אורי גונן עבודה מסכמת תשע ב' בין אלים לבני אדם - פרק שני

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש
Crystal Clear app clock.png הדף נמצא כרגע בעבודה, נא אל תערכו אותו ואל תעשו בו שינויים אחרים.
ניתן כמובן לקרוא את הכתוב


לפרק הקודם / חזרה לעמוד הראשי / לפרק הבא

מסקנות

אישיות מהקריאה, בנסיון להבין את הדימוי שאנטיוכוס מנסה ליצור לעצמו באמצעות הכתובות בפרט ומפעלו הדתי בכלל. אם יש מסקנות המשליכות גם על היחסים הבינלאומיים, או על שאלות פוליטיות מקומיות

פועלו של המלך אנטיוכוס הראשון מקומגנה הינה מקרה יוצא דופן ונדיר בו חוצה בן-תמותה את הקו המפריד בין האנושות לאלוהות. האלהה עצמית זו יוצאת דופן, שכן היא אינה עולה בקנה אחד עם תהליך דומה במהותו אשר עברו מלכי אימפריות ענק בעולם העתיק - היות קומגנה ממלכה שולית, כמעט ובלתי מוכרת לעולם המודרני, ונעדרת רקע המנבא התפתחות תיאולוגית זו, הופך את המקרה המדובר למפתיע ביותר בהתחשב בנסיבות. עם זאת, נדירותו טמונה בתיעוד החושפני לחמשבתו של מוקד האהלהה - המלך אנטיוכוס עצמו. מתוך כתובתיו בפרט, ועל סמך מפעלו הדתי בכלל, ניתן להסיק מסקנות בנסיון להבין את הדימוי אשר ניסה ליצור לעצמו, וזאת לאור המציאות הפוליטית המקומית והיחסים הבינלאומיים כפי שמשתקפים מן המקורות העתיקים.

בחינה, מיזוג וחידוד המידע 

מיקומה הגיאוגרפי של קומגנה הוביל למעורבותה בסבך העימותים המדיניים, הן האיזוריים והן הבינלאומיים בין האימפריות הפרתית והרומית. ניתן לבחון את כת פולחן השליט תוך בחינת הסיבות המעשיות והתועלתניות ליצירתה לאור המציאות הגיאופוליטית בת התקופה.

בית המלוכה הסלאוקי נפגע גם בשל סכסוכים פנימיים, אך בעיקר בשל הפיכתם של הפרתים לאימפריה במזרח, והגעתה של האימפריה הרומית מהמערב. עד סוף המאה ה-2 לפנה"ס הפרתים אשר החליפו את הסלאוקים כאימפריה השלטת ממזרח לנהר הפרת. בשנות השלטון האחרונות של Samos מלך קומגנה ותחילת שלטון בנו Mithradates Callinicus הפרתים התגברו על איום הסקיתים מצפון-מזרח ואיבטחו את גבול זה בברית עם אימפריית קושאן בצפון הודו.  לאחר מכן החלה תנועה פרתית מערבה בכדי לשמור על הגבול המערבי מול האימפריה הרומית, אשר הגבירה את התערבותה באיזור אנטוליה לאחר חיסול בית המלוכה המקדוני ב168 לפנה"ס.[1] לאחר הכפפת ארמניה לשלטון הפרתי, נפגש דיפלומט מטעמם בשם אורובזוס עם המצביא והמדיני נציג האימפריה הרומית לוקיוס קורנליוס סולה אשר היה באותה עת מושל (proconsulקיליקיה, על גדות נהר הפרת. הייתה זו הפגישה הדיפלומטית הראשונה של נציגי שתי האימפריות, אשר תוצאתה הייתה קביעת נהר הפרת כגבול בין האימפריות.[2] על אף ההסכם, בשנים 93-92 לפנה"ס פעלה פרתיה ברמת אנטוליה אל מול שליטים מקומיים אשר עוד היו נתונים להשפעת האימפריה הסלאוקית הגוועת.[3] 


חולשות פנימיות בשלטון הפרתי אפשרו למלך ארמניה טיגרנס השני לספח שטחים אשר היו בידיהם במערב מסופוטמיה.[4] כך הפך לגורם מאיים כלפי ממלכות שכנות ברמת אנטוליה, במיוחד אלו ממוצא יווני, ביניהן ממלכת קומגנה.[5] עם פרוץ מלחמת מיתרידטס השלישית בשנת 73 לפנה"ס של מיתרידטס השישי מלך פונטוס מול רומא, סירבו מנהיגי האימפריה הפרתית להתערב. עם זאת, פעל הצבא הרומי ברמת אנטוליה בפקודתו של פומפיוס, והכפיף למרותו מלכים מקומיים, ביניהם אנטיוכוס מקומגנה.[6] עם זאת, נראה כי אנטיוכוס השכיל לקבל את המעורבות הרומית בברכה - הן בשל עוצמתה, והן לצורך התמודדתו מול שלטון המלך הארמני העוין. כך הצטרף למערכה הבינלאומית בחבירתו למלכים המקומיים אשר באו בברית עם רומא.[7] לאחר נצחון המצביא הרומי לוקולוס על מלך ארמניה, אושרר ההסכם אודות הגבול בין פרתיה ובין רומא על נהר הפרת.[8] 


אולם, האש באיזור לא גוועה, שכן לאחר נסיון הפיכה כושל נמלט טיגרנס הצעיר, בנו של מלך ארמניה, לחצר הפרתית, ולאחר מכן לרומא. כך החל שוב מעגל דמים בין שתי האימפריות, הגורר לתוכו את הסכסוכים המקומיים. כאשר נענה בשלילה המלך הפרתי פרתס השלישי לדרשתו להסגרת טיגרנס הצעיר לידיו, הגיבו הפרתים בפעולות תגמול על גבול נהר הפרת. בשנת 57 לפנה"ס נרצח מלך פרתיה פרתס בידי שני בניו - אורודס השני ומית'רדטס השלישי, כשזה הראשון מיד פונה נגד אחיו ומגרשהו לפרובינקיה סוריה הרומית. כך נכנסה רומא לעומק המאבק השושלתי באימפריה הפרתית, אשר הוכרע רק בשנת 54 לפנה"ס. שנה לאחר מכן מרקוס ליקיניוס קראסוס, הצלע השלישית בטריאומווירט הראשון אשר שלט ברומא בתקופה, יצא כנגד פרתיה בעילת שווא למעורבות רומא במאמק הירושה, אולם נראה כי שאיפתו לתהילה צבאית בדומה לעמיתיו יוליוס קיסר ופומפיוס היא שהייתה בלב החלטתו.[9] שעה שצבאו חלף דרך קומגנה אל עבר העיר חרן ממזרח לנהר הפרת, פלש אורודוס הפרתי לארמניה. בפעולה זו חסם בפני קראסוס את התגבורת המיועדת מבן בריתו הארמני ארטווסטס השני, ואף אילצו להכניס את ביתו בברית נישואין פוליטיים עם המצביא הפרתי פקורוס הראשון. כך נקשר מלך ארמניהבברית עם פרתיה, שעה ששכנתה קומגנה מצויה בברית עם רומא. המצביא הפרתי סורנה צעד עם צבאו רכוב הסוסים לפגוש את צבאו של קראסוס, בהתנגשות אשר לימים נודעה כקרב חרן.[10] הקרב הסתיים במה שנחשב לאחת התבוסות הקשות בהיסטוריה הרומית.[11]


אנטיוכוס ראה את הכוח הרומי חולף בדרכו לפגוש את הפרתים דרך קומגנה, אולם העובדה כי כוח זה לא שב טלטלה שוב את אנטיוכוס, וכפתה עליו לשקול היטב את צעדיו המדיניים, את נאמנותו ואת הצעדים אשר יבטיחו את הישרדות ממלכתו. שיקולים אלו שינו למשך שלושת הדורות הבאים את המדיניות בקומגנה: התבוסה וההשפלה אשר חווה הצבא הרומי הובילו את אנטיוכוס לעשות שימוש בנישואים פוליטיים לחיזוק קשרים עם גורמים אנטי-רומיים כגון פרתיה, ממלכת Atropatene, Emesa ואף עם ממלכת החשמונאים ביהודה. אנטיוכוס נקט גם באמצעים צבאיים - הוא הרחיב את שליטתו על נקודות מעבר הפרת אשר קודם לכן היו בידי הפרתים.[12]

שבויי המלחמה, השלל רב, והנצחון המהדהד שינו את התמונה הפוליטית במערב אסיה, ומיצבו את פרתיה כשווה בעוצמתה אל האימפריה הרומית. מעודדים מנצחונם, פנו הפרתים לנגוס באחיזה הרומית במערב אסיה, וכבשו שטחים עד לעיר אנטיוכיה אשר בסוריה בשנת 51 לפנה"ס.[13]

צעדיו של אנטיוכוס, בעיקר בשל קירבתו לפרתים, עוררו דאגה בקרב מושל קיליקה בשנת 51 לפנה"ס - מרקוס טוליוס קיקרו.


 במהלך מלחמת האזרחים הרומית צידדו הפרתים בכוחותיו של פומפיוס, ואף שלחו כוחות לקרב פיליפי בשנת 42 לפנה"ס מול כוחותיו של הטריאומווירט השני. הפרתים ניצלו את התוהו-ובוהו אשר פשה באימפריה הרומית, אשר גרם להיעדרות כוחותיו של הטריאומוויר מרקוס אנטוניוס מהאיזור, ופלשו לסוריה בשנת 39 לפנה"ס בראשות המצביא הפרתי פקורוס. לאחר מכן התקדמו דרומה ללבנט הרומי עד לעיר פטולמיאס (עכו המודנית). ביהודה, חברו הפרתים לכוחותיו של מתתיהו אנטיגונוס השני במאבקו נגד כוחות היהודים תומכי הממשל הרומי של מלך יהודה הורדוס, הנסיך פצאל לבית הורדוס, והכוהן הגדול הורקנוס השני, ואף צלחו להמליך את בן חסותם על כל יהודה בשנם 40-37 לפנה"ס.[14] עם זאת, לא הצליחו הפרתים לבסס שלטון עמיד, שכן גנרל הכפוף לאנטוני, פובליוס ונטידיוס בסוס ניהל מערכת-נגד להדיפתם,[15] עד לקריסת המערכה הפרתית בשנת 38 לפנה"ס ועימה התדרדרות האימפריה למשבר ירושה.[16] 

לאחר מכן החלה תנופת-נגד רומית במערכתו של אנטוני מול הפרתים, תוך שהוא משיב את הורדוס לכס מלכותו ביהודה ומנהל מערכות קצרות מול מלכים מקומיים הנאמנים לפרתים, ומול כוחות גרילה פרתיים במעלה הפרת עד לאיזור ארמניה, שם המיר המלך ארטווסטס השני את נאמנותו וזנח את אנטוני לטובת הפרתים. הכוח הרומי הגיע לסוריה מוכה ומוחלש, אך בשנת 34 לפנה"ס הצליח ללכוד את ארטווסטס מלך ארמניה ולהוציאו להורג. לאחר מכן שאף אנטוני לכונן ברית עם ארטווסטס הראשון מלך אטרופטנה, אשר היה בן בריתם של הפרתים ממזרח לממלכתו, וחתנו של אנטיוכוס מקומגנה ממערב. תוכנית זו לא יצאה לפועל עם נסיגתו של אנטוני מסוריה בזמן פלישה פרתית ממזרח, ומתקפת פתע של אויבו הרומי אוקטוויאנוס (אוגוסטוס) ממערב בשנת 33 לפנה"ס. תבוסתו של אנטוני בקרב אקטיום בשנת 31 לפנה"ס, סיימה את מאבקי השלטון העקובים מדם באימפריה הרומית, אשר סחפו עימם ממלכות רבות במזרח התיכון והקרוב, נותר אוגוסטוס כפרינקפס - "האזרח הראשון", והקיסר הראשון של רומא, אשר נותרה רפובליקה רק בשמה.[17] יש הרואים בתאריך זה את יום נפילתה של הרפובליקה הרומית ותחילתה של האימפריה הרומית. הקרב נחשב גם לקיצה של התקופה ההלניסטית, מכיוון שהוביל להתאבדותה של קלאופטרה השביעית, המלכה האחרונה של בית תלמי.[18]


לעומתן, ניתן גם לבחון את הסיבות "היוצאות מן הלב" של אנטיוכוס עצמו. 

סיבות מעשיות לייסוד פולחן השליט סיבות שמקורן באמונה לייסוד פולחן השליט
  • נסיון להשליט דת אחידה בממלכה.
    • לא סביר כי איחוד ערב רב הוא הסיבה לקיום פולחן השליט, שכן מדובר בארץ קטנה עם אוכלוסייה קטנה - את מי מול מי הוא מנסה לאחד?
  • השפעה של תפיסות מונותאיסטיות איזוריות (המכבים ביהודה, פולחן מיתרס, זורואסטריאניזם).
    • הוא לא טוען שהוא "האל האחד", אלא אל המבורך ע"י אלים.
  • הבעת עוצמה כלכלית מול המעצמות הפרתית והרומית.
    • הבעת עושר שכזה עשוי להוביל לשיתוף פעולה, אך גם עלול להוביל לנסיון כיבוש - כמו במקרה של מצור אנטוני על סאמסוטה.
  • הצלחתו האישית הביאה אותו להאמין באלוהותו.
    • הוא לא המלך הראשון שמצליח...
    • אנטיוכוס מייחס את הצלחתו לסיוע האלים ולאו דווקא להיותו אל
  • נסיון לשמר את שושלת המלוכה.
    • לא הייתה ממש שושלת מתחרה בממלכה...
  • המשך רעיון הערצת השליט שהתחיל אביו.
    • אביו לא טען לאלוהותו, או לאלוהות בני משפחתו...
  • מלחמה פסיכולוגית מול שתי האימפריות - "אל תגעו בי, אני אל".
    • גם לרומאים היו מנהיגים "אלים"...
    • על סמך המקורות העתיקים לא ניתן לדעת האם הרומאים היו מודעים לפולחן בקומגנה או לאו.
  • אנטיוכוס האמין כי פגיעה במוסדות הדת והפולחן שהקים באמת יביאו להתערבות אלוהית אשר תשמור על ממלכתו.
    • מכתובתו נראה כי אנטיוכוס מודע לכך שכנראה והפולחן שלו לא יישמר על ידי שליטים זרים "או כל שליט אשר יבוא על ממלכה זה" - ולכן הוא דואג שוב ושוב לציין את הפרעות הצפויות למפרי הפולחן כאזהרה.
  • ייסוד דת אוניברסלית פרסית-ויוונית באמצע הדרך ביניהם, על סמך הקישור המשפחתי היווני-איראני של אנטיוכוס, המיזוג התרבותי שערך, ותפקידו כמגשר מדיני בין שתי המעצמות
    • נסיון "להשתלט על העולם" (!), או להביא "שלום עולמי" בידי דת חובקת-כל.
      • לא סביר שמישהו יקבל את הדת הזאת מחוץ לגבולות קומגנה - הרי אנטיוכוס היווה גורם מרכזי ומוכר רק בתוך ממלכתו.
  • אנטיוכוס באמת האמין, או לפחות מציג עצמו כמאמין באחדות האלים הפרסיים והיוונים - ועל בסיס זה מקבע את מוסדות הדת שלו.
    • ניכר הסינקרטיזים העמוק בפועלו, אולם הוא מגדיר עצמו כ"חבר היוונים והרומאים", אך לא כ"חבר הפרתים".




















ברור כי קיים איזשהו גורם ראשוני לאותו הלך מחשבה. בפועל, לא היו סיבות מעשיות מובהקות לקיום פולחן שליט זה, לא מבחינה בינלאומית, ולא מבחינה פוליטית פנימית. אם כן, למה שהוא ישקיע כ"כ הרבה משאבים, זמן, ומאמץ ללא מניעים ברורים? 


סינקרטיזם כערך

האם הסינקרטיזם הוא כלי, הגדרה, או בכלל המטרה עצמה? 

  • ניכר סינקרטיזם בכל רמות פועלו של אנטיוכוס: בין מזרח למערב (דת, פוליטיקה, וממשל), בין דת למדע (אסטרולוגיה), בין אלים לבין מלך אל לבין כלל האוכלוסייה - שכן אנטיוכוס מסווג את עצמו כמעין מלך-אל-מקשר אשר סוגד לאלים עליונים ממנו שסייעו לו במהלך כל חייו.
    • מטרת הדת לא הייתה לזבוח לאנטיוכוס כאל (בעל אגו מנופח), אלא ככלי לשילוב גורמים רבים לשם ביסוס שושלת השלטון ושרידות קומגנה.
      • השימוש הוא דווקא בדת משום שהיא יכלה לרכז גורמים רבים, ובעצם כך לחזק ולשמר את רלוונטיות שושלת קומגנה הן בפרתיה והן ברומא.
      • דת היא גורם אשר קשה יותר להכחיד מאשר שלטון פוליטי - לכן הדגשת אדיקותו הדתית של אנטיוכוס.


חשיבה דתית

כיצד ניתן להסביר את המחשבה הדתית המשתקפת מכתובתו של אנטיוכוס?

  • לא ניתן לרדת לעומק מחשבתו ואמונתו של אנטיוכוס על סמך כתובתו, אולם ניתן לראות בה אדיקות דתית ואמונה עמוקה - כפי שאנטיוכוס שאף להציג ולהנציח את עצמו.
  1. אנטיוכוס מדגיש שוב ושוב את אדיקותו הדתית.
  2. אנטיוכוס מתאר את עצמו כאל בין אלים.
  3. אנטיוכוס מודה לאלים שתמיד הצילו אותו והפכו אותו ל"אדון המצבים הנואשים".
  • אם כך, "מי הם אלוהיך, אלוהים?" - כיצד ייתכן שאנטיוכוס מגדיר עצמו אל, אם הוא בעצמו סוגד לאלים אחרים?
    • כיצד ניתן לראות את תפיסת מושג האלוהות באופן נסיבתי במזרח הקרוב במאה הראשונה לספירה, ע"פ פועלו של אנטיוכוס?
    • כיצד נתפסו מעשיו של אנטיוכוס במקורות העתיקים ובראות בני התקופה?
      • מהלך פוליטי-מדיני מבריק?
      • "זילות רעיון ה-Apotheosis"?
      • מעשים לגיטימיים לאור הצלחותיו?
      • מוזרות איזוטרית חסרת חשיבות והסבר?
      • טירוף? . . .  
        • מדוע פולחן השליט בקומגנה לא מוזכר במקורות היוונים\לאטיניים, אלא רק בכתובות אנטיוכוס עצמו?


ציטוטים

הדת של דור אחד, היא השעשוע הספרותי של הדור הבא. ראלף וולדו אמרסון

ואולם זרתוסטרא הסתכל באנשים והשתומם. וכה אמר: האדם הוא חבל המתוח בין חיה ועל-אדם – חבל על פני תהום. והוא חצייה מסוכנת, והימצאות בדרך מסוכנת, והבטה-אחורנית מסוכנת, וחלחלה ועצירה מסוכנת. גדלותו של אדם בזה, שהוא גשר ולא מטרה: מה שאפשר לאהוב בו, באדם, הוא זה שמעבר הוא ושקיעה. אהבתי את אלה אשר אינם יודעים לחיות אלא כשוקעים, כי המה המתעלים. אהבתי את אנשי הבוז הגדול, כי המה אנשי ההערצה הגדולה וחיצי הערגה אל החוף השני. אהבתי את אלה אשר אינם מוצאים להם טעם לשקוע ולהקריב עצמם מעבר לכוכבים, כי אם את המעלים עצמם קורבן לארץ, למען תיעשה ביום מן הימים ארצו של העל-אדם.- פרידריך ניטשה{ מתוך הספר "כה אמר זרתוסטרא" }

התקווה איננה במה שאדם בודד אומר. התקווה היא במה שכולם עושים.- אהרון פוגל

אני לא מאמין בעולם הבא, אבל ליתר ביטחון אני לוקח איתי תחתונים להחלפה.

אם אתה לא מאמין, אתה לא תבין.- אוגוסטינוס

השאלה היא אם אפשר להיות קדוש בלי אלוהים - זו הבעיה הממשית היחידה שמעסיקה אותי כיום.- אלבר קאמי { מתוך הספר "הדבר" , מפי הדמות 'ז'אן טארו'

להיות קדוש זה לצאת מהכלל; להיות ישר - זה הכלל.- ויקטור הוגו{ מתוך הספר "עלובי החיים" }

פרות קדושות עושות את ההמבורגרים הטובים ביותר.- מרק טווין


נקודות מהפרק הקודם

אף על פי כן, אנטיוכוס היה נחוש למנוע, או לפחות להסיט את הפלישה הארמנית-פרתית לאסיה הקטנה, ועל כן התמיד בדיווחיו לרומא אודות תנועות הצבא הפרתי (בדומה לשאר השליטים באנטוליה). דיווחיו היו מהימנים ויעילים, אולם האיום הפרתי לא פעל ישירות מול האימפריה הרומית באנטוליה. אנטיוכוס שמר על נאמנותו כל עוד הנסיבות הבטיחו את שרידות ממלכתו.

החליט לפלוש לפרתיה. לתבוסתו בקרב חרן הייתה השפעה ישירה למשך הדורות הבאים על המדיניות בקומגנה

דיווחיו היו מהימנים ויעילים, אולם האיום הפרתי לא פעל ישירות מול האימפריה הרומית באנטוליה.


אבהות כפולה לשושלת

מקובל במחקר כי הכתובת בהר נמרוט הינה הכתובת המקורית בה עוצבה כת פולחן שליט בקומגנה. בהתאם, שאר הכתובות נחשבות כטקסטים נלווים אשר נועדו להפיץ את הכת ולבססה בתחום השלטון של אנטיוכוס, ולאחר מכן של יורשיו.

(א) כיצד רצה אנטיוכוס להצטייר בעיני הדורות הבאים בהשקעתו עצומה זו לייסוד מה שנראה כדת פולחן שליט? (ב) מה הוא מקומו של הסינקרטיזם הנרחב הניכר בפועלו? (ג) מה הן עקרונות הדת המשתקפים מכתובתו?

מבחינה זו, אנטיוכוס הוא קודם כל מלך קומגנה, אשר מעשיו הצדיקים הם אשר הפכוהו לאל.

הצהרה זו של אנטיוכוס מציבה אותו כשווה במעמדו לאלו המוצגים בהמשך כאבות שושלתו. בנוסף, זוהי מעין "הצהרות כוונות" בפתח דבריו, שכן עוד טרם איזכור כל פרט אחר אודות שושלתו, דתו ומעשיו, הוא מציב עצמו בדרגה אחת עם אבות האימפריות הגדולות בעולם. לאחר מכן את היותו אל, צדיק והתגלות אלוהית. מבחינה זו, אנטיוכוס הוא קודם כל מלך, אשר מעשיו הצדיקים הם אשר הפכוהו לאל.

סביר כי היחלצותו החוזרת ונישנת של אנטיוכוס ממצבים קשים דרשה הסבר כלשהו, והסבר זמין ביותר היה השגחה אלוהית. אנטיוכוס מציג את עצמו כאדם מיוחד, אשר נחלץ פעמים רבות ביותר, מהמצבים הקשים ביותר. להסבר זה ניתן להצמיד בנקל את היות האובייקט הזוכה להשגחה כיוצא דופן וראוי להשגחה זו. כך הופך אנטיוכוס לאדון המצבים הנואשים, כאדם אשר זוכה לחסד האלים בשל היותו צדיק נבחר משושלת אלוהית בפני עצמה (אימו, סבו מצד אימו). ביטוי לאמונה זו ניתן לראות בפירוש ההורוסקופ המצוי באתר, כפי שאפרט בהמשך.

שילוב הידע היווני והפרסי המתבקש משושלתו נתפס כמקור לאומנויות גבוהות אשר יהוו את עיקר פולחן האלים. עצם ייצוגם בחומר של האלים, על סמך ידע עתיק הממזג את תרבויות פרס ויוון, הוא אשר קושר את ממלכת קומגנה לברכות האלים.

דווקא דבריו של אנטיוכוס אודות שמירה על חוקים ונוהגים פרימיטיביים מצביעה על גיוון אתני ודתי בממלכתו, אשר ניתן היה לאחד תחת כת פולחן שליט אחת.

על כן סביר כי הלך מחשבה זה של אנטיוכוס, אף אם אינו מיוחס לאסכולה דתית אחת משניהן, הושפע מהן כחלק ממיזוג התרבויות אשר הנהיג.[24] ניכרת הבדלה בין זמניות הגוף לנצחיות הנשמה והאלים, כלומר – הבדלה בין חומר לבין רעיון. נראה כי אנטיוכוס הבדיל בין המשכיותו הארוכה של רעיון על פני זמניותו של החומר.

זוהי פנייה לקהל היעד של אתר הפולחן, המבקשת להפנות את תשובמת הלב לאדיקותו הדתית, ולתיווכו בין אבותיו, אליו, ונתיניו הקוראים את הכתובת. כך שימש האתר כמעין "מזבח תעמולה שושלתי" מפואר הנועד לקשור את הנתינים לפולחן האלים הממוזג, המציין גם את לשושלת השלטון שלהם. הכתובת מפנה את תשומת לב הצופה לאיחוד התרבויות הישיר הניכר בצלמי האלים פרסיים להם הותאמו מקבילים יוונים: זאוס\אורומסדס, ארטגנס\הרקלס\ארס, אפולו\מיתרס\הליוס\הרמס, והאלה "all-nourishing homeland Commagene" כאלוהות קומגנה.

סידור הכוכבים בשמיים תאם את מבנה העמודים באתר עצמו. מצב זה פורש כנוסחא המייצגת את קדושת השלטון בקומגנה: אנטיוכוס (רגולוס) מבורך על ידי שלושת האלים היוונים, עם מקביליהם הפרסים ובחסות אלת קומגנה.

אחרי הכל, קומגנה היא ממש "במעלה הנהר" מבבל - אחד ממרכזי החיזוי העיקריים בעת העתיקה, אשר סממני תרבותו באים לידי ביטוי בסינקרטיזם הנרחב בקומגנה. לאחר תקדים שנת 62 לפנה"ס, תנועת הכוכבים הוצגה על ידי האסטרולוגים המלכותיים כחזרה על טקס ההתקרבות, המפגש, והבירוך של המלך כ"כוכב המלכותי" על ידי האלים. התנהגות טקסית זו הייתה למעשה שיקוף נהגי חצר מלכות יוונית. בשנת 26 לפנה"ס, בדומה לשנת 62 לפנה"ס, אירעו אירועים אסטרולוגיים דומים, אשר פורשו בהתאם כשובם של האלים אשר בירכו את המלך אנטיוכוס, לברך את בנו מיתרדטס השני. זהו למעשה שימוש בכת פולחן השליט באופן תעמולתי לאישרור "המנדט השמיימי" של שושלת השלטון, ולשימור המשכיות השלטון מהאב אנטיוכוס לבנו מיתרדטס.


שוב, ההבדלה של אנטיוכוס בין תפיסתו את חייו שלו, לבין תפיסתו את האלים המפוארים אשר מעליו ואשר אחראים למזלו הטוב "dedicated the whole array and cult in a manner worthy of my fortune and the majesty of the gods."



סביר כי אירוע קוסמי זה, אשר התרחש לאחר לידתו והמלכתו של אנטיוכוס, קיבל פרשנות רוחנית: אנטיוכוס זיהה עצמו עם מערך הכוכבים "אריה", והתקבצות ארבעת הכוכבים סביבו פורשה כהתקבצות ארבעת אלים וכהוכחה נראית לעין לעצם היותו נשגב ואלוהי. ייתכן אף ועצם ה"איחוד השמיימי" היה הסיבה להקמת ה Hierothesion. זהו למעשה שימוש בכת פולחן השליט באופן תעמולתי לאישרור "המנדט השמיימי" של שושלת השלטון, ולשימור המשכיות השלטון מהאב אנטיוכוס לבנו מיתרדטס.

נם רמזים חוזרים אודות חוסר ההומוגניות שבאוכלוסיית קומגנה שכן אנטיוכוס שואף להחלת ימי החג לאלים מסויימים אלו על כלל נתיניו, ולא משנה המסגרת הדתית של בית אביהם - "all the inhabitants of my realm may offer both the ancient sacrifices... and also new festivals". על אלים אלו טוען אנטיוכוס כי "were my guides in a prosperous beginning and have been the source of universal blessing for my whole kingdom", כלומר, הם המקור הדתי לברכה הנחה על קומגנה, מעצם השגחתם על המלך אנטיוכוס.

מכאן כי רצונו של אנטיוכוס היה להפוך את הפולחן החדש, על חובותיו ועל יתרונותיו, לנגיש ביותר ו"נוח לשימוש" לכלל האוכלוסייה. אנטיוכוס לא נותן הבטחות הנוגעות לעולם הבא, אלא תקווה והצלחה בעולם הזה, שוב, מתוך חשיבה מעשית. אנטיוכוס מציב עצמו בין נתיניו - ולמעשה בין כלל האנושות - ובין אליו, שכן חוקיו ופולחנו הינם תנאי לזכייה בחסד האלים והוא הצלחה בעולם הזה. נראה כי אנטיוכוס מאמין, או לפחות מבקש להציג עצמו כמאמין שהוא אכן נבדל מכלל האנושות בשל גורלו הטוב, ישכן בנפשו עם האלים לאחר מותו, אולם יחיה לנצח באמצעות הנצחתו דרך דתו.

בשל טענותיו לאבותיו הפרסים והיוונים, באימרה זו אנטיוכוס מנסה לקשור את פולחנו לקהל רחב ככל הניתן

בצורה הברורה ביותר משרטט אנטיוכוס את הדת אותה ייסד: אלו הם חוקי אליו, הנאמרים לאנושות מפיו שלו. המצייתים לחוקיו יזכו לחסד האלים, והממרים אותם יענשו על ידי אבותיו.

לא טקסים מאגיים, לא מזבחי אש, לא ענפים מקודשים, לא משקה מקודש. הביגוד בלבד הינו פרסי והמלך שב ודורש כי הכוהנים ילבשו באופנה פרסית - כאילו זהו הדבר היחיד שיש לדת הפרסית להציע". ניתן לראות כאן מיזוג פולחן יווני-פרסי עז, בוטה ומחושב.

שוב, מעצם קיום החוק סביר ואנטיוכוס ציפה שפולחנו, או לפחות ימי החג אשר ייסד, יהפכו לא רק לאירוע "לאומי", כי אם גם לאירוע "בינלאומי". לציפייה זו מספר מקורות אפשריים: (א) תקווה להיקלטות הפולחן מבחינה דתית בקרב תושבי קומגנה ושכנותיה. (ב) תקווה למימוש הסינקרטיזם הנרחב של הפולחן החדש במיזוג אוכלוסייות בעלות רקע דתי יווני ו\או פרסי. (ג) הבנה כי החגיגות המפוארות, הסעודות, והאתר המרשים יעוררו עניין, סקרנות ומשיכה בקרב בני אדם הן בגבולות קומגנה והן מחוצה להם. באופן זה כת פולחן השליט מקבלת, פרט לאופיה הדתי והשושלתי, גם אופי סוציאלי התומך בקהילה, או לפחות מצגת מרשימה של אופי זה. פרט למשיכה הכרוכה באתר פולחן בפני עצמו, הוא מהווה גם יעד למבקשי רווחה למשך ימי החג, כך עולה קרנו של המלך אשר תמיכתו בעמו על כל שכבותיו, ואפילו בגרים הנקרים לארצו, ללא ספק הפכוהו לנערץ - בין אם כאל ובין אם כמלך נעלה.



כך הוא מעגן את הישרדות ממוזיקה כחלק מהפולחן כמו חוקיו, כמו מפסליו, וכמו כוהניו, מעמד המוזיקאים נועד לשמר ולהפיץ את הפולחן. אפשרי כי אנטיוכוס ראה במוזיקה כלי לנשיאת, הפצת, והשרשת רעיונות דתיים, בדומה לשימוש השינוני שעושה דת זרתוסטרא במוזיקה, והשימוש במוזיקה למטרה חינוכית בטרגדיה היוונית. היות ואנטיוכוס טען להיותו נצר לשושלת פרסית מצד אחד, ויוונית מצד שני, ניתן להניח כי ראה כמודל לחיקוי את המוזיקה הדתית כיסוד תרבותי-דתי מרכזי ויעיל, בהתאם להסינקרטיזם הנרחב הניכר בפועלו.
את כלל פועלו מסכם אנטיוכוס למעשה בהצבת דוגמא אישית לאדיקות דתית, אשר מהווה את מקור הכבוד של שושלתו הממוזגת, הן היוונית והן הפרסית. בכך הוא למעשה מכוון את יורשיו לעבוד אף הם את אותם אלים, ולשמור על המיזוג התרבותי-דתי אשר ייסד. הוא מבטיח את הפולחן האישי אליו לאחר מותו מצד יורשיו, שכן אף הם ימשיכו בפולחן האבות האינטנסיטי אשר הוא התחיל - כלומר פולחנו שלו. בנוסף, יורשיו אף ימשיכו את פולחן האלים, וגם מתאים אנטיוכוס לקטיגוריה זו.

בפשטות, ניתן לפרש את ההתייחסות לצאצאים כהעמקת האיום. מנקודת מבט אחרת ניתן לייחס התייחסות זו לחשש מפני שושלת שלטון מתחרה באיזורו, או אפילו מרומא אשר טרדה את בטחון ממלכתו בראשית שלטונו. על כן, המלך מקדים תרופה למכה, ומגדיר עונשים כבדים - אולם אין עונשים אלו עונשים ארציים, אלא עונשים משמיים. בשל אופיו המעשי, ניתן להניח כי הטלת הנחיות כה ברורות, ולצידן עונשים מופשטים (כזעם האלים) על הפרתן מצביעה על אדיקות דתית גבוהה באיזור זה. אמנם בעולם העתיק עונש מידי האלים היה מטיל מורא לא פחות מאשר עונש מידי אנוש, ולעיתים אף יותר, אך קשה להאמין שאנטיוכוס השקיע מאמצים כה רבים - חומריים, ממסדיים ורעיוניים - מבלי לוודא כי העונשים על הפגיעה בהם יהיו יעילים. זאת ועוד, הרי ניכר בפועלו כי הוא מודע ביותר לסכנת הפגיעה בפועלו. על כן, זוהי למעשה מסקנה עובדתית ממערכת הנסיבות, כי אנטיוכוס האמין ואחיזת האמונה הדתית בתושבי קומגנה הייתה חזקה מספיק בכדי להרתיעם מפני חילול הקודש והפרת חוקים. בין אם פשוטי העם והאצולה בקומגנה, או אף המלך עצמו באמת האמינו, ובין אם לאו, הרי ברור כי אנטיוכוס ראה באיום עונש מידי האלים גורם מרתיע ומחייב דיו.

חשיבות הדת ==> יעילות החוק ==> קבלת אדם כאל

הן אימו, והן סבו מענף זה מוצגים בהיקשר אלוהותם, ועל כן מוסיפים לרקע של אנטיוכוס נופח שמיימי לצד הנופח השושלתי-מלכותי בהצגתו את עצמו. לאחר הצגה מרשימה זו, מסביר אנטיוכוס למעשה את מטרת לוחות האבן שבראשן הצגה זו, והיא הנצחת חוקיו ופועלו לנצח תחת הקדש האלים.

חושף אנטיוכוס את אנושיותו והיותו תלוי באלוהיו אשר הם הם המקור לכוח שלטונו, ולא מוצאו המלכותי

מייחס לשתי תכונות אלו - קדושה ואדיקות דתית - את הגשמתו העצמית בחייו הארוכים, את יכולתו לחמוק מסכנות בניגוד לכל הציפיות, והצלחתו להפוך ל"אדון המצבים הנואשים".

סביר כי היחלצותו של אנטיוכוס שוב ושוב ממצבים נואשים ביותר דרשה הסבר כלשהו, והסבר זמין ביותר היה השגחה אלוהית. אנטיוכוס מציג את עצמו כאדם מיוחד, אשר נחלץ פעמים רבות ביותר, מהמצבים הקשים ביותר. להסבר זה ניתן להצמיד בנקל את היות האובייקט הזוכה להשגחה כיוצא דופן וראוי להשגחה זו. כך הופך אנטיוכוס לאדון המצבים הנואשים, כאדם אשר זוכה לחסד האלים בשל היותו צדיק נבחר משושלת אלוהית בפני עצמה (אימו, סבו מצד אימו).

בשילוב הידע היווני והפרסי הנובע משושלתו כמקור לאומנויות גבוהות אשר יהוו את עיקר פולחן האלים. עצם ייצוגם בחומר של האלים על סמך ידע עתיק הוא אשר קושר את ממלכת קומגנה לברכות האלים.
אומנם קומגנה הייתה ממלכה קטנה בשטחה, אולם אין זה מצביע דווקא על אוכלוסייה הומוגנית מבחינת מוצא ומבחינת דת (דוגמאת ישראל ולבנון המודרניות) – דווקא דבריו של אנטיוכוס אודות שמירה על חוקים ונוהגים פרימיטיביים מצביעה על גיוון אתני ודתי בממלכתו, אשר ניתן היה לאחד תחת כת פולחן שליט אחת.




עכשיו ניתן לדמיין את אנטיוכוס מחייך - הרי כתבנו עליו עבודה

</div></div>


  1. סוליבן, 1977 עמ' 735-739
  2. ברוסיוס, 2006 עמ' 91-92
  3. קנדי, 1996 עמ' 77-78
  4. ברוסיוס, 2006 עמ' 91-92
  5. ראה הערה 14 בפרק הראשון
  6. פליני הזקן, תולדות הטבע 2.108 - מצור על סמוסאטה עיר הבירה של קומגנה ; אפיאנוס, המלחמות המיתרידאטיות 16.106 - הברית המאולצת של אנטיוכוס עם פומפיוס
  7. פלוטרכוס, פומפיוס 38.2
  8. ברוסיוס, 2006 עמ' 94
  9. סוליבן, 1977 עמ' 766
  10. על פי ביוון, 1983 עמ' 52 כלל צבאו של סורנה כ-1,000 קטפרקטים, כ-9,000 קשתים רכובים, ושיירת אספקה של כ-1,000 גמלים. צבאו של קראסוס כלל שבעה לגיונות רומים וכוחות עזר נלווים אשר העמידו כוח של קרוב ל-40,000 חיילים. אספקת החצים הבלתי פוסקת לכוחות הפרתים, שילוב טקטיקת "הירייה הפרתית"וטכניקת לוחמה עם קשתות מורכבות, הותירו את הלגיונות הרומים חסרי מענה
  11. ביוור, 1983 עמ' 47-56. על פי ביוור, 1983 עמ' 52-55 מספר ההרוגים הרומי בקרב חרן עמד על קרוב ל-20,000 חיילים, כ-10,000 חיילים איש נפלו בשבי, ועוד כ-10,000 נמלטו משדה הקרב מערבה. מפקד הצבא הרומי המובס קראסוס נמלט אל חצר המלכות הארמנית, אולם לא הספיק להיענות להצעה הפרתית לשביתת אש שכן נרצח על ידי אחד מפקודיו
  12. סוליבן, 1977 766
  13. קנדי, 1996 עמ' 80
  14. ביוור, 1983 עמ' 56-57
  15. הצלחתו של בסוס בשלושה קרבות עיקריים:&amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;nbsp;הקרב בשערי קיליקיה, קרב מעבר אמנוס, וקרב הר גינדרוס בו נפל המצביא הפרתי פאקרוס.&amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;nbsp;&amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;lt;br&amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;gt;&amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;lt;br&amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;gt;&amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;lt;br&amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;gt;&amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;amp;nbsp;
  16. ביוור, 1983 עמ' 57-58
  17. ביוור, 1983 עמ' 60-65
  18. פול, 1999 עמ' 63


</div></div></div></div></div></div>