הבדלים בין גרסאות בדף "אורי גונן עבודה מסכמת תשע ב' בין אלים לבני אדם - פרק שני"

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש
מ
מ
שורה 33: שורה 33:
 
מסתמן כי אנטיוכוס התחיל את מפעלו מתוך אמונה דתית, יוונית במקורה כנראה,<ref>[[Duchense-Guillemin 1978|דוצ'ינזה גוילימן, 1978 עמ' 197]] - עוקב אחר התפתחות הפולחן ממקורותיו היווניים בהשפעת שושלת אימו של אנטיוכוס, ההשפעה הפרסית בהשפעת שושלת אביו, והמיזוג אשר נעשה על ידי התאמת אלים יוונים למקביליהם הפרסים</ref> על סמך נסיון חייו כרצף בלתי מוסבר של מזל טוב ומפתיע, ועל סמך אירועים אסטרולוגיים אשר פורשו לצרכי תעמולה שלטונית. אנטיוכוס לא המציא את האמונות האמורות, כי אם רק את מיזוגם זו בזו, ושילוב עצמו בתוכן. כת פולחן השליט הייתה&nbsp;בבסיסה דתית, ובה היבטים שונים לתפיסת האלוהות במזרח הקרוב, תוך שילוב אלמנטים פרסיים ואלמנטים יוונים. המיזוג עצמו היווה הגדרה דתית, אולם&nbsp;אין אנטיוכוס ממזג "כול בכול", כי אם רק אלמנטים נבחרים אשר הוא בוחר לשמר. בנוסף, מבחינה דתית המיזוג מאפשר לזכות בחסדם&nbsp;של אלים יוונים ושל מקביליהם הפרסיים, ובכך לרצות את השמיים כולם ואת כל אבות השושלת מבלי להזניח אף צד.
 
מסתמן כי אנטיוכוס התחיל את מפעלו מתוך אמונה דתית, יוונית במקורה כנראה,<ref>[[Duchense-Guillemin 1978|דוצ'ינזה גוילימן, 1978 עמ' 197]] - עוקב אחר התפתחות הפולחן ממקורותיו היווניים בהשפעת שושלת אימו של אנטיוכוס, ההשפעה הפרסית בהשפעת שושלת אביו, והמיזוג אשר נעשה על ידי התאמת אלים יוונים למקביליהם הפרסים</ref> על סמך נסיון חייו כרצף בלתי מוסבר של מזל טוב ומפתיע, ועל סמך אירועים אסטרולוגיים אשר פורשו לצרכי תעמולה שלטונית. אנטיוכוס לא המציא את האמונות האמורות, כי אם רק את מיזוגם זו בזו, ושילוב עצמו בתוכן. כת פולחן השליט הייתה&nbsp;בבסיסה דתית, ובה היבטים שונים לתפיסת האלוהות במזרח הקרוב, תוך שילוב אלמנטים פרסיים ואלמנטים יוונים. המיזוג עצמו היווה הגדרה דתית, אולם&nbsp;אין אנטיוכוס ממזג "כול בכול", כי אם רק אלמנטים נבחרים אשר הוא בוחר לשמר. בנוסף, מבחינה דתית המיזוג מאפשר לזכות בחסדם&nbsp;של אלים יוונים ושל מקביליהם הפרסיים, ובכך לרצות את השמיים כולם ואת כל אבות השושלת מבלי להזניח אף צד.
 
</div><div align="right">
 
</div><div align="right">
במהלך שלטונו של אנטיוכוס הפכה ההגדרה הדתית לכלי מדיני אשר לאו דווקא נועד לקיים את פולחן השליט, אלא להוות כור היתוך אשר יאפשר את עצמאות קומגנה. אנטיוכוס הנציח עצמו לאו דווקא כאל שווה בין שווים, אלא כמתווך בין האלים היוונים לאלים הפרסים, בין האלים כולם לבני האדם, ובין האריסטוקרטיה המקומית אצולת המעצמות (בעיקר זו הרומית).<ref>&lt;span style="color: rgb(153,51,0)"&gt;על פי [[Sullivan 1977|סוליבן, 1977 עמ' 798]], לפחות שלושה נכדים ונכדה של אנטיוכוס ניהלו קריירות פוליטיות רומית, ולמעשה החלו את השילוב האריסטוקרטי בין קומגנה לאימפריה הרומית. &lt;/span&gt;</ref> מעצם הסינקרטיזם המובנה בדת של אנטיוכוס, התפתח הפולחן לכדי כלי מדיני המאפשר שילובים בכל הרבדים: פוליטיים, תרבותיים, ושלטוניים בין קומגנה והאימפריות הגדולות. לשם יצירת רעיון חדש. פולחן השליט לא היה פולחן גרידא, אלא למעשה מערכת נרחבת של מיזוגים בכל הרמות, אפשר אפשרה את קיומה העצמאי גם לאחר היעלמותה של ממלכת קומגנה. <span style="color: rgb(153,51,0)">הסינקרטיזם התרבותי והאומנותי בהר נמרוט&nbsp;ובשאר אתרי הפולחן הקביל לשילובים הפוליטיים אשר רקם אנטיוכוס בכדי לשמור על מקום ממלכתו בקרב ההיערכות מחדש במזרח הקרוב שעה שהסלאוקים והמלכים הארמנים פינו את מקומן לאימפריות&nbsp;הפרתים והרומים. מיקומה האסטרטגי של קומגנה, עושרה הרב, האריסטוקרטיה היוונית-איראנית אשר בראשה ומלכה רב הפעלים&nbsp;תרמו להוצאת משקלה מפרופורציה במהלך התמודדות הרומאים עם ממלכות המזרח. מערכת זו הייתה בשיאו בימיו של המלך אנטיוכוס עצמו, אולם דעכה לאחר מותו, עד להתקבעות הזירה ארמנית תחת שליטת המעצמות בשנת 72 לספירה. </span>נראה כי המיזוג בפועלו של אנטיוכוס הוא לא רק כלי, לא רק הגדרה, כי אם המטרה בפני עצמה. המסגרת הדתית נתנה יד חופשית לשימור רעיונות נבחרים, ונתנה תוקף להצהרות מדיניות.&nbsp;
+
במהלך שלטונו של אנטיוכוס הפכה ההגדרה הדתית לכלי מדיני אשר לאו דווקא נועד לקיים את פולחן השליט, אלא להוות כור היתוך אשר יאפשר את עצמאות קומגנה. אנטיוכוס הנציח עצמו לאו דווקא כאל שווה בין שווים, אלא כמתווך בין האלים היוונים לאלים הפרסים, בין האלים כולם לבני האדם, ובין האריסטוקרטיה המקומית אצולת המעצמות (בעיקר זו הרומית).<ref>&amp;lt;span style="color: rgb(153,51,0)"&amp;gt;על פי [[Sullivan 1977|סוליבן, 1977 עמ' 798]], לפחות שלושה נכדים ונכדה של אנטיוכוס ניהלו קריירות פוליטיות רומית, ולמעשה החלו את השילוב האריסטוקרטי בין קומגנה לאימפריה הרומית. &amp;lt;/span&amp;gt;</ref> מעצם הסינקרטיזם המובנה בדת של אנטיוכוס, התפתח הפולחן לכדי כלי מדיני המאפשר שילובים בכל הרבדים: <span style="color: #000000">פוליטיים, תרבותיים, ושלטוניים בין קומגנה והאימפריות הגדולות. לשם יצירת רעיון חדש. פולחן השליט לא היה פולחן גרידא, אלא למעשה מערכת נרחבת של מיזוגים בכל הרמות, אפשר אפשרה את קיומה העצמאי גם לאחר היעלמותה של ממלכת קומגנה. הסינקרטיזם התרבותי והאומנותי בהר נמרוט&nbsp;ובשאר אתרי הפולחן הקביל לשילובים הפוליטיים אשר רקם אנטיוכוס בכדי לשמור על מקום ממלכתו בקרב ההיערכות מחדש במזרח הקרוב שעה שהסלאוקים והמלכים הארמנים פינו את מקומן לאימפריות&nbsp;הפרתים והרומים. מיקומה האסטרטגי של קומגנה, עושרה הרב, האריסטוקרטיה היוונית-איראנית אשר בראשה ומלכה רב הפעלים&nbsp;תרמו להוצאת משקלה מפרופורציה במהלך התמודדות הרומאים עם ממלכות המזרח. מערכת זו הייתה בשיאו בימיו של המלך אנטיוכוס עצמו, אולם דעכה לאחר מותו, עד להתקבעות הזירה ארמנית תחת שליטת המעצמות בשנת 72 לספירה. נראה כי המיזוג בפועלו של אנטיוכוס הוא לא רק כלי, לא רק הגדרה, כי אם המטרה בפני עצמה. המסגרת הדתית נתנה יד חופשית לשימור רעיונות נבחרים, ונתנה תוקף להצהרות מדיניות.&nbsp; </span>
  
 +
<br>
  
 
+
אנטיוכוס טמן את כוחה של קומגנה לא בעוצמה צבאית, לא בעומק כלכלי, לא ביכולת מדינית, כי אם ביכולת להוות חממה למיזוג רעיונות, תרבויות ודתות. מסגרת הדת נתנה מרחב מוגן לסינקרטיזם מואץ, ומעצם&nbsp;עמידות הדת, יותר מרעיונות רבים אחרים (דוגמת סיפורים, שירים, מסורות, חוקי שלטון...)&nbsp;נשמר הכוח החברתי והדתי של קומגנה שנים רבות לאחר מותו של בן המלוכה האחרון ממלכה זו. אפילו הפולחן האלים והאבות אשר ייסד אנטיוכוס נשמר&nbsp;לאורך מאות שנים, ועימו&nbsp;החיוניות הדתית, ההרגל לאמץ ולמזג&nbsp;רעיונות פולחן חדשים, ואף סדרת אנדרטאות שושלתיות המשתרעות מ[http://en.wikipedia.org/wiki/Athens אתונה], דרך&nbsp;[http://en.wikipedia.org/wiki/Cilicia קיליקיה] ועד לאתרים&nbsp;שבקרבת [http://en.wikipedia.org/wiki/Mount_Nemrut הר נמרוט].<ref>[[Sullivan 1977|סוליבן, 1977 עמ' 798]] ; רוברט, 1968 - על המשכיות כת פולחן השליט</ref>&nbsp;<span style="color: rgb(153,51,0)"> </span>
אנטיוכוס טמן את כוחה של קומגנה לא בעוצמה צבאית, לא בעומק כלכלי, לא ביכולת מדינית, כי אם ביכולת להוות חממה למיזוג רעיונות, תרבויות ודתות. כך נשמר הכוח החברתי והדתי של קומגנה שנים רבות לאחר מותו של בן המלוכה האחרון ממלכה זו. אפילו הפולחן האלים והאבות אשר ייסד אנטיוכוס נשמר&nbsp;לאורך מאות שנים, ועימו&nbsp;החיוניות הדתית, ההרגל לאמץ ולמזג&nbsp;רעיונות פולחן חדשים, ואף סדרת אנדרטאות שושלתיות המשתרעות מ[http://en.wikipedia.org/wiki/Athens אתונה], דרך&nbsp;[http://en.wikipedia.org/wiki/Cilicia קיליקיה] ועד לאתרים&nbsp;שבקרבת [http://en.wikipedia.org/wiki/Mount_Nemrut הר נמרוט].&nbsp; <br><span style="color: rgb(153,51,0)">עמידות דת, </span>
 
  
 
<span style="color: rgb(153,51,0)">הדת של דור אחד, היא השעשוע הספרותי של הדור הבא. ראלף וולדו אמרסון </span><br>
 
<span style="color: rgb(153,51,0)">הדת של דור אחד, היא השעשוע הספרותי של הדור הבא. ראלף וולדו אמרסון </span><br>

גרסה מ־09:41, 16 בספטמבר 2010

Crystal Clear app clock.png הדף נמצא כרגע בעבודה, נא אל תערכו אותו ואל תעשו בו שינויים אחרים.
ניתן כמובן לקרוא את הכתוב


לפרק הקודם / לעמוד הראשי


פועלו של המלך אנטיוכוס הראשון מקומגנה הינה מקרה יוצא דופן ונדיר של בן תמותה החוצה הקו המפריד בין אנושות לאלוהות. האלהה עצמית זו יוצאת דופן, שכן היא אינה עולה בקנה אחד עם תהליך דומה במהותו אשר עברו מלכי אימפריות ענק בעולם העתיק - היות קומגנה ממלכה שולית, כמעט ובלתי מוכרת, ונעדרת רקע המנבא התפתחות תיאולוגית זו, הופך את המקרה המדובר למפתיע ביותר בהתחשב בנסיבות. נדירותו טמונה בתיעוד החושפני למחשבתו של מוקד האהלהה - המלך אנטיוכוס עצמו. מתוך כתובתיו בפרט, ועל סמך מפעלו הדתי בכלל, ניתן להסיק מסקנות בנסיון להבין את הדימוי אשר ניסה ליצור לעצמו, וזאת לאור המציאות הפוליטית המקומית והיחסים הבינלאומיים כפי שמשתקפים מן המקורות העתיקים.


נראה כי אנטיוכוס חווה על בשרו את פרעות המאבקים האיזוריים כפי שנזכרו בפרק הראשון, אשר ללא ספק לובו תחילה מאש מהעימות הפרתי-סלאוקי במערב אסיה, ולאחר מכן כחלק מהעימות הפרתי-רומי. העימות התקופתי בין הממלכות באיזור ארמניה לבין הפרתים לא נסמך על המדיניות הרומית של "הפרד ומשול", כי אם עשה בה שימוש - שכן לעמים אלו היו אינטרסים משותפים במקרי דוחק, במיוחד מול המעצמה הרומית ומול סכנת כיבוש הדרגתי.[1] ממלכות המזרח הקרוב נאלצו להמיר תקופות את נאמנותן, לא לשם חבירה עקרונית לצד זה או אחר, אלא לשם הישרדותן מול הממלכות השכנות ובתווך שבין המעצמות. אנטיוכוס, למעשה דור שלישי לאותו עימות, נאלץ אף הוא לצדד במעצמה זו או אחרת לשם שרידות ממלכתו. עם זאת, המעצמות עצמן פעלו לא מתוך סנטימנטים כי אם מתוך אינטרסים, והדירו את תמיכתן מממלכה זו או אחרת לשם השגת יתרון במאבק הבינלאומי. היה זה למעשה לוח שח-מט (או שמא שש-בש) עליו נאבקו המעצמות תוך שימוש בממלכות-הקלינט על קו התפר בין מזרח למערב. במצב זה של חוסר יציבות פוליטית, ובהיעדר גורם קבוע עליו ניתן להישען מבחינה שלטונית, נאלצו ממלכות האיזור למצוא פתרונות יצירתיים. בהתאם, ניכרת בכתובותיו של אנטיוכוס, באופן שאינו משתמע לשני פנים, דאגתו בנוגע לשרידות שלטונו וחוקיו.


בהתחשב במיקומה של קומגנה הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינת מוצא שושלת שלטונה, מיזוג התרבויות הניכר בפועלו וכתובותיו של אנטיוכוס הינו טבעי. עם זאת, הוא אינו מחויב במציאות, ונראה כי הוא מחושב, מורכב ומכוון. למעשה, זהו האלמנט הברור ביותר החוזר על עצמו לאורך הכתובות. אנטיוכוס הופך את עצמו למעין כלי למיזוג רעיונות: בין מזרח למערב, בין אבותיו לצאצאיו, בין פולחן דתי לממסד שלטוני, בין פולחן מקומי עתיק לפולחן חדש, ובעיקר – בין אלים לבני אדם: הרי המקדש בהר נמרוט, הפולחן עצמו, קברו של המלך, הנגנים והכוהנים – כולם מהווים כלים לקישור בני האדם העוסקים בקודש אל אליהם. אנטיוכוס אף מצהיר כי קיום פולחן האלים יאפשר למאמינים לזכות בחסד משמים דרך פועלו של המלך: אנטיוכוס מעניק לאנושות אפשרויות לקבלת תמורה מעשית ופשוטה לאמונתם, ולצידם הסכנות שבהמרת פי האלים, כתלות במילוי חוקיו והפולחן לאבותיו סביב קברו ואתר ההנצחה אשר בנה לעצמו. חזרתו הנשנית של אנטיוכוס על האיומים והעונשים הצפויים למפרי פולחנו מצביעה על חשש קיומי לשרידותו. אנטיוכוס מנסה לקבע את דבריו כ-Nomos, "חוק קדוש"[2] הן מבחינה שלטונית והן מבחינה דתית: ממלאי המשרות הציבוריות (מלך, שליט, כוהני דת, נגנים) נדרשים לשמור באדיקות דתית את חוקיו. חוקים אלו לא רק שמשמרים את הפולחן הדתי, כי אם גם את הממסד הדתי, על היבטיו השלטוניים. עם זאת, חשוב לאנטיוכוס כי הפולחן יישמר גם במידה ולא שושלתו היא שתאחוז בידי השלטון: נראה כי הוא מודאג מאפשרות שכזו, אך מקווה כי הנצחת אבותיו באתר כחלק מהדת החדשה, אשר מהווה חלק מממסדי השלטון תחייב כל שליט אשר יבוא להתמיד בפולחן, ואולי אף בשל כך להותיר בשלטון עצמאי את השושלת אשר אבותיה כרוכים בפולחן. הרי האלים אשר מיוצגים באבן בהר נמרוט נוגעים ברגש הדתי של כמעט כל שלטון עתידי אפשרי, בין אם ממערב ובין אם מזרח – על כן, כל שלטון, בין אם שושלתו מקומגנה, אם שושלת מתחרה מממלכה שכנה, אם שלטון פרתי או אם שלטון רומי, יראה באתר הפולחן המרשים מקום משכן האלים עימם הוא מזדהה. לצד אלים אלו יראה את אבות השושלת המקומית, ועל כן אפשרי כי יקשר מבחינה ממסדית את השלטון המקומי עם האלים האוניברסאליים, וכך יישמר השלטון העצמאי בקומגנה.


מבחינה תועלתנית, ייתכן ולכת פולחן השליט הייתה גם מטרה פוליטית פנימית: ביסוס שושלתו של אנטיוכוס כשושלת מקודשת המיועדת להחזיק בשלטון בקומגנה. אין מדובר באישרור שלטון שושלת אוזורפטורית, כי אם חיזוק מעמדה של שושלת שלטון מוסכמת. אולם, ייתכן והיה צורך לחזק את מעמדה לעומת מממלכות שכנות - הרי משתקף מן המקורות העתיקים כי זעזועים שלטוניים פקדו את האיזור תקופות. לאחר הדחת מלך ארמניה טיגרנס השני, אין עדות ברורה על סכנה איזורית למעמד השלטון בקומגנה, אולם ייתכן ומאבקי השלטון בסביבה זו עוררו דאגה ורצון ליצור מצע יציב לשלטון מתמשך. הרי הצהרתו של אנטיוכוס אודות עצמו כ"מלך המלכים" למעשה מציבה עצמו כנעלה לכל מלך אחר עימו בא במגע דיפלומטי – בין אם המלך היריב הסכים לכך ובין אם לא, הרי בעיני תושבי קומגנה מלכם הצהיר על עליונותו המעמדית על פני כל המלכים המתחרים, ואף הוכיח זאת על ידי הצגת שושלתו המרשימה. מעשה זה מבדיל את אנטיוכוס ממלכים אחרים ומבסס את עליונותו עליהם. הדבר עולה בקנה אחד עם אימוץ התואר "μέγας" - "הגדול".


היבט שלטוני מקומי נוסף בכת פולחן השליט ניתן לראות בדבריו של אנטיוכוס אודות שמירה על פולחנים "עתיקים המקובלים על כל אדם" ובפנייתו לכלל האנושות המיועדת להיכלל בפולחנו. ניתן לראות בהערות חוזרות ונשנות אלו הנוגעות לסובלנות כלפי מסורות שונות כעדות להטרוגניות אוכלוסיית קומגנה. אין עדויות אודות מקור התושבים בממלכה זו, אולם תנועות אוכלוסייה מקומיות היו סבירות בהתחשב במעורבותן של ערי המדינה והממלכות הקטנות במאבקי האימפריות, תחילה הסלאוקית מול אויבותיה, ולאחר מכן זו הפרתית וזו הרומית. על כן, מיזוג המסורות הקדומות עם אלו החדשות מרמז על נסיון ליצור דת חובקת כל המאחדת את כלל האוכלוסייה תחת גורם אחד, אשר אינו כרוך בביטול מנהגים עתיקים - פולחן השליט. אולם, נשאלת השאלה "מי כמוך באלים אנטיוכוס?" אפשרי להניח כי מודל ההאלהה אשר עמד לנגד עיניו היהשל אחד מאבותיו הסלאוקים, אנטיוכוס השלישי: אמנם זה שאף לאחד עמים רבים ומגוונים בטריטוריה נרחבת מאיזור הודו ועד לחופי הים התיכון, אולם, אף מלאכתו של שליט ממלכה קטנה קשה לא פחות, שכן הטרוגניות אוכלוסייתית זוכה לביטוי עז יותר בממלכה קטנה. כך, אנטיוכוס מקומגנה הציג לבני עמו, וייתכן כי אם לבני עמים שכנים, את קרבתו לאלים במפעלו הדתי. כל המקבל את אלוהותו החדשה של המלך, מחויב אף לכבדו גם בתחום הפוליטי. ניתן וזו אחת הסיבות לסינקרטיזם המשמעותי, הנועד לרצות קהל יעד נרחב ככל האפשר. אין ספק כי הכת הינה בעלת אופי לאומי, לצד זה הדתי – הפולחן מושתת על עבודת אלים - וביניהם התגלמות ארץ קומגנה כאלוהות, לצד עבודת אבותיו של השליט. זהו למעשה שימוש מוקדם באנדרטאות שושלתיות כנשק תעמולה לקיבוע מודעות לשושלת שלטון מסויימת.[3]


מאותן אנדרטאות, בחיזוק הכתוב במקורות העתיקים, משתקפת גם עוצמתה הכלכלית של קומגנה. אלו מצביעות על בסיס כלכלי עמיד המאפשר הפניית משאבים נרחבת, יכולת גיוס כוח עבודה למפעלים ציבוריים, ועושר חומרי רב. זאת ועוד, ימי החג הרבים המתוארים בכתובות אף הם מצביעים על יכולת כלכלית לספק רווחה ציבורית. ייתכן וכת פולחן השליט הינה פועל יוצא של עצם היכולת לקיימה, וכי אתרי פולחן אלו הינם הבעת עוצמה כלכלית לשם תיוג קומגנה כמרכז סחר כלכלי בינלאומי. הצהרה שכזו עשויה לבסס את מעמד הממלכה בקרב ממלכות שכנות, אולם עלולה להפוך את קומגנה למטרה נוצצת למצביאים תאווי בצע.[4] בהתאם, יתכן ולכת פולחן השליט ולמפעל הדתי הייתה מטרת לוחמה והרתעה פסיכולוגית. במאבקי הכוח האיזוריים והעולמיים אשר נסבו סביב אזור ארמניה, הצהרתו של מלך מסוים אודות אלוהותו, ויכולתו לקיים דת פולחנית בעלת ממסד מתפקד ומרשים, אפשרי והעניקה לו גורם הרתעה. ברובד הבסיסי היה חשש דתי מפני פגיעה במלך המצהיר קבל עם ועדה על אלוהותו. מעבר לכן נוסף גם רובד תעמולתי – אפשרי וממלכות עוינות חששו מפני פגיעה בשלטון המזוהה עם אלוהויות על קשת רחבה מבחינה תרבותית, שכן זוהי למעשה פגיעה בסמלים דתיים הנוגעים לעמים רבים. אולם, במיזוג האלוהויות הנרחב ניתן לראות את קהל היעד האפשרי לאזהרותיו של אנטיוכוס: הקישור הרעיוני לאלי המזרח הפרסיים ולאלי המערב היוונים יכל להעניק לאנטיכוס חסינות דיפלומטית. הצהרותיו, גם אם לא שיכנעו גורמים עוינים להימנע מלפעול כנגדו, לבטח גרמו להם לחשוב פעמיים לפני כן. העדויות המרכזיות בנוגע לעימותיו של אנטיוכוס נוגעים להתמודדות מול רומא. חשיבות הפולחן הדתי ברומא לצד קישור דת ומדינה ברפובליקה ללא ספק נלקחו בחשבון, גם אם בעקיפין, בעת העימותים מול קומגנה שכן לא היה ניתן להתעלם מהצהרות דתיות אלו של יריבם\בן חסותם. בזמן התמודדותם עם אנטיוכוס טרם היו בתרבות הרומית מנהיגים אשר ייחסו לעצמם את אלוהותם: התקדימים של אוגוסטוס, ויוליוס קיסר, התרחשו בשלהי הקריירה של אנטיוכוס.[5] אמנם לא ניתן להוכיח כי פועלו של אנטיוכוס היווה השראה להאלהה ברומא, אולם ידוע כי רעיונות אלו היו נפוצים במזרח, ולאורך זמן הנחילו את השפעתם על החשיבה הרומית.[6] אי הזכרתו של הפולחן המפותח והמרשים של קומגנה במקורות הרומים עשויה להצביע על אי הכרותם עם אותו פולחן - ועל כן, חוסר יעילותה של מלחמה פסיכולוגית זו. עם זאת, ייתכן וכי הפולחן כן היה מוקר ואף הועלה על כתב בעולם הרומי, אולם איזכורים אלו לא שרדו עד ימנו אנו. אולם, ייתכן אף והשמטת איזכורים אודות המלך-אל של קומגנה סייעה בידי האימפריה לספח את הממלכה הקטנה ללא התנגדות יתרה בשנת 72 לספירה,[7] שכן לא היה צורך להתמודד עם ההיקשר הדתי של האירוע. סיפוח ממלכה אשר טענה להיות מקום משכן כל האלים כולם הייתה אף סוג של הצהרת כוונות על ידי האימפריה, שכן "פרות קדושות הן ההמבורגרים הטובים ביותר"...[8]


נראה כי כת פולחן השליט בקומגנה נבעה הן מסיבות תועלתניות הנוגעות לשליטה על אוכלוסייה, למדיניות איזורית, וליחסים בינלאומיים, והן מסיבות תיאולוגיות המבקשות מפלט ממאבק הקיום המתמשך של הממלכות. אנטיוכוס מציג עצמו שוב ושוב כאדם מאמין. כאדם שאמונתו היא המקור לכוחו. כאדם שאדיקותו היא שהטיבה עם חייו. האם הצלחתו אישית הביאה לאמונה אמיתית באלוהותו? ייתכן ואנטיוכוס, ואף נתיני ממלכתו וממלכות שכנות אכן קיבלו את אלוהותו. עם זאת, לא ניתן לוודא זאת, אולם אין ספק כי ניהלו את הפולחן בדרך זו או אחרת לאלים המוזכרים באתר ההנצחה. עובדה זו, הופכת את האפשרות כי האוכלוסייה אכן עסקה בפולחן לא רק לאלים, כי אם גם לאנטיוכוס עצמו ולאבותיו - ליותר מתקבלת על הדעת. זאת ועוד, הרי לשם הפצת הפולחן וביסוס הממסד הדתי, הכולל את מפעל הבנייה הנרחב, נדרשה הקרקע להיות מוכנה לזריעה. בלתי סביר ואנטיוכוס כפה את "שגעונו" על ממלכתו והצליח להוציא לפועל את המפעל המרשים, שכן מידה מסוימת של שיתוף פעולה רצוני היא חיונית לשם היקף עבודות שכזה. אולם, כיצד אנטיוכוס מייחס כל תכונות אלו לעצמו בהתייחסותו לאלים, ובאותה הצהרה אף מוסיף כי הוא בעצמו אל? מצד אחד, הוא מתאר את עצמו כאדם האדוק ביותר הדבק בפולחן וכיבוד האלים. מצד שני, הוא מציג עצמו כאל, שווה ערך לאלי יוון ופרס אשר "סותת מאותו החומר".[9] כך, אנטיוכוס אינו אדם, ואינו אל. הוא מציג עצמו כאל מול בני האדם, וכאדם מול האלים. הליכה זהירה זו בין שני העולמות באה לידי ביטוי בסינקרטיזם הברור בדבריו ובפועלו. אין הוא מבטל רעיון אחד לשם קיום הרעיון האחר, אלא ממזג את שניהם לשם שימור כל אחד בנפרד, ושימורם כמכלול. נראה כי הצמדותו של אנטיוכוס להתרעה על חילול קודשיו תחת עונש משמיים, ולא תחת עונש מהממסד השלטוני מצביעה על חשיבת הדת בקומגנה. היות והפרת חוקי המלך מבטיחה עונש מידי האלים, לפחות על פי כת פולחן השליט, מצביעה על קישור רעיוני בין חוקי השלטון לחוקי שמיים. התפיסה הדתית בקרב האוכלוסייה הייתה כה כרוכה בתפיסתם את השלטון, כך שלאנטיוכוס היה אפשרי להיכנס מבחינה רעיונית לתווך האלוהי: חשיבותה הרבה של הדת אפשרה למעשה את יעילותו של החוק, וזה איפשר את קבלתו של המלך כאל.

 

לסיכום, אולם, התעקשותו על נושא המיזוג הבוטה, והצגתו בכתובותיו את שרידות הדברים כתלות בהסתגלותם מצביעה על ראייתו את הסינקרטיזם באופן הבא:

מסתמן כי אנטיוכוס התחיל את מפעלו מתוך אמונה דתית, יוונית במקורה כנראה,[10] על סמך נסיון חייו כרצף בלתי מוסבר של מזל טוב ומפתיע, ועל סמך אירועים אסטרולוגיים אשר פורשו לצרכי תעמולה שלטונית. אנטיוכוס לא המציא את האמונות האמורות, כי אם רק את מיזוגם זו בזו, ושילוב עצמו בתוכן. כת פולחן השליט הייתה בבסיסה דתית, ובה היבטים שונים לתפיסת האלוהות במזרח הקרוב, תוך שילוב אלמנטים פרסיים ואלמנטים יוונים. המיזוג עצמו היווה הגדרה דתית, אולם אין אנטיוכוס ממזג "כול בכול", כי אם רק אלמנטים נבחרים אשר הוא בוחר לשמר. בנוסף, מבחינה דתית המיזוג מאפשר לזכות בחסדם של אלים יוונים ושל מקביליהם הפרסיים, ובכך לרצות את השמיים כולם ואת כל אבות השושלת מבלי להזניח אף צד.

במהלך שלטונו של אנטיוכוס הפכה ההגדרה הדתית לכלי מדיני אשר לאו דווקא נועד לקיים את פולחן השליט, אלא להוות כור היתוך אשר יאפשר את עצמאות קומגנה. אנטיוכוס הנציח עצמו לאו דווקא כאל שווה בין שווים, אלא כמתווך בין האלים היוונים לאלים הפרסים, בין האלים כולם לבני האדם, ובין האריסטוקרטיה המקומית אצולת המעצמות (בעיקר זו הרומית).[11] מעצם הסינקרטיזם המובנה בדת של אנטיוכוס, התפתח הפולחן לכדי כלי מדיני המאפשר שילובים בכל הרבדים: פוליטיים, תרבותיים, ושלטוניים בין קומגנה והאימפריות הגדולות. לשם יצירת רעיון חדש. פולחן השליט לא היה פולחן גרידא, אלא למעשה מערכת נרחבת של מיזוגים בכל הרמות, אפשר אפשרה את קיומה העצמאי גם לאחר היעלמותה של ממלכת קומגנה. הסינקרטיזם התרבותי והאומנותי בהר נמרוט ובשאר אתרי הפולחן הקביל לשילובים הפוליטיים אשר רקם אנטיוכוס בכדי לשמור על מקום ממלכתו בקרב ההיערכות מחדש במזרח הקרוב שעה שהסלאוקים והמלכים הארמנים פינו את מקומן לאימפריות הפרתים והרומים. מיקומה האסטרטגי של קומגנה, עושרה הרב, האריסטוקרטיה היוונית-איראנית אשר בראשה ומלכה רב הפעלים תרמו להוצאת משקלה מפרופורציה במהלך התמודדות הרומאים עם ממלכות המזרח. מערכת זו הייתה בשיאו בימיו של המלך אנטיוכוס עצמו, אולם דעכה לאחר מותו, עד להתקבעות הזירה ארמנית תחת שליטת המעצמות בשנת 72 לספירה. נראה כי המיזוג בפועלו של אנטיוכוס הוא לא רק כלי, לא רק הגדרה, כי אם המטרה בפני עצמה. המסגרת הדתית נתנה יד חופשית לשימור רעיונות נבחרים, ונתנה תוקף להצהרות מדיניות. 


אנטיוכוס טמן את כוחה של קומגנה לא בעוצמה צבאית, לא בעומק כלכלי, לא ביכולת מדינית, כי אם ביכולת להוות חממה למיזוג רעיונות, תרבויות ודתות. מסגרת הדת נתנה מרחב מוגן לסינקרטיזם מואץ, ומעצם עמידות הדת, יותר מרעיונות רבים אחרים (דוגמת סיפורים, שירים, מסורות, חוקי שלטון...) נשמר הכוח החברתי והדתי של קומגנה שנים רבות לאחר מותו של בן המלוכה האחרון ממלכה זו. אפילו הפולחן האלים והאבות אשר ייסד אנטיוכוס נשמר לאורך מאות שנים, ועימו החיוניות הדתית, ההרגל לאמץ ולמזג רעיונות פולחן חדשים, ואף סדרת אנדרטאות שושלתיות המשתרעות מאתונה, דרך קיליקיה ועד לאתרים שבקרבת הר נמרוט.[12] 

הדת של דור אחד, היא השעשוע הספרותי של הדור הבא. ראלף וולדו אמרסון


המשך דרכו של אביו

העברת שלטון לבן + טיארה

הדרך לשמר את עצמאות קומגנה הייתה בהפיכתה למעין ממלכה ניטרלית. היכולת לשלב תפיסות שונות הפך את קומגנה לבת ברית מדינית אפשרית לכל ממלכה, לשותפה דתית פתוחה ונוחה, ולמעשה ממלכה אשר נוח יותר היה להתמזג רעיונית בתוכה מאשר להיכנס עימה לעימות. מצב זה נתן לקומגנה את המותרות של ניטרליות סלקטיבית – היכולת למזג רעיונות ושלטון מבוקשים, ולדחות כאלו בלתי רצויים. אנטיוכוס הבין כי הישרדותה של ממלכתו תלוי ביכולתה לספוג - רעיונות, חילופי שלטון, וחבטות. הוא ייעד את קומגנה להיות, כמו נהר הפרת שלגדותיו התקיימה, כנהר הסופג לתוכו, מתערבב, זורם הלאה, וחוצב את דרכו בגדות האבן הגבוהות שלצדדיו. למשמע מילים אלו, ניתן היה לדמיין את אנטיוכוס מחייך - הרי כעת, 2000 שנה לאחר ימיו, אדם נוסף קרא אודותיו, אודות אלוהותו, אודות מפעלו המרשים אשר הפכוהו למגשר בין מזרח ומערב, ובין בני אדם לאליהם . . . "ואולם זרתוסטרא הסתכל באנשים והשתומם. וכה אמר: האדם הוא חבל המתוח בין חיה ועל-אדם, חבל על פני תהום. והוא חצייה מסוכנת, והימצאות בדרך מסוכנת, והבטה-אחורנית מסוכנת, וחלחלה ועצירה מסוכנת. גדלותו של אדם בזה, שהוא גשר ולא מטרה".[13]




  1. סוליבן, 1977 עמ' 765 ; דיו קאסיוס 37.6.4
  2. כתובות הר נמרוט 3.4
  3. קולדג', 1977 עמ' 46-47
  4. ראה הערה 34 בפרק הראשון
  5. על האלהתו של קיסר ראה יעבץ, 1992 עמ' 190-195, 238-240 ; על אוגוסטוס האלוהי ראה עמית, 2003 עמ' 178-186
  6. בק, 2004 עמ' 37-43 מתאר את קומגנה כחוליית קישור תרבותית בין המזרח לבין רומא וזאת בשל היחסים הקרובים בין צמרת הצבא בין שתיהן. הוא מדגים כיצד ייתכן ומקור פולחן האל מיתרס, פרסי במקורו, הגיע לקומגנה ומשם עבר ביתר שאת לרומא. על אותו תוואי, ייתכן אף ורעיון האהלהה התגלגל מערבה, לאחר שיושם והודגם לדיפלומטים הרומים ולאנשי הצבא בפועלו של אנטיוכוס בשנים בהן פעל מול רומא
  7. סוליבן, 1977 עמ' 791-794 ; יוספוס פלביוס, מלחמות היהודים 7.220-239 - על סיפוח ממלכת קומגנה לפרובינקיה סוריה על ידי הקיסר אספסיאנוס בשנת 72 לספירה
  8. מרק טווין
  9. כתובות הר נמרוט 2.4
  10. דוצ'ינזה גוילימן, 1978 עמ' 197 - עוקב אחר התפתחות הפולחן ממקורותיו היווניים בהשפעת שושלת אימו של אנטיוכוס, ההשפעה הפרסית בהשפעת שושלת אביו, והמיזוג אשר נעשה על ידי התאמת אלים יוונים למקביליהם הפרסים
  11. &lt;span style="color: rgb(153,51,0)"&gt;על פי סוליבן, 1977 עמ' 798, לפחות שלושה נכדים ונכדה של אנטיוכוס ניהלו קריירות פוליטיות רומית, ולמעשה החלו את השילוב האריסטוקרטי בין קומגנה לאימפריה הרומית. &lt;/span&gt;
  12. סוליבן, 1977 עמ' 798 ; רוברט, 1968 - על המשכיות כת פולחן השליט
  13. פרידריך ניטשה, מתוך הספר "כה אמר זרתוסטרא"