות. האלהה עצמית זו יוצאת דופן, שכן היא אינה עולה בקנה אחד עם תהליך דומה במהותו אשר עברו מלכי אימפריות ענק בעולם העתיק - היות קומגנה ממלכה שולית, כמעט ובלתי מוכרת לעולם המודרני, ונעדרת רקע המנבא התפתחות תיאולוגית זו, הופך את המקרה המדובר למפתיע ביותר בהתחשב בנסיבות. עם זאת, נדירותו טמונה בתיעוד החושפני לחמשבתו של מוקד האהלהה - המלך אנטיוכוס עצמו. מתוך כתובתיו בפרט, ועל סמך מפעלו הדתי בכלל, ניתן להסיק מסקנות בנסיון להבין את הדימוי אשר ניסה ליצור לעצמו, וזאת לאור המציאות הפוליטית המקומית והיחסים הבינלאומיים כפי שמשתקפים מן המקורות העתיקים.


לברור כי אנטיוכוס הרגיש על בשרו את פרעות המאבקים האיזוריים כפי שנזכרו בפרק הראשון, אשר ללא ספק לובו תחילה מאש מהעימות הפרתי-סלאוקי במערב אסיה, ולאחר מכן כחלק מהעימות הפרתי-רומי. העימות התקופתי בין הממלכות באיזור ארמניה לבין הפרתים לא נסמך על המדיניות הרומית של הפרד ומשול, אלא עשה בה שימוש - שכן לשני העמים היו אינטרסים משותפים במקרי דוחק, במיוחד מול המעצמה הרומית ומול סכנת כיבוש הדרגתי.[1] ממלכות המזרח הקרוב נאלצו להמיר תקופות את נאמנותן, לא לשם חבירה עקרונית לצד זה או אחר, אלא לשם הישרדותן מול הממלכות השכנות ובתווך שבין המעצמות. אנטיוכוס, למעשה דור שלישי לאותו עימות, נאלץ אף הוא לצדד במעצמה זו או אחרץ לשם שרידות ממלכתו.



• עם זאת, גם המעצמות עצמן פעלו לא מתוך סנטימנטים, כי אם מתוך אינטרסים והפרו את הבטחתן לממלכה זו או אחרת לשם השגת יתרון במאבק הבינלאומי.
• היה זה למעשה לוח שח-מט (או אולי שש-בש) עליו נאבקו שתי המעצמות תוך שימוש בממלכות הקליינט על קו התפר בין מזרח למערב.
• במצב זה של חוסר יציבות פוליטית, ובהיעדר גורם קבוע עליו ניתן להישען מבחינה שלטונית, נאלצו ממלכות האיזור למצוא פתרונות יצירתיים.
• באופן שאינו משתמע לשני פנים, דאגתו של אנטיוכוס בנוגע לשרידות חוקיו ניכרת מן כתובותיו. חזרתו הנשנית של אנטיוכוס על האיומים והעונשים הצפויים למפרי פולחנו מצביעה על חשש קיומי לשרידותו. אנטיוכוס מנסה לקבע את חוקיו כ"חוקים קדושים" (NOMOS) הן מבחינה שלטונית והן מבחינה דתית: ממלאי המשרות (מלך, שליט, כוהן) נדרשים לשמור באדיקות דתית את חוקיו. חוקיו אלו לא רק שמשמרים את הפולחן הדתי המושתת על מיזוג אלוהויות מזרחיות ומערביות, כי אם גם את הממסד הדתי, על היבטיו השלטוניים.
• עם זאת, חשוב לאנטיוכוס כי הפולחן יישמר גם במידה ולא שושלתו שלו תאחוז בידי השלטון, וכי השלטון בממלכת קומגנה לא יהיה נתון בידיים מקומיות: נראה כי הוא מודאג מאפשרות שכזו, אך מקווה כי הנצחת אבותיו (משני הצדדים) באתר הפולחן תחייב כל שליט אשר יבוא להתמיד בפולחן, ואף מעצם כך להותיר בשלטון עצמאי את השושלת אשר אבותיה כרוכים בפולחן. הרי האלים אשר הוא ייצג באפן בהר נמרוט נוגעים ברגש הדתי של כמעט כל שלטון עתידי אפשרי, בין אם ממערב ובין אם מזרח – על כן, כל שלטון שלא יהיה, בין אם שושלתו מקומגנה, אם שושלת מתחרה מממלכה שכנה, אם שלטון פרתי או שלטון רומי, יראה באתר הפולחן המרשים ביותר בהר נמרוט מקום משכן של אלים עימם הוא מזדהה. לצד אלים אלו יראה את אבות השושלת המקומית, ועל כן אפשרי כי יקשר מבחינה את השלטון המקומי עם האלים האוניברסאליים, וכך יישמר השלטון המקומי.
• מבחינה תועלתנית, ייתכן ולכת פולחן השליט היו מספר מטרות: תחילה, לבסס את שושלתו של אנטיוכוס כשושלת מקודשת המיועדת להחזיק בשלטון בקומגנה. אין בדובר באישרור שלטון שושלת אוזורפטורית, כי אם חיזוק מעמדה של שושלת שלטון מוסכמת. אולם, ייתכן והיה צורך לחזק את מעמד שלטון לעומת שושלות מתחרות מממלכות שכנות. הרי משתקף מן המקורות העתיקים כי חילופי שלטון, מהפכות פוליטיות וזעזועים שושלתיים פקדו את האיזור זמן רב, בעיקר בתקופת המאבק הפרתי-רומי אשר עשה שימוש בממלכות המקומיות לשם מאבק בינלאומי אימפריאלי. לאחר הדחת מלך ארמניה טיגרנס השני, אין עדות ברורה על סכנה איזורית למעמד השלטון בקומגנה, אולם ייתכן והזעזועים השלטוניים בסביבה זו עוררו דאגה ורצון ליצור מצע יציב לשלטון מתמשך. הרי הצהרתו של אנטיוכוס אודות עצמו כ,מלך המלכים" למעשה מציבה עצמו כנעלה לכל מלך אחר עימו בא במגע דיפלומטי – בין אם המלך היריב הסכים לכך ובין אם לא, הרי בעיני תושבי קומגנה מלכם הצהיר על עליונותו המעמדית על פני כל המלכים המתחרים, ואף הוכיח זאת על ידי הצגת שושלתו המרשימה.
• ייתכן אף ולכת פולחן השליט ולמפעל הדתי הייתה מטרת לוחמה והרתעה פסיכולוגית. במאבקי הכוח האיזוריים והעולמיים אשר נסבו סביב אזור ארמניה, הצהרתו של מלך מסוים על אלוהותו, ויכולתו לקיים דת פולחנית בעלת ממסד מתפקד ומרשים אפשרי והעניקה לו גורם הרתעה. תחילה היה חשש דתי מפני פגיעה במלך המצהיר קבל עם ועדה על אלוהותו. לאחר מכן נוסף גם מימד תעמולתני – אפשרי וממלכות עוינות חששו מפני פגיעה בשלטון המזוהה עם אלוהויות על כל טווח הקשת הקדושה, זכן זוהי למעשה פגיעה בסמלים דתיים הנוגעים לעמים רבים.
• אולם, במיזוג האלוהויות הנרחב ניתן לראות את קהל היעד האפשרי ל"אזהרה" זו של אנטיוכוס: הקישור הרעיוני לאלי המזרח הפרסיים ולאלי המערב היוונים יכל להעניק לאנטיכוס חסינות דיפלומטית. הצהרותיו, גם אם לא שיכנעו גורמים עוינים להימנע מלפעול כנגדו, לבטח גרמו להם לחשוב פעמיים לפני כן. העדויות המרכזיות בנוגע לעימותיו של אנטיוכוס נוגעים להתמודדות מול רומא. חשיבות הפולחן הדתי ברומא, וקישור דת-מדינה ברפובליקה ללא ספק נלקח בחשבון בעת העימותים מול קומגנה, [קישור דת-מדינה] שכן לא היה ניתן להתעלם מהצהרות דתיות אלו של יריבם. יחוסו לעצמו את היותו מלך-אל הקדימה את התקדימים הרומים, שכן בזמן התמודדותם עם אנטיוכוס טרם היו בתרבות הרומית מנהיגים-אלים שכן הראשון היה אוגוסטוס, ויוליוס קיסר, [קישור האלהה ברומא] וזאת, בשלהי הקריירה של אנטיוכוס. אמנם לא ניתן להוכיח כי פועלו של אנטיוכוס היווה השראה להאלהה ברומא, אולם ידוע כי רעיונות אלו היו נפוצים במזרח, והשפיעו לאורך זמן על החשיב הרומית [בק – בק מתאר את קומגנה כחוליית קישור תרבותית בין המזרח לבין רומא וזאת בשל היחסים הקרובים בין צמרת הצבא בין שתיהן. הוא מדגים כיצד ייתכן ומקור פולחן האל מיתרס, פרסי במקורו, הגיע לקומגנה ומשם עבר ביתר שאת לרומא. על אותו תוואי, ייתכן אף ורעיון האהלהה התגלגל מערבה, לאחר שיושם והודגם לדיפלומטים הרומים ולאנשי הצבא בפועלו של אנטיוכוס בשנים בהן פעל מול רומא].
• בנוסף, המלך הציג לבני עמו, וייתכן כי אם לבני עמים שכנים את קרבתו לאלים במפעלו הדתי.
• נראה כי כת פולחן השליט בקומגנה נבעה הן מסיבות תועלתניות הנוגעות לשליטה על אוכלוסייה, למדיניות איזורית, וליחסים בינלאומיים, והן מסיבות תיאולוגיות המבקשות מפלט מן מאבק הקיום המתמשך של הממלכות.
• אין ספק כי הכת הינה בעלת אופי לאומי, לצד זה הדתי – הפולחן מושתת על עבודת אלים, לצד עבודת אבות שושלת השלטון. זהו למעשה שימוש מוקדם באנדרטאות שושלתיות כנשק תעמולה וקיבוע מודעות לשושלת שלטון מסויימת.
• מיזוג התרבויות אשר עורך אנטיוכוס ניכר בכל פועלו וכתובותיו של אנטיוכוס. מיזוג זה היה טבעי בהתחשב במיקומה של קומגנה הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינת הרכב שושלת שלטונה. עם זאת, הוא אינו מחויב במציאות, ונראה כי הוא מחושב ומכוון בפועלו של אנטיוכוס. זהו למעשה האלמנט הברור ביותר החוזר על עצמו לאורך הכתובות. אנטיוכוס בעצמו נהיה מעין כלי למיזוג רעיונות: בין מזרח למערב, בין אבותיו לצאצאיו, בין פולחן דתי לבין ממסד שלטוני, ובעיקר – בין אלים לבני אדם: הרי המקדש בהר נמרוט, הפולחן עצמו, קברו, הנגנים והכוהנים – כולם נועדו להוות כלים לקישור בני האדם העוסקים בקודש אל אליהם. אנטיוכוס אף מצהיר כי קיום הפולחן אליו, לאבותיו ולאלים יאפשר למאמינים לזכות בחסד האלים דרך פועלו של המלך. אנטיוכוס מגיש אפשרויות לזכייה בחסד זה, ולצידם את הסכנה שבעונש האלים, והכל סביב מילוי חוקיו והפולחן לאבותיו, סביב קברו ובאתר ההנצחה אשר בנה לעצמו.
• עוד נראה כי אנטיוכוס מציג את עצמו שוב ושוב כאדם מאמין. כאדם שאמונתו היא המקור לכוחו. כאדם שאדיקותו היא שהטיבה עם חייו. אולם, כיצד אנטיוכוס מייחס כל תכונות אלו לעצמו בהתייחסותו לאלים, ובאותה הצהרה אף מוסיף כי הוא בעצמו גם כן אל? מצד אחד, הוא מתאר את עצמו כאדם האדוק ביותר למילוי הפולחן וכיבוד האלים. מצד שני, הוא מציג עצמו כאל בפני עצמו, שווה ערך לאלי יוון ופרס אשר צלמו "סותת מאותו חומר". כך, אנטיוכוס אינו אדם, ואינו אל. גם לא בעיניו – הוא מציג עצמו כאל מול בני האדם, וכאדם מול האלים. ההליכה הזהירה הזו בין שני הממדים באה לידי ביטוי בסינקרטיזם הברור בדבריו ובפועלו. אין הוא מבטל רעיון אחד לשם קיום הרעיון האחר, אלא ממזג את שניהם לשם שימורם ושימור כל האמור בהם.
• נראה כי אנטיוכוס התחיל את מפעלו הדתי מתוך אמונה דתית, על סמך נסיון חייו, כמה שנראה כרצף בלתי מוסבר של מזל טוב ומפתיע, ועל סמך אירועים אסטרולוגיים אשר פורשו בנימת תעמולה שלטונית. אנטיוכוס לא המציא את האמונות האמורות, כי אם רק את שילובם, ושילוב עצמו בתוכן. אולם, התעקשותו על נושא המיזוג הבוטה, והצגתו בכתובותיו את שרידות הדברים כתלות בהסתגלותם מצביעה על ראייתו את הסינקרטיזם באופן הבא:
• המיזוג הוא כלי מדיני המאפשר לחבר רעיונות מבוקשים לשם יצירת רעיון חדש. בנוסף, המיזוג הינו לא רעיוני בלבד, כי אם מיזוג והשתלבות מעשית מבחינה מדינית במציאות המשתנה ללא הרף של מאבקי מעצמות התקופה.
• המיזוג הינו הגדרה דתית, הרואה במיזוג נכון כתנאי לזכייה בחסד האלים, והימנעות מזעמם. אין אנטיוכוס ממזג "כול בכול", כי אם רק אלמנטים נבחרים אשר הוא בוחר לשמר. בנוסף, מבחינה דתית המיזוג מאפשר לזכות בחסד כפול של אלים יוונים ושל מקביליהם הפרסיים, ובכך לרצות את השמיים כולם, ואת כל אבות השושלת מבלי להזניח אף צד.
• אולם, נראה כי המיזוג בפועלו של אנטיוכוס הוא לא רק כלי, לא רק הגדרה, כי אם המטרה בפני עצמה. המסגרת הדתית נתנה יד חופשית לשימור רעיונות נבחרים, ונתנה תוקף להצהרות מדיניות. עם זאת, אנטיוכוס טמן את כוחה של קומגנה לא בעוצמה צבאית, לא בעוצמה כלכלית, לא ביכולת מדינית משרישמה, כי אם ביכולת להוות חממה למיזוג רעיונות, תרבויות ודתות.
• הדרך לשמר את עצמאות קומגנה הייתה בהפיכתה למעין מודל מוקדם לשוויץ הניטרלית. המיזוג הפך את קומגנה לבת ברית אפשרית לכל ממלכה, לשותפה דתית פתוחה ונוחה, ולמעשה הפכה לממלכה אשר יותר נוח היה להתמזג רעיונית בתוכה מאשר להיכנס עימה לעימות. עם זאת, מצב זה נתן לקומגנה את המותרות של ניטרליות סלקטיבית – היכולת למזג רעיונות ושלטון מבוקשים, ולדחות כאלו בלתי רצויים.
• אנטיוכוס הבין כי הישרדותה של ממלכתו תלוי ביכולתה לספוג, הן רעיונות, הן חילופי שלטון, והן מכות. הוא ייעד את קומגנה להיות, כמו נהר הפרת שלגדותיו התקיימה, כנהר הסופג הכל לתוכו, מתערבב, זורם הלאה, וחוצב את דרכו בגדות האבן אשר מצדדיו.
• עוד היבט שלטוני מקומי בכת פולחן השליט ניתן לראות בדבריו של אנטיוכוס אודות שמירה על פולחנים " עתיקים המקובלים על כל אדם" ובפנייתו לכלל האוכלוסייה במיועדת להוות עולי רגל. ניתן לראות בהערות חוזרות ונשנות אלו הנוגעות לסובלנות למסורות קודמות כעדות חוסר הומוגניות באוכלוסיית קומגנה. על כן, מיזוג הפולחן החדש עם אלו הישנים מצביע על נסיון ליצור דת חובקת כל המאחדת את כלל האוכלוסייה תחת גורם אחד, אשר אינו מבטל מסורות קודמות – פולחן השליט. אין עדויות אודות מקור האוכלוסייה בממלכה זו, אולם תנועות אוכלוסייה מקומיות היו סבירות בהתחשב במעורבותן של ערי המדינה והממלכות הקטנות במאבקי האימפריות, תחילה הסלאוקית מול אובותיה, ולאחר מכן זו הפרתית וזו הרומית. במידה ואנטיוכוס אכן ניסה לייצר דת אחידה כקירוי לפולחנים הקיימים, סביר כי מודל ההאלהה של אחד מאבותיו, אנטיוכוס השלישי עמד לנגד עיניו. אמנם מלך זה שאף לאחד אוכלוסיות רבות ומגוונות מאיזור הודו ועד לחופי הים התיכון, אולם אף מלאכתו של מלך ממלכה קטנה קשה לא פחות, שכן הטרוגניות אוכלוסייתית באה לביטוי עז יותר בממלכה קטנה. ניתן וזו אחת הסיבות לסינקרטיזם הרחב, הנועד לרצות קהל נרחב ככל האפשר.
• עוצמתה הכלכלית של קומגנה משתקפת מן המקורות, אך בעיקר מאתרי ההנצחה והפולחן המפוארים. אלו מצביעים על בסיס כלכלי עמיד המאפשר הקרבה שכזו, יכולת גיוס למפעלים ציבוריים, ועושר חומרי רב. זאת ועוד, ימי החג הרבים המתוארים בכתובותיו אף הם מצביעים על יכולת כלכלית לספק רווחה ציבורית. ייתכן וכת פולחן השליט הינה פועל יוצא של עצם היכולת לקיימה, לצד צורך לספק את האגו המנופח של שליט קומגנה. עם זאת, אתרי פולחן אלו הינם הבעת עוצמה כלכלית המתייגת את קומגנה כמרכז סחר כלכלי. הצהרה שכזו עשויה לבסס את מעמד הממלכה בקרב ממלכות שכנות, אולם עלולה להפוך את קומגנה למטרה נוצצת למצביאים תאווי בצע [אנטוני].
• דת אוניברסאלית
• הצלחה אישית הביאה לאמונה באלוהותו
• המשך דרכו של אביו
• העברת שלטון לבן + טיארה
• עמידות דת, והשמירה האלוהית מפני פגיעה במוסדותיה


טיעונים
כתובות הר נמרוט מהוות מקור עתיק מהמעלה הראשונה המתאר את פולחן השליט בקומגנה כפי שעוצב ע"י אנטיוכוס, את ציפיותיו לעתיד דת זו, ואת תפיסתו לגבי תפקידו כמתווך.
ניתן לבחון את פולחן השליט ומשמעותו בהיקשר התווך שבין אלים לבני אדם הן מבחינה תיאולוגית, הן מבחינה בינלאומית, והן מבחינה שלטונית מקומית.
על סמך מחקרים מודרניים, ניתן להצביע על מטרות שונות לפולחן השליט - סינקרטיזם לשם סינקרטיזם, מגלומניה, העברת שלטון "חלקה" ושימור השושלת. בנוסף, ניתן להצביע גם על התפתחויות שונות לאותו פולחן - קיומו כפי שהוא לאורך מאות שנים, הפיכה לפולחן האל מיתרס ברומא, ואף כבסיס רעיוני לסיפורי ראשית הנצרות.
מטרת העבודה היא לבחון משמעויות שונות מתוך כתובתו של אנטיוכוס, לצד עובדות היסטוריות מהמקורות העתיקים ועל סמך מחקרים מודרניים - לנסות ולחדד את המסר אותו ניסה להעביר אנטיוכוס בכתובתו.
ברצוני לטעון כי:
2. כת פולחן השליט הייתה בבסיסה דתית, ובה היבטים שונים לתפיסת האלוהות במזרח הקרוב, תוך שילוב אלמנטים פרסיים ואלמנטים יוונים.
3. במהלך שלטונו של אנטיוכוס הפך הכלי הדתי לכלי מדיני אשר לאו דווקא נועד לקיים את פולחן השליט, אלא להוות כור היתוך כללי שיאפשר את עצמאות קומגנה.
4. אנטיוכוס הנציח עצמו לאו דווקא כאל שווה בין שווים, אלא כמתווך הן בין האלים היוונים לאלים האיראניים, הן בין האלים כולם לבני האדם, והן בין האריסטוקרטיה המקומית לאריסטוקרטיה של האימפריות (בעיקר הרומית).
5. מעצם הסינקרטיזם המובנה בפולחן של אנטיוכוס, התפתח הפולחן לכדי כלי המאפשר שילובים בכל הרמות: פוליטיים, תרבותיים, ושלטוניים בין קומגנה והאימפריות הגדולות. פולחן השליט לא היה פולחן גרידא, אלא למעשה מערכת נרחבת של מיזוגים בכל הרמות, אפשר אפשרה את קיומה עצמה גם לאחר היעלמות ממלכת קומגנה.

אם כך, אשאל שאלה בכדי לקיים דיון אשר מקדם את טענותי:
האם מעבר למגלומניה הדתית שבכת פולחן השליט בקומגנה, מסתתרת ראייה מדינית-תרבותית ארוכת טווח?



בחינה, מיזוג וחידוד המידע 

מ

לעומתן, ניתן גם לבחון את הסיבות "היוצאות מן הלב" של אנטיוכוס עצמו. 

סיבות מעשיות לייסוד פולחן השליט סיבות שמקורן באמונה לייסוד פולחן השליט
  • נסיון להשליט דת אחידה בממלכה.
    • לא סביר כי איחוד ערב רב הוא הסיבה לקיום פולחן השליט, שכן מדובר בארץ קטנה עם אוכלוסייה קטנה - את מי מול מי הוא מנסה לאחד?
  • השפעה של תפיסות מונותאיסטיות איזוריות (המכבים ביהודה, פולחן מיתרס, זורואסטריאניזם).
    • הוא לא טוען שהוא "האל האחד", אלא אל המבורך ע"י אלים.
  • הבעת עוצמה כלכלית מול המעצמות הפרתית והרומית.
    • הבעת עושר שכזה עשוי להוביל לשיתוף פעולה, אך גם עלול להוביל לנסיון כיבוש - כמו במקרה של מצור אנטוני על סאמסוטה.
  • הצלחתו האישית הביאה אותו להאמין באלוהותו.
    • הוא לא המלך הראשון שמצליח...
    • אנטיוכוס מייחס את הצלחתו לסיוע האלים ולאו דווקא להיותו אל
  • נסיון לשמר את שושלת המלוכה.
    • לא הייתה ממש שושלת מתחרה בממלכה...
  • המשך רעיון הערצת השליט שהתחיל אביו.
    • אביו לא טען לאלוהותו, או לאלוהות בני משפחתו...
  • מלחמה פסיכולוגית מול שתי האימפריות - "אל תגעו בי, אני אל".
    • גם לרומאים היו מנהיגים "אלים"...
    • על סמך המקורות העתיקים לא ניתן לדעת האם הרומאים היו מודעים לפולחן בקומגנה או לאו.
  • אנטיוכוס האמין כי פגיעה במוסדות הדת והפולחן שהקים באמת יביאו להתערבות אלוהית אשר תשמור על ממלכתו.
    • מכתובתו נראה כי אנטיוכוס מודע לכך שכנראה והפולחן שלו לא יישמר על ידי שליטים זרים "או כל שליט אשר יבוא על ממלכה זה" - ולכן הוא דואג שוב ושוב לציין את הפרעות הצפויות למפרי הפולחן כאזהרה.
  • ייסוד דת אוניברסלית פרסית-ויוונית באמצע הדרך ביניהם, על סמך הקישור המשפחתי היווני-איראני של אנטיוכוס, המיזוג התרבותי שערך, ותפקידו כמגשר מדיני בין שתי המעצמות
    • נסיון "להשתלט על העולם" (!), או להביא "שלום עולמי" בידי דת חובקת-כל.
      • לא סביר שמישהו יקבל את הדת הזאת מחוץ לגבולות קומגנה - הרי אנטיוכוס היווה גורם מרכזי ומוכר רק בתוך ממלכתו.
  • אנטיוכוס באמת האמין, או לפחות מציג עצמו כמאמין באחדות האלים הפרסיים והיוונים - ועל בסיס זה מקבע את מוסדות הדת שלו.
    • ניכר הסינקרטיזים העמוק בפועלו, אולם הוא מגדיר עצמו כ"חבר היוונים והרומאים", אך לא כ"חבר הפרתים".




















ברור כי קיים איזשהו גורם ראשוני לאותו הלך מחשבה. בפועל, לא היו סיבות מעשיות מובהקות לקיום פולחן שליט זה, לא מבחינה בינלאומית, ולא מבחינה פוליטית פנימית. אם כן, למה שהוא ישקיע כ"כ הרבה משאבים, זמן, ומאמץ ללא מניעים ברורים? 


סינקרטיזם כערך

האם הסינקרטיזם הוא כלי, הגדרה, או בכלל המטרה עצמה? 

  • ניכר סינקרטיזם בכל רמות פועלו של אנטיוכוס: בין מזרח למערב (דת, פוליטיקה, וממשל), בין דת למדע (אסטרולוגיה), בין אלים לבין מלך אל לבין כלל האוכלוסייה - שכן אנטיוכוס מסווג את עצמו כמעין מלך-אל-מקשר אשר סוגד לאלים עליונים ממנו שסייעו לו במהלך כל חייו.
    • מטרת הדת לא הייתה לזבוח לאנטיוכוס כאל (בעל אגו מנופח), אלא ככלי לשילוב גורמים רבים לשם ביסוס שושלת השלטון ושרידות קומגנה.
      • השימוש הוא דווקא בדת משום שהיא יכלה לרכז גורמים רבים, ובעצם כך לחזק ולשמר את רלוונטיות שושלת קומגנה הן בפרתיה והן ברומא.
      • דת היא גורם אשר קשה יותר להכחיד מאשר שלטון פוליטי - לכן הדגשת אדיקותו הדתית של אנטיוכוס.


חשיבה דתית

כיצד ניתן להסביר את המחשבה הדתית המשתקפת מכתובתו של אנטיוכוס?

  • לא ניתן לרדת לעומק מחשבתו ואמונתו של אנטיוכוס על סמך כתובתו, אולם ניתן לראות בה אדיקות דתית ואמונה עמוקה - כפי שאנטיוכוס שאף להציג ולהנציח את עצמו.
  1. אנטיוכוס מדגיש שוב ושוב את אדיקותו הדתית.
  2. אנטיוכוס מתאר את עצמו כאל בין אלים.
  3. אנטיוכוס מודה לאלים שתמיד הצילו אותו והפכו אותו ל"אדון המצבים הנואשים".
  • אם כך, "מי הם אלוהיך, אלוהים?" - כיצד ייתכן שאנטיוכוס מגדיר עצמו אל, אם הוא בעצמו סוגד לאלים אחרים?
    • כיצד ניתן לראות את תפיסת מושג האלוהות באופן נסיבתי במזרח הקרוב במאה הראשונה לספירה, ע"פ פועלו של אנטיוכוס?
    • כיצד נתפסו מעשיו של אנטיוכוס במקורות העתיקים ובראות בני התקופה?
      • מהלך פוליטי-מדיני מבריק?
      • "זילות רעיון ה-Apotheosis"?
      • מעשים לגיטימיים לאור הצלחותיו?
      • מוזרות איזוטרית חסרת חשיבות והסבר?
      • טירוף? . . .  
        • מדוע פולחן השליט בקומגנה לא מוזכר במקורות היוונים\לאטיניים, אלא רק בכתובות אנטיוכוס עצמו?


ציטוטים

הדת של דור אחד, היא השעשוע הספרותי של הדור הבא. ראלף וולדו אמרסון

ואולם זרתוסטרא הסתכל באנשים והשתומם. וכה אמר: האדם הוא חבל המתוח בין חיה ועל-אדם – חבל על פני תהום. והוא חצייה מסוכנת, והימצאות בדרך מסוכנת, והבטה-אחורנית מסוכנת, וחלחלה ועצירה מסוכנת. גדלותו של אדם בזה, שהוא גשר ולא מטרה: מה שאפשר לאהוב בו, באדם, הוא זה שמעבר הוא ושקיעה. אהבתי את אלה אשר אינם יודעים לחיות אלא כשוקעים, כי המה המתעלים. אהבתי את אנשי הבוז הגדול, כי המה אנשי ההערצה הגדולה וחיצי הערגה אל החוף השני. אהבתי את אלה אשר אינם מוצאים להם טעם לשקוע ולהקריב עצמם מעבר לכוכבים, כי אם את המעלים עצמם קורבן לארץ, למען תיעשה ביום מן הימים ארצו של העל-אדם.- פרידריך ניטשה{ מתוך הספר "כה אמר זרתוסטרא" }

התקווה איננה במה שאדם בודד אומר. התקווה היא במה שכולם עושים.- אהרון פוגל

אני לא מאמין בעולם הבא, אבל ליתר ביטחון אני לוקח איתי תחתונים להחלפה.

אם אתה לא מאמין, אתה לא תבין.- אוגוסטינוס

השאלה היא אם אפשר להיות קדוש בלי אלוהים - זו הבעיה הממשית היחידה שמעסיקה אותי כיום.- אלבר קאמי { מתוך הספר "הדבר" , מפי הדמות 'ז'אן טארו'

להיות קדוש זה לצאת מהכלל; להיות ישר - זה הכלל.- ויקטור הוגו{ מתוך הספר "עלובי החיים" }

פרות קדושות עושות את ההמבורגרים הטובים ביותר.- מרק טווין


נקודות מהפרק הקודם

אף על פי כן, אנטיוכוס היה נחוש למנוע, או לפחות להסיט את הפלישה הארמנית-פרתית לאסיה הקטנה, ועל כן התמיד בדיווחיו לרומא אודות תנועות הצבא הפרתי (בדומה לשאר השליטים באנטוליה). דיווחיו היו מהימנים ויעילים, אולם האיום הפרתי לא פעל ישירות מול האימפריה הרומית באנטוליה. אנטיוכוס שמר על נאמנותו כל עוד הנסיבות הבטיחו את שרידות ממלכתו.

החליט לפלוש לפרתיה. לתבוסתו בקרב חרן הייתה השפעה ישירה למשך הדורות הבאים על המדיניות בקומגנה

דיווחיו היו מהימנים ויעילים, אולם האיום הפרתי לא פעל ישירות מול האימפריה הרומית באנטוליה.


אבהות כפולה לשושלת

מקובל במחקר כי הכתובת בהר נמרוט הינה הכתובת המקורית בה עוצבה כת פולחן שליט בקומגנה. בהתאם, שאר הכתובות נחשבות כטקסטים נלווים אשר נועדו להפיץ את הכת ולבססה בתחום השלטון של אנטיוכוס, ולאחר מכן של יורשיו.

(א) כיצד רצה אנטיוכוס להצטייר בעיני הדורות הבאים בהשקעתו עצומה זו לייסוד מה שנראה כדת פולחן שליט? (ב) מה הוא מקומו של הסינקרטיזם הנרחב הניכר בפועלו? (ג) מה הן עקרונות הדת המשתקפים מכתובתו?

מבחינה זו, אנטיוכוס הוא קודם כל מלך קומגנה, אשר מעשיו הצדיקים הם אשר הפכוהו לאל.

הצהרה זו של אנטיוכוס מציבה אותו כשווה במעמדו לאלו המוצגים בהמשך כאבות שושלתו. בנוסף, זוהי מעין "הצהרות כוונות" בפתח דבריו, שכן עוד טרם איזכור כל פרט אחר אודות שושלתו, דתו ומעשיו, הוא מציב עצמו בדרגה אחת עם אבות האימפריות הגדולות בעולם. לאחר מכן את היותו אל, צדיק והתגלות אלוהית. מבחינה זו, אנטיוכוס הוא קודם כל מלך, אשר מעשיו הצדיקים הם אשר הפכוהו לאל.

סביר כי היחלצותו החוזרת ונישנת של אנטיוכוס ממצבים קשים דרשה הסבר כלשהו, והסבר זמין ביותר היה השגחה אלוהית. אנטיוכוס מציג את עצמו כאדם מיוחד, אשר נחלץ פעמים רבות ביותר, מהמצבים הקשים ביותר. להסבר זה ניתן להצמיד בנקל את היות האובייקט הזוכה להשגחה כיוצא דופן וראוי להשגחה זו. כך הופך אנטיוכוס לאדון המצבים הנואשים, כאדם אשר זוכה לחסד האלים בשל היותו צדיק נבחר משושלת אלוהית בפני עצמה (אימו, סבו מצד אימו). ביטוי לאמונה זו ניתן לראות בפירוש ההורוסקופ המצוי באתר, כפי שאפרט בהמשך.

שילוב הידע היווני והפרסי המתבקש משושלתו נתפס כמקור לאומנויות גבוהות אשר יהוו את עיקר פולחן האלים. עצם ייצוגם בחומר של האלים, על סמך ידע עתיק הממזג את תרבויות פרס ויוון, הוא אשר קושר את ממלכת קומגנה לברכות האלים.

דווקא דבריו של אנטיוכוס אודות שמירה על חוקים ונוהגים פרימיטיביים מצביעה על גיוון אתני ודתי בממלכתו, אשר ניתן היה לאחד תחת כת פולחן שליט אחת.

על כן סביר כי הלך מחשבה זה של אנטיוכוס, אף אם אינו מיוחס לאסכולה דתית אחת משניהן, הושפע מהן כחלק ממיזוג התרבויות אשר הנהיג.[24] ניכרת הבדלה בין זמניות הגוף לנצחיות הנשמה והאלים, כלומר – הבדלה בין חומר לבין רעיון. נראה כי אנטיוכוס הבדיל בין המשכיותו הארוכה של רעיון על פני זמניותו של החומר.

זוהי פנייה לקהל היעד של אתר הפולחן, המבקשת להפנות את תשובמת הלב לאדיקותו הדתית, ולתיווכו בין אבותיו, אליו, ונתיניו הקוראים את הכתובת. כך שימש האתר כמעין "מזבח תעמולה שושלתי" מפואר הנועד לקשור את הנתינים לפולחן האלים הממוזג, המציין גם את לשושלת השלטון שלהם. הכתובת מפנה את תשומת לב הצופה לאיחוד התרבויות הישיר הניכר בצלמי האלים פרסיים להם הותאמו מקבילים יוונים: זאוס\אורומסדס, ארטגנס\הרקלס\ארס, אפולו\מיתרס\הליוס\הרמס, והאלה "all-nourishing homeland Commagene" כאלוהות קומגנה.

סידור הכוכבים בשמיים תאם את מבנה העמודים באתר עצמו. מצב זה פורש כנוסחא המייצגת את קדושת השלטון בקומגנה: אנטיוכוס (רגולוס) מבורך על ידי שלושת האלים היוונים, עם מקביליהם הפרסים ובחסות אלת קומגנה.

אחרי הכל, קומגנה היא ממש "במעלה הנהר" מבבל - אחד ממרכזי החיזוי העיקריים בעת העתיקה, אשר סממני תרבותו באים לידי ביטוי בסינקרטיזם הנרחב בקומגנה. לאחר תקדים שנת 62 לפנה"ס, תנועת הכוכבים הוצגה על ידי האסטרולוגים המלכותיים כחזרה על טקס ההתקרבות, המפגש, והבירוך של המלך כ"כוכב המלכותי" על ידי האלים. התנהגות טקסית זו הייתה למעשה שיקוף נהגי חצר מלכות יוונית. בשנת 26 לפנה"ס, בדומה לשנת 62 לפנה"ס, אירעו אירועים אסטרולוגיים דומים, אשר פורשו בהתאם כשובם של האלים אשר בירכו את המלך אנטיוכוס, לברך את בנו מיתרדטס השני. זהו למעשה שימוש בכת פולחן השליט באופן תעמולתי לאישרור "המנדט השמיימי" של שושלת השלטון, ולשימור המשכיות השלטון מהאב אנטיוכוס לבנו מיתרדטס.


שוב, ההבדלה של אנטיוכוס בין תפיסתו את חייו שלו, לבין תפיסתו את האלים המפוארים אשר מעליו ואשר אחראים למזלו הטוב "dedicated the whole array and cult in a manner worthy of my fortune and the majesty of the gods."



סביר כי אירוע קוסמי זה, אשר התרחש לאחר לידתו והמלכתו של אנטיוכוס, קיבל פרשנות רוחנית: אנטיוכוס זיהה עצמו עם מערך הכוכבים "אריה", והתקבצות ארבעת הכוכבים סביבו פורשה כהתקבצות ארבעת אלים וכהוכחה נראית לעין לעצם היותו נשגב ואלוהי. ייתכן אף ועצם ה"איחוד השמיימי" היה הסיבה להקמת ה Hierothesion. זהו למעשה שימוש בכת פולחן השליט באופן תעמולתי לאישרור "המנדט השמיימי" של שושלת השלטון, ולשימור המשכיות השלטון מהאב אנטיוכוס לבנו מיתרדטס.

נם רמזים חוזרים אודות חוסר ההומוגניות שבאוכלוסיית קומגנה שכן אנטיוכוס שואף להחלת ימי החג לאלים מסויימים אלו על כלל נתיניו, ולא משנה המסגרת הדתית של בית אביהם - "all the inhabitants of my realm may offer both the ancient sacrifices... and also new festivals". על אלים אלו טוען אנטיוכוס כי "were my guides in a prosperous beginning and have been the source of universal blessing for my whole kingdom", כלומר, הם המקור הדתי לברכה הנחה על קומגנה, מעצם השגחתם על המלך אנטיוכוס.

מכאן כי רצונו של אנטיוכוס היה להפוך את הפולחן החדש, על חובותיו ועל יתרונותיו, לנגיש ביותר ו"נוח לשימוש" לכלל האוכלוסייה. אנטיוכוס לא נותן הבטחות הנוגעות לעולם הבא, אלא תקווה והצלחה בעולם הזה, שוב, מתוך חשיבה מעשית. אנטיוכוס מציב עצמו בין נתיניו - ולמעשה בין כלל האנושות - ובין אליו, שכן חוקיו ופולחנו הינם תנאי לזכייה בחסד האלים והוא הצלחה בעולם הזה. נראה כי אנטיוכוס מאמין, או לפחות מבקש להציג עצמו כמאמין שהוא אכן נבדל מכלל האנושות בשל גורלו הטוב, ישכן בנפשו עם האלים לאחר מותו, אולם יחיה לנצח באמצעות הנצחתו דרך דתו.

בשל טענותיו לאבותיו הפרסים והיוונים, באימרה זו אנטיוכוס מנסה לקשור את פולחנו לקהל רחב ככל הניתן

בצורה הברורה ביותר משרטט אנטיוכוס את הדת אותה ייסד: אלו הם חוקי אליו, הנאמרים לאנושות מפיו שלו. המצייתים לחוקיו יזכו לחסד האלים, והממרים אותם יענשו על ידי אבותיו.

לא טקסים מאגיים, לא מזבחי אש, לא ענפים מקודשים, לא משקה מקודש. הביגוד בלבד הינו פרסי והמלך שב ודורש כי הכוהנים ילבשו באופנה פרסית - כאילו זהו הדבר היחיד שיש לדת הפרסית להציע". ניתן לראות כאן מיזוג פולחן יווני-פרסי עז, בוטה ומחושב.

שוב, מעצם קיום החוק סביר ואנטיוכוס ציפה שפולחנו, או לפחות ימי החג אשר ייסד, יהפכו לא רק לאירוע "לאומי", כי אם גם לאירוע "בינלאומי". לציפייה זו מספר מקורות אפשריים: (א) תקווה להיקלטות הפולחן מבחינה דתית בקרב תושבי קומגנה ושכנותיה. (ב) תקווה למימוש הסינקרטיזם הנרחב של הפולחן החדש במיזוג אוכלוסייות בעלות רקע דתי יווני ו\או פרסי. (ג) הבנה כי החגיגות המפוארות, הסעודות, והאתר המרשים יעוררו עניין, סקרנות ומשיכה בקרב בני אדם הן בגבולות קומגנה והן מחוצה להם. באופן זה כת פולחן השליט מקבלת, פרט לאופיה הדתי והשושלתי, גם אופי סוציאלי התומך בקהילה, או לפחות מצגת מרשימה של אופי זה. פרט למשיכה הכרוכה באתר פולחן בפני עצמו, הוא מהווה גם יעד למבקשי רווחה למשך ימי החג, כך עולה קרנו של המלך אשר תמיכתו בעמו על כל שכבותיו, ואפילו בגרים הנקרים לארצו, ללא ספק הפכוהו לנערץ - בין אם כאל ובין אם כמלך נעלה.



כך הוא מעגן את הישרדות ממוזיקה כחלק מהפולחן כמו חוקיו, כמו מפסליו, וכמו כוהניו, מעמד המוזיקאים נועד לשמר ולהפיץ את הפולחן. אפשרי כי אנטיוכוס ראה במוזיקה כלי לנשיאת, הפצת, והשרשת רעיונות דתיים, בדומה לשימוש השינוני שעושה דת זרתוסטרא במוזיקה, והשימוש במוזיקה למטרה חינוכית בטרגדיה היוונית. היות ואנטיוכוס טען להיותו נצר לשושלת פרסית מצד אחד, ויוונית מצד שני, ניתן להניח כי ראה כמודל לחיקוי את המוזיקה הדתית כיסוד תרבותי-דתי מרכזי ויעיל, בהתאם להסינקרטיזם הנרחב הניכר בפועלו.
את כלל פועלו מסכם אנטיוכוס למעשה בהצבת דוגמא אישית לאדיקות דתית, אשר מהווה את מקור הכבוד של שושלתו הממוזגת, הן היוונית והן הפרסית. בכך הוא למעשה מכוון את יורשיו לעבוד אף הם את אותם אלים, ולשמור על המיזוג התרבותי-דתי אשר ייסד. הוא מבטיח את הפולחן האישי אליו לאחר מותו מצד יורשיו, שכן אף הם ימשיכו בפולחן האבות האינטנסיטי אשר הוא התחיל - כלומר פולחנו שלו. בנוסף, יורשיו אף ימשיכו את פולחן האלים, וגם מתאים אנטיוכוס לקטיגוריה זו.

בפשטות, ניתן לפרש את ההתייחסות לצאצאים כהעמקת האיום. מנקודת מבט אחרת ניתן לייחס התייחסות זו לחשש מפני שושלת שלטון מתחרה באיזורו, או אפילו מרומא אשר טרדה את בטחון ממלכתו בראשית שלטונו. על כן, המלך מקדים תרופה למכה, ומגדיר עונשים כבדים - אולם אין עונשים אלו עונשים ארציים, אלא עונשים משמיים. בשל אופיו המעשי, ניתן להניח כי הטלת הנחיות כה ברורות, ולצידן עונשים מופשטים (כזעם האלים) על הפרתן מצביעה על אדיקות דתית גבוהה באיזור זה. אמנם בעולם העתיק עונש מידי האלים היה מטיל מורא לא פחות מאשר עונש מידי אנוש, ולעיתים אף יותר, אך קשה להאמין שאנטיוכוס השקיע מאמצים כה רבים - חומריים, ממסדיים ורעיוניים - מבלי לוודא כי העונשים על הפגיעה בהם יהיו יעילים. זאת ועוד, הרי ניכר בפועלו כי הוא מודע ביותר לסכנת הפגיעה בפועלו. על כן, זוהי למעשה מסקנה עובדתית ממערכת הנסיבות, כי אנטיוכוס האמין ואחיזת האמונה הדתית בתושבי קומגנה הייתה חזקה מספיק בכדי להרתיעם מפני חילול הקודש והפרת חוקים. בין אם פשוטי העם והאצולה בקומגנה, או אף המלך עצמו באמת האמינו, ובין אם לאו, הרי ברור כי אנטיוכוס ראה באיום עונש מידי האלים גורם מרתיע ומחייב דיו.

חשיבות הדת ==> יעילות החוק ==> קבלת אדם כאל

הן אימו, והן סבו מענף זה מוצגים בהיקשר אלוהותם, ועל כן מוסיפים לרקע של אנטיוכוס נופח שמיימי לצד הנופח השושלתי-מלכותי בהצגתו את עצמו. לאחר הצגה מרשימה זו, מסביר אנטיוכוס למעשה את מטרת לוחות האבן שבראשן הצגה זו, והיא הנצחת חוקיו ופועלו לנצח תחת הקדש האלים.

חושף אנטיוכוס את אנושיותו והיותו תלוי באלוהיו אשר הם הם המקור לכוח שלטונו, ולא מוצאו המלכותי

מייחס לשתי תכונות אלו - קדושה ואדיקות דתית - את הגשמתו העצמית בחייו הארוכים, את יכולתו לחמוק מסכנות בניגוד לכל הציפיות, והצלחתו להפוך ל"אדון המצבים הנואשים".

סביר כי היחלצותו של אנטיוכוס שוב ושוב ממצבים נואשים ביותר דרשה הסבר כלשהו, והסבר זמין ביותר היה השגחה אלוהית. אנטיוכוס מציג את עצמו כאדם מיוחד, אשר נחלץ פעמים רבות ביותר, מהמצבים הקשים ביותר. להסבר זה ניתן להצמיד בנקל את היות האובייקט הזוכה להשגחה כיוצא דופן וראוי להשגחה זו. כך הופך אנטיוכוס לאדון המצבים הנואשים, כאדם אשר זוכה לחסד האלים בשל היותו צדיק נבחר משושלת אלוהית בפני עצמה (אימו, סבו מצד אימו).

בשילוב הידע היווני והפרסי הנובע משושלתו כמקור לאומנויות גבוהות אשר יהוו את עיקר פולחן האלים. עצם ייצוגם בחומר של האלים על סמך ידע עתיק הוא אשר קושר את ממלכת קומגנה לברכות האלים.
אומנם קומגנה הייתה ממלכה קטנה בשטחה, אולם אין זה מצביע דווקא על אוכלוסייה הומוגנית מבחינת מוצא ומבחינת דת (דוגמאת ישראל ולבנון המודרניות) – דווקא דבריו של אנטיוכוס אודות שמירה על חוקים ונוהגים פרימיטיביים מצביעה על גיוון אתני ודתי בממלכתו, אשר ניתן היה לאחד תחת כת פולחן שליט אחת.




עכשיו ניתן לדמיין את אנטיוכוס מחייך - הרי כתבנו עליו עבודה

</div></div>



</div></div></div></div></div></div></div></div>