הבדלים בין גרסאות בדף "האחים המוסלמים במצרים"

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש
מ (מידע נוסף)
 
(8 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 2: שורה 2:
 
תנועת האחים המוסלמים (בערבית: جماعة الإخوان المسلمون, גַ'מְעִיָת אל-אִחְ'וָאן אל-מֻסְלִמוּן) הוקמה כתנועה [[צופיות|צופית]] דתית שהפכה עם השנים לתנועה פוליטית לכל דבר. התנועה שמה לה למטרה להקים על אדמת מצרים מדינת [[שריעה]].
 
תנועת האחים המוסלמים (בערבית: جماعة الإخوان المسلمون, גַ'מְעִיָת אל-אִחְ'וָאן אל-מֻסְלִמוּן) הוקמה כתנועה [[צופיות|צופית]] דתית שהפכה עם השנים לתנועה פוליטית לכל דבר. התנועה שמה לה למטרה להקים על אדמת מצרים מדינת [[שריעה]].
 
=לידתה של התנועה=
 
=לידתה של התנועה=
התנועה הוקמה על ידי [[חסן אל-בנא]] במרץ 1928 בעיר איסמעיליה - מרכז העצבים של איזור תעלת סואץ כתנועה התנגדות לחילוניות ולהתמערבות שפשטו בחברה המצרית בשנים אלו. איסמעיליה היוותה קרקע מצוינת להתפתחותה של התנועה זאת מכיוון שלצד חיי רווחה נוחים אותם חיו הפקידים הזרים שניהלו את התעלה חיו התושבים המצרים חיים רוויים בעוני. בתחילת דרכה הוקמה התנועה כארגון חינוך וסעד ולכן עד שנות ה-40 עיקר המאמץ הושקע ב[[דעוה]] ובפעילויות סעד אחרות. בצורה זו הצליחה התנועה ליצור לעצמה בסיס תמיכה רחב שהכין את הקרקע למעבר התנועה לקהיר ועמו לתוך הפוליטיקה המצרית.
+
התנועה הוקמה על ידי [[חסן אל-בנא]] במרץ 1928 בעיר איסמעיליה - מרכז העצבים של איזור תעלת סואץ כתנועה התנגדות לחילוניות ולהתמערבות שפשטו בחברה המצרית בשנים אלו. איסמעיליה היוותה קרקע מצוינת להתפתחותה של התנועה זאת מכיוון שלצד חיי רווחה נוחים, אותם חיו הפקידים הזרים שניהלו את התעלה, חיו התושבים המצרים חיים רוויים בעוני. בתחילת דרכה הוקמה התנועה כארגון חינוך וסעד ולכן עד שנות ה-40 עיקר המאמץ הושקע ב[[דעוה]] ובפעילויות סעד אחרות. בצורה זו הצליחה התנועה ליצור לעצמה בסיס תמיכה רחב שהכין את הקרקע למעבר התנועה לקהיר ועמו לתוך הפוליטיקה המצרית.
  
 
=המעבר לקהיר=
 
=המעבר לקהיר=
ב-1933, בעקבות הצבתו של אל-בנא בבית ספר ממשלתי בקהיר הועבר מרכז התנועה לקהיר. לבירה לבירה הביא לגידול מהיר בתנועה (משלושה סניפים ב-1931 ועד מעבר למאה ב- 1936 ) וגרר אחריו גם מיסוד בשיטת הניהול שלה. אל-בנא, שנשא את התואר "המדריך הכללי" (אל-מֻרְשִד אל-עַאם), עמד בראש הועד הפועל של התנועה שמנה 24 חברים, שכולם נתמנו לועד על ידו. תחת הועד הפועל נתמנו ועדות משנה לתפקידים מיוחדים. הועד הפועל יחד עם ועדות המשנה היוו את משרד ההדרכה הכללי (מֵכְּתֵבּ אל-אִרְשֵאד אל-עַאם) .  
+
ב-1933, בעקבות הצבתו של אל-בנא בבית ספר ממשלתי בקהיר הועבר מרכז התנועה לקהיר. המעבר לבירה הביא לגידול מהיר בתנועה (משלושה סניפים ב-1931 ועד מעל למאה ב- 1936) וגרר אחריו גם מיסוד בשיטת הניהול שלה. אל-בנא, שנשא את התואר "המדריך הכללי" (אל-מֻרְשִד אל-עַאם), עמד בראש הועד הפועל של התנועה שמנה 24 חברים, שכולם נתמנו לועד על ידו. תחת הועד הפועל נתמנו ועדות משנה לתפקידים מיוחדים. הועד הפועל יחד עם ועדות המשנה היוו את משרד ההדרכה הכללי (מֵכְּתֵבּ אל-אִרְשֵאד אל-עַאם) .  
  
 
[[קובץ:Al-banna2.jpg|ימין|ממוזער|250px|חסן אל-בנא (במרכז) בביקור בכפר באיזור קהיר]]
 
[[קובץ:Al-banna2.jpg|ימין|ממוזער|250px|חסן אל-בנא (במרכז) בביקור בכפר באיזור קהיר]]
סביב קהיר החלו לקום סניפים (שֻעְבֵּאת) של התנועה, כאשר לכל סניף מטה משלו, שהיה מאורגן בקפידה לחינוך ואימון חברי הסניף, בין אם בנושאי דת ובין אם בתחום הצבאי. כל סניף היה מחויב בפעילות תעמולתית, בניהול רישום של המצב הבריאותי של כל חבר ובהקמת קבוצות של "צופים" (אל-ג'ואלה), שהתאמנו במחתרת כארגונים צבאיים. בנוסף הייתה זו חובתו של כל סניף להתנגד לשחיתות ולכל פעולה שאינה בדרך האל בכל דרך אפשרית. במחצית הראשונה של שנות השלושים עסקו הסניפים בעיקר בפעילויות חינוך ורווחה . התנועה הקימה בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ובתי ספר מקצועיים לבנים ולבנות בנוסף למערך של בתי ספר ללימודי דת. באמצעות תרומות של התנועה הוקמו מסגדים ולרוב הסניפים היו מסגדים משל עצמם. כמו כן נלחמה התנועה בבערות ובעוני ואף סיפקה חשמל לתאורה למספר כפרים .  מאמצים אלו עלו בקנה אחד עם מאמצי הג'האד הגדול, הג'האד המוסרי המחייב סבלנות ועזרה לזולת . פעולות אלו תרמו רבות לגידול המהיר במספר חברי התנועה וכך תוך 20 שנה היו חברים בתנועה למעלה ממליון מוסלמים ברחבי מצרים .
+
סביב קהיר החלו לקום סניפים (שֻעְבֵּאת) של התנועה, כאשר לכל סניף מטה משלו, שהיה מאורגן בקפידה לחינוך ואימון חברי הסניף, בין אם בנושאי דת ובין אם בתחום הצבאי. כל סניף היה מחויב בפעילות תעמולתית, בניהול רישום של המצב הבריאותי של כל חבר ובהקמת קבוצות של "צופים" (אל-ג'ואלה), שהתאמנו במחתרת כארגונים צבאיים. בנוסף הייתה זו חובתו של כל סניף להתנגד לשחיתות ולכל פעולה שאינה בדרך האל בכל דרך אפשרית. במחצית הראשונה של שנות השלושים עסקו הסניפים בעיקר בפעילויות חינוך ורווחה. התנועה הקימה בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ובתי ספר מקצועיים לבנים ולבנות בנוסף למערך של בתי ספר ללימודי דת. באמצעות תרומות של התנועה הוקמו מסגדים ולרוב הסניפים היו מסגדים משל עצמם. כמו כן נלחמה התנועה בבערות ובעוני ואף סיפקה חשמל לתאורה למספר כפרים .  מאמצים אלו עלו בקנה אחד עם מאמצי הג'האד הגדול, הג'האד המוסרי המחייב סבלנות ועזרה לזולת . פעולות אלו תרמו רבות לגידול המהיר במספר חברי התנועה וכך תוך עשרים שנה היו חברים בתנועה למעלה ממליון מוסלמים ברחבי מצרים.
  
 
<br><br>
 
<br><br>
שורה 15: שורה 15:
 
מאז [[תקרית דינשואי]] ביוני 1906, גברה הלאומיות המצרית בהדרגה והגיעה לשיאה ב[[מהומות 1919 במצרים|מהומות שפרצו ב-1919]]. מהומות אלו הובילו לאחר 3 שנים להקמתה של מצרים העצמאית, בראשותה של [[מפלגת אל-ופד|מפלגת הופד]]. בשנים הראשונות לעצמאותה הייתה הפוליטיקה המצרית רווית מחלוקות, אך נושאים שהיו קשורים למערכת היחסים עם הבריטים והדרישה לסיום הכיבוש היוו את הגורם המאחד. [[ההסכם האנגלו-מצרי של 1936|ההסכם האנגלו מצרי]], שעליו חתמה ממשלת הופד אשר הנציח את הכיבוש הבריטי במצרים, יחד עם המשבר הכלכלי העולמי, שגרם למצוקה תעסוקתית במדינה פגעו קשות בתמיכה לה זכתה המפלגה. עם הגידול במספר החברים, והירידה בכוחה של מפלגת הופד הפכה הכניסה של תנועת האחים לפוליטיקה במצרים הגיונית יותר. בהקשר זה כתב אל-בנא בעלון שפרסם ב- 1939 "''אם מישהו יאמר לכם "זו פוליטיקה!" אמרו לו "זהו אסלאם ואנו לא מכירים בחלוקה כזו"''" . התנועה אמנם שמרה על צורתה הלא-פרלמנטרית אך במרוצת שנות ה-30 וה-40 ארגנה הפגנות, מצעדים ועצרות רבות. בנוסף לפעילויות אלו השתמשה התנועה בגדודי הג'ואלה על מנת לפגוע בפעיליות של הופד ושל המפגלות הקומוניסטיות על ידי התנגשויות אלימות ופגיעה ברכוש.
 
מאז [[תקרית דינשואי]] ביוני 1906, גברה הלאומיות המצרית בהדרגה והגיעה לשיאה ב[[מהומות 1919 במצרים|מהומות שפרצו ב-1919]]. מהומות אלו הובילו לאחר 3 שנים להקמתה של מצרים העצמאית, בראשותה של [[מפלגת אל-ופד|מפלגת הופד]]. בשנים הראשונות לעצמאותה הייתה הפוליטיקה המצרית רווית מחלוקות, אך נושאים שהיו קשורים למערכת היחסים עם הבריטים והדרישה לסיום הכיבוש היוו את הגורם המאחד. [[ההסכם האנגלו-מצרי של 1936|ההסכם האנגלו מצרי]], שעליו חתמה ממשלת הופד אשר הנציח את הכיבוש הבריטי במצרים, יחד עם המשבר הכלכלי העולמי, שגרם למצוקה תעסוקתית במדינה פגעו קשות בתמיכה לה זכתה המפלגה. עם הגידול במספר החברים, והירידה בכוחה של מפלגת הופד הפכה הכניסה של תנועת האחים לפוליטיקה במצרים הגיונית יותר. בהקשר זה כתב אל-בנא בעלון שפרסם ב- 1939 "''אם מישהו יאמר לכם "זו פוליטיקה!" אמרו לו "זהו אסלאם ואנו לא מכירים בחלוקה כזו"''" . התנועה אמנם שמרה על צורתה הלא-פרלמנטרית אך במרוצת שנות ה-30 וה-40 ארגנה הפגנות, מצעדים ועצרות רבות. בנוסף לפעילויות אלו השתמשה התנועה בגדודי הג'ואלה על מנת לפגוע בפעיליות של הופד ושל המפגלות הקומוניסטיות על ידי התנגשויות אלימות ופגיעה ברכוש.
  
אמנם שנות מלחמת העולם השניה עברו על הארגון בשלווה יחסית בעקבות התקרבות אל-בנא ובכירי התנועה אל אנשי השלטון, אך תקופה זו הגיעה לסיומה עם הטיוטה להסכם צידקי-בווין בשנת 1946. שיתוף פעולה זה של השלטון המצרי עם הבריטים אילץ את אל-בנא ואת האחים להתרחק שוב מחיקה של מפלגת הופד והתנגשויות אלימות בין חברי התנועה והנוער הוופדי הפכו לעניין שבשגרה. בתקופה זו כבר החזיקה התנועה בקשרים עם ה[[תנועת הקצינים החופשיים]] שעתידה לתפוס את השלטון במהפכיה של 1952.
+
אמנם שנות מלחמת העולם השניה עברו על הארגון בשלווה יחסית בעקבות התקרבות אל-בנא ובכירי התנועה אל אנשי השלטון, אך תקופה זו הגיעה לסיומה עם הטיוטה להסכם צידקי-בווין בשנת 1946. שיתוף פעולה זה של השלטון המצרי עם הבריטים אילץ את אל-בנא ואת האחים להתרחק שוב מחיקה של מפלגת הופד והתנגשויות אלימות בין חברי התנועה והנוער הוופדי הפכו לעניין שבשגרה. בתקופה זו כבר החזיקה התנועה בקשרים עם ה[[תנועת הקצינים החופשיים]] שעתידה לתפוס את השלטון במהפיכה של 1952.
 +
 
 +
בשנת 1948 עשתה התנועה קפיצת מדרגה בשימוש בכוחה הצבאי. תחילה ארגנה ואימנה התנועה גדודי מתנדבים, שיצאו להצטרף לכוחות הערבים, שנלחמו במדינת ישראל הצעירה. בנוסף הופעלו כוחות התנועה לפגיעה ביהודי מצרים. בחודשים נובמבר-דצמבר 1948 בוצעו על ידי "האחים"  מספר פעולות טרור, בינהן פיצוץ בניין "חברת הפרסומים המזרחית" ורצח מפקד משטרת קהיר. בסמוך לפעולות אלו נתפסו מסמכים, שהעידו לכאורה, כי תוכניתם של "האחים" אינה לפגוע ביהודים כי אם בשלטון המצרי. בהסתמך על העולה, לכאורה, מהמסמכים עצרו השלטונות המצריים 32 ממנהיגי התנועה, לא כולל אל-בנא עצמו, ובדצמבר 1948 הוצאה התנועה אל מחוץ לחוק. עוד באותו חודש רצחו פעילים בתנועה את ראש הממשלה המצרי, מחמוד אל-נקראשי. פחות משלושה חודשים לאחר מכן, ב-12.2.1949, נרצח "המנהיג הכללי", מייסד התנועה. אל-בנא נרצח ככל הנראה על ידי סוכנים של המשטרה הפוליטית כפעולת תגמול על רצח אל-נקראשי.
  
בשנת 1948 עשתה התנועה קפיצת מדרגה בשימוש בכוחה הצבאי. תחילה ארגנה ואימנה התנועה גדודי מתנדבים, שיצאו להצטרף לכוחות הערבים, שנלחמו במדינת ישראל הצעירה. בנוסף הופעלו כוחות התנועה לפגיעה ביהודי מצרים. בחודשים נובמבר-דצמבר 1948 בוצעו על ידי "האחים"  מספר פעולות טרור, בינהן פיצוץ בניין "חברת הפרסומים המזרחית" ורצח מפקד משטרת קהיר. בסמוך לפעולות אלו נתפסו מסמכים, שהעידו לכאורה כי תוכניתם של "האחים" אינה לפגוע ביהודים כי אם בשלטון המצרי. בהסתמך על העולה לכאורה במסמכים עצרו השלטונות המצריים 32 ממנהיגי התנועה, לא כולל אל-בנא עצמו, ובדצמבר 1948 הוצאה התנועה אל מחוץ לחוק. עוד באותו חודש רצחו פעילים בתנועה את ראש הממשלה המצרי, מחמוד אל-נקראשי. פחות משלושה חודשים לאחר מכן, ב-12.2.1949, נרצח "המנהיג הכללי", מייסד התנועה. אל-בנא נרצח ככל הנראה על ידי סוכנים של המשטרה הפוליטית כפעולת תגמול על רצח אל-נקראשי.
 
 
=מנהיגות חדשה ומהפיכה=
 
=מנהיגות חדשה ומהפיכה=
בעקבות ההתנקשות באל-בנא ותוך ניסיון להתמודד עם הדימוי האלים שדבק בתנועה ובמנהיגיה החליטו ה"אחים" לבחור במועמד מבחוץ לתפקיד המדריך הכללי. המועמד שנבחר היה [[חסן אל-הֻדָיְבִּי]], משפטן בכיר שאף כיהן בשופט בבית המשפט העליון במדינה. הדיבי תמך בקו מתון יותר ואף התנה את כניסתו לתפקיד בפירוק של כל הקבוצות החמושות שתחת התנועה. בשנת 1951 קיבלה התנועה היתר מחודש להפעיל את מוסדותיה בצורה חלקית. בשנים שעקבו ועד להתנגשות עם משטרו של גמאל עבד אל-נאצר בשנת 1954 הוגבלה פעילות התנועה לפעילויות הקשורות לשירותי תרבות, דת ולשירותים סוציאליים. בנוסף לתנאי שהציב אל-הדיבי לתנועה אסור היה להחזיק כוח צבאי אך האיסור לא כובד על ידי מתנגדיו של אל-הדיבי. את מאמצם הסיתו אותם כוחות חמושים כנגד הכוחות הבריטים באזור תעלת סואץ. החלשות כוחה של ההנהגת הופד לא אפשרה לה להשתלט על התנועה ולהשליט סדר באיזור.
+
בעקבות ההתנקשות באל-בנא ותוך ניסיון להתמודד עם הדימוי האלים שדבק בתנועה ובמנהיגיה החליטו ה"אחים" לבחור במועמד מבחוץ לתפקיד המדריך הכללי. המועמד שנבחר היה [[חסן אל-הֻדָיְבִּי]], משפטן בכיר שאף כיהן בשופט בבית המשפט העליון במדינה. אל-הדיבי תמך בקו מתון יותר ואף התנה את כניסתו לתפקיד בפירוק של כל הקבוצות החמושות שתחת התנועה. בשנת 1951 קיבלה התנועה היתר מחודש להפעיל את מוסדותיה בצורה חלקית. בשנים שעקבו ועד להתנגשות עם משטרו של גמאל עבד אל-נאצר בשנת 1954 הוגבלה פעילות התנועה לפעילויות הקשורות לשירותי תרבות, דת ולשירותים סוציאליים. בנוסף לתנאי שהציב אל-הדיבי אסור היה לתנועה להחזיק כוח צבאי אך האיסור לא כובד על ידי מתנגדיו של אל-הדיבי. את מאמצם הסיתו אותם כוחות חמושים כנגד הכוחות הבריטים באזור תעלת סואץ. החלשות כוחה של ההנהגת הופד לא אפשרה לה להשתלט על התנועה ולהשליט סדר באיזור.
  
בשנת 1952 תפסה תנועת הקצינים החופשיים את השלטון במצרים, הדיחה את המלך פארוק הראשון והנהיגה שלטון רפובליקני תחילה תחת הנהגתו של מחמד נגיב ואחר כך תחת גמאל עבד אל-נאצר. בשנה הראשונה למהפיכה היו היחסים בין השלטון והאחים המוסלמים, שתמכו במהפיכה, טובים אך לאחר שהבינו ה"אחים" כי המהפכה פונה לכיוונים לאומיים וחילוניים התדרדרו היחסים. שיאה של ההתדרדרות הגיע עם ניסיון ההתנקשות של פעיל "הארגון הסודי" של האחים מחמוד עבד אל-לטיף, בנאצר ב-26 באוקטובר 1954, אירוע זה נחרט בזיכרון כ[[תקרית אל-מנשיה]]. בעקבות ניסיון ההתנקשות הוצאה התנועה שוב אל מחוץ לחוק וגל מעצרים של חבריה איים להעלימה מעל המפה הפוליטית של מצרים. כבר בשנה הראשונה שלאחר תקרית הגיע מספר העצורים מבין חברי התנועה לכ-3000. בין העצורים היו המדריך הכללי - אל-הדיבי ו[[סיד קטב]], אחד האידיאולוגים הראשיים של התנועה בתקופה שלאחר אל-בנא שאף כיהן כעורך של העיתון השבועי של ה"אחים". בתקופת מעצרו כתב קטב את ספרו החשוב "מעאלם פי אל-טריק" - ציוני הדרך. בספר זה פרש קטב את משנתו הרדיקלית שקנתה לו את הכינוי "אבי הג'האד בדורנו". אל מול ספר זה כתב אל-הדיבי את ספרו "דעוה לא קצ'וה" - מטיפים, לא שופטים, שבו קרא ל"אחים" לזנוח את דרך האלימות ולהפיץ את דרכם באמצעות ה[[דעוה]]. במשך כל תקופת שלטונו של נאצר סבלה התנועה ממעצרים ורדיפות מצד השלטון החילוני. שיפור מסוים במעמדה של התנועה הגיע ב-1967. העם האשים את הממשל והצבא בתבוסה הקשה שספגה מצרים ומנהיגות ה"אחים" ניצלה זאת היטב על מנת לשוב למשחק הפוליטי.
+
בשנת 1952 תפסה תנועת הקצינים החופשיים את השלטון במצרים, הדיחה את המלך פארוק הראשון והנהיגה שלטון רפובליקני תחילה תחת הנהגתו של מחמד נגיב ואחר כך תחת גמאל עבד אל-נאצר. בשנה הראשונה למהפיכה היו היחסים בין השלטון והאחים המוסלמים, שתמכו במהפיכה, טובים אך לאחר שהבינו ה"אחים" כי המהפכה פונה לכיוונים לאומיים וחילוניים התדרדרו היחסים. שיאה של ההתדרדרות הגיע עם ניסיון ההתנקשות של פעיל "הארגון הסודי" של האחים, מחמוד עבד אל-לטיף, בנאצר ב-26 באוקטובר 1954, אירוע זה נחרט בזיכרון כ[[תקרית אל-מנשיה]]. בעקבות ניסיון ההתנקשות הוצאה התנועה שוב אל מחוץ לחוק וגל מעצרים של חבריה איים להעלימה מעל המפה הפוליטית של מצרים. כבר בשנה הראשונה שלאחר תקרית הגיע מספר העצורים מבין חברי התנועה לכ-3000. בין העצורים היו המדריך הכללי - אל-הדיבי ו[[סיד קטב]], אחד האידיאולוגים הראשיים של התנועה בתקופה שלאחר אל-בנא שאף כיהן כעורך של העיתון השבועי של ה"אחים". בתקופת מעצרו כתב קטב את ספרו החשוב "מעאלם פי אל-טריק" - ציוני הדרך. בספר זה פרש קטב את משנתו הרדיקלית שקנתה לו את הכינוי "אבי הג'האד בדורנו". אל מול ספר זה כתב אל-הדיבי את ספרו "דעוה לא קצ'וה" - מטיפים, לא שופטים, שבו קרא ל"אחים" לזנוח את דרך האלימות ולהפיץ את דרכם באמצעות ה[[דעוה]]. במשך כל תקופת שלטונו של נאצר סבלה התנועה ממעצרים ורדיפות מצד השלטון החילוני. שיפור מסוים במעמדה של התנועה הגיע ב-1967. העם האשים את הממשל והצבא בתבוסה הקשה שספגה מצרים ומנהיגות ה"אחים" ניצלה זאת היטב על מנת לשוב למשחק הפוליטי.
  
 
[[קובץ:sadat assassination.jpg|ימין|ממוזער|250px|פעילי הג'האד האסלאמי המצרי בעת ההתנקשות בנשיא מצרים אנואר סאדאת]]
 
[[קובץ:sadat assassination.jpg|ימין|ממוזער|250px|פעילי הג'האד האסלאמי המצרי בעת ההתנקשות בנשיא מצרים אנואר סאדאת]]
התאוששות נוספת הגיעה ב-1970 עם עלייתו לשלטון של אנואר סאדאת. סאדאת היה זקוק לאחים, שנהנו מתמיכה רבה בקרב שכבות הביניים בחברה המצרית, על מנת לבסס את מעמד שלטונו. בעקבות כך רבים מחברי התנועה הכלואים שוחררו, ביניהם מנהיג התנועה, אל-הדיבי. מחווה  זו העניקה לסאדאת מעמד של "נשיא מאמין" בניגוד לחילוניות המוצהרת של קודמו. סאדאת אמנם המשיך בדרכו של נאצר ואסר על קיומה של התנועה כמפלגה פוליטית אך היחסים בין שלטונו והתנועה היו יציבים. סאדאת אף אפשר לתנועה לפרסם שני בטאונים, אל-דעוה ואל-אעתצדאם. בתמורה נמענו האחים מלהצטרף לגל התנועות האסלאמיות שצצו באותה תקופה וקראו לסילוקו בכוח של סאדאת כ"פרעה מודרני". בנובמבר 1973 מת אל-הדיבי ובמקומו מונה עמר אל-תלמסאני שהמשיך את הקו המתון והתנועה התמקדה בהטפה ופעילויות רווחה.
+
התאוששות נוספת הגיעה ב-1970 עם עלייתו לשלטון של אנואר סאדאת. סאדאת היה זקוק לאחים, שנהנו מתמיכה רבה בקרב שכבות הביניים בחברה המצרית, על מנת לבסס את מעמד שלטונו. בעקבות כך רבים מחברי התנועה הכלואים שוחררו, ביניהם מנהיג התנועה, אל-הדיבי. מחווה  זו העניקה לסאדאת מעמד של "נשיא מאמין" בניגוד לחילוניות המוצהרת של קודמו. סאדאת אמנם המשיך בדרכו של נאצר ואסר על קיומה של התנועה כמפלגה פוליטית אך היחסים בין שלטונו והתנועה היו יציבים. סאדאת אף אפשר לתנועה לפרסם שני בטאונים, אל-דעוה ואל-אעתצדאם. בתמורה נמענו ה"אחים" מלהצטרף לגל התנועות האסלאמיות שצצו באותה תקופה וקראו לסילוקו בכוח של סאדאת כ"פרעה מודרני". בנובמבר 1973 מת אל-הדיבי ובמקומו מונה עמר אל-תלמסאני שהמשיך את הקו המתון והתנועה התמקדה בהטפה ופעילויות רווחה.
  
תקופת יציבות זו באה לסיומה עם ביקורו של סאדאת בירושלים בנובמבר של שנת 1977. בעקבות הביקור ארגנו האחים המוסלמים הפגנות וגל של מחאה שטף את מצרים. תגובתו של שלטון סאדאת הייתה שימוש באותו הנשק שבו השתמש נאצר, ופעילים ומנהיגים רבים של התנועה נעצרו ונכלאו. ההתנגשות בין האחים המוסלמים לסאדאת הגיעה לשיאה בשישה באוקטובר 1981. בתאריך זה, במהלך מצעד הנצחון השנתי, ההתנקשו בחייו של הנשיא פעילים של ארגון הג'האד האסלאמי המצרי, ארגון קיצוני שהסתעף מן האחים.
+
תקופת יציבות זו באה לסיומה עם ביקורו של סאדאת בירושלים בנובמבר של שנת 1977. בעקבות הביקור ארגנו האחים המוסלמים הפגנות וגל של מחאה שטף את מצרים. תגובתו של שלטון סאדאת הייתה שימוש באותו הנשק שבו השתמש נאצר, ופעילים ומנהיגים רבים של התנועה נעצרו ונכלאו. ההתנגשות בין האחים המוסלמים לסאדאת הגיעה לשיאה ב-6 באוקטובר 1981. בתאריך זה, במהלך מצעד הנצחון השנתי, ההתנקשו בחייו של הנשיא פעילים של ארגון הג'האד האסלאמי המצרי, ארגון קיצוני שהסתעף מן האחים.
  
לאחר רצח סאדאת, עלה לשלטון מי שהיה סגנו, חוסני מובראכ. תקופת שלטונו של מובארכ היא הארוכה ביותר בתולדות הרפובליקה המצרית ונמשכת כבר עשרים ותשע שנים. יחסו לאחים המוסלמים מאופיין בעימותים ופשרות לסירוגין. מובארכ אמנם השליט שלטון חירום על מצרים המאפשר לו לעצור ולהחזיק מנהיגים ופעילים של התנועה במעצר ללא משפט, אך הרפורמות שעשה בפוליטיקה המצרית עם כיוון לדמוקרטיזציה אפשרו לתנועה להרחיב את השפעתה .
+
לאחר רצח סאדאת, עלה לשלטון מי שהיה סגנו, חוסני מובארכ. תקופת שלטונו של מובארכ היא הארוכה ביותר בתולדות הרפובליקה המצרית ונמשכת כבר עשרים ותשע שנים. יחסו לאחים המוסלמים מאופיין בעימותים ופשרות לסירוגין. מובארכ אמנם השליט שלטון חירום על מצרים המאפשר לו לעצור ולהחזיק מנהיגים ופעילים של התנועה במעצר ללא משפט, אך הרפורמות שעשה בפוליטיקה המצרית עם כיוון לדמוקרטיזציה אפשרו לתנועה להרחיב את השפעתה .
  
עם חלוף השנים עשו האחים שימוש נכון, מבחינתם, בדמוקרטיזציה, שאליה דחף מובארכ בלחץ ארה"ב ומדינות אירופה, והצליחו להגדיל את כוחם ללא שימוש בכוח. כך, בבחירות למועצת העם המצרית, שנערכו בשנת 2005, הוכפל מספר הנציגים של האחים פי חמישה, משבעה עשר במועצה היוצאת לשמונים ושמונה במועצה שנבחרה. יש לציין כי המועמדים של התנועה מתמודדים כמועמדים עצמאיים ולא תחת דגלה של התנועה וזאת מכיוון שקיים במצרים איסור על הקמת מפלגה פוליטית בעלת מצע דתי עוד מתקופתו של נאצר.
+
עם חלוף השנים עשו ה"אחים" שימוש נכון, מבחינתם, בדמוקרטיזציה, שאליה נדחף מובארכ בלחץ ארה"ב ומדינות אירופה, והצליחו להגדיל את כוחם ללא שימוש באלימות. כך, בבחירות למועצת העם המצרית, שנערכו בשנת 2005, הוכפל מספר הנציגים של ה"אחים" פי חמישה, משבעה עשר במועצה היוצאת לשמונים ושמונה במועצה שנבחרה. יש לציין כי המועמדים של התנועה מתמודדים כמועמדים עצמאיים ולא תחת דגלה של התנועה וזאת מכיוון שקיים במצרים איסור על הקמת מפלגה פוליטית בעלת מצע דתי עוד מתקופתו של נאצר.
  
 
=ביבליוגרפיה=
 
=ביבליוגרפיה=
שורה 56: שורה 57:
 
* [[אסי שמידט תשע ב סדנא למיומנויות מחקר - מטלה מסכמת|אינדקס ערכים]]
 
* [[אסי שמידט תשע ב סדנא למיומנויות מחקר - מטלה מסכמת|אינדקס ערכים]]
 
* [[מושגים ה]]
 
* [[מושגים ה]]
 +
* [[אסי שמידט תשע ב סדנא למיומנויות מחקר - מטלה מסכמת|לשאלת המחקר של מחבר הערכים]]

גרסה אחרונה מ־14:51, 1 בפברואר 2011

סמלה של תנועת האחים המוסלמים

תנועת האחים המוסלמים (בערבית: جماعة الإخوان المسلمون, גַ'מְעִיָת אל-אִחְ'וָאן אל-מֻסְלִמוּן) הוקמה כתנועה צופית דתית שהפכה עם השנים לתנועה פוליטית לכל דבר. התנועה שמה לה למטרה להקים על אדמת מצרים מדינת שריעה.

לידתה של התנועה

התנועה הוקמה על ידי חסן אל-בנא במרץ 1928 בעיר איסמעיליה - מרכז העצבים של איזור תעלת סואץ כתנועה התנגדות לחילוניות ולהתמערבות שפשטו בחברה המצרית בשנים אלו. איסמעיליה היוותה קרקע מצוינת להתפתחותה של התנועה זאת מכיוון שלצד חיי רווחה נוחים, אותם חיו הפקידים הזרים שניהלו את התעלה, חיו התושבים המצרים חיים רוויים בעוני. בתחילת דרכה הוקמה התנועה כארגון חינוך וסעד ולכן עד שנות ה-40 עיקר המאמץ הושקע בדעוה ובפעילויות סעד אחרות. בצורה זו הצליחה התנועה ליצור לעצמה בסיס תמיכה רחב שהכין את הקרקע למעבר התנועה לקהיר ועמו לתוך הפוליטיקה המצרית.

המעבר לקהיר

ב-1933, בעקבות הצבתו של אל-בנא בבית ספר ממשלתי בקהיר הועבר מרכז התנועה לקהיר. המעבר לבירה הביא לגידול מהיר בתנועה (משלושה סניפים ב-1931 ועד מעל למאה ב- 1936) וגרר אחריו גם מיסוד בשיטת הניהול שלה. אל-בנא, שנשא את התואר "המדריך הכללי" (אל-מֻרְשִד אל-עַאם), עמד בראש הועד הפועל של התנועה שמנה 24 חברים, שכולם נתמנו לועד על ידו. תחת הועד הפועל נתמנו ועדות משנה לתפקידים מיוחדים. הועד הפועל יחד עם ועדות המשנה היוו את משרד ההדרכה הכללי (מֵכְּתֵבּ אל-אִרְשֵאד אל-עַאם) .

חסן אל-בנא (במרכז) בביקור בכפר באיזור קהיר

סביב קהיר החלו לקום סניפים (שֻעְבֵּאת) של התנועה, כאשר לכל סניף מטה משלו, שהיה מאורגן בקפידה לחינוך ואימון חברי הסניף, בין אם בנושאי דת ובין אם בתחום הצבאי. כל סניף היה מחויב בפעילות תעמולתית, בניהול רישום של המצב הבריאותי של כל חבר ובהקמת קבוצות של "צופים" (אל-ג'ואלה), שהתאמנו במחתרת כארגונים צבאיים. בנוסף הייתה זו חובתו של כל סניף להתנגד לשחיתות ולכל פעולה שאינה בדרך האל בכל דרך אפשרית. במחצית הראשונה של שנות השלושים עסקו הסניפים בעיקר בפעילויות חינוך ורווחה. התנועה הקימה בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ובתי ספר מקצועיים לבנים ולבנות בנוסף למערך של בתי ספר ללימודי דת. באמצעות תרומות של התנועה הוקמו מסגדים ולרוב הסניפים היו מסגדים משל עצמם. כמו כן נלחמה התנועה בבערות ובעוני ואף סיפקה חשמל לתאורה למספר כפרים . מאמצים אלו עלו בקנה אחד עם מאמצי הג'האד הגדול, הג'האד המוסרי המחייב סבלנות ועזרה לזולת . פעולות אלו תרמו רבות לגידול המהיר במספר חברי התנועה וכך תוך עשרים שנה היו חברים בתנועה למעלה ממליון מוסלמים ברחבי מצרים.



התנגשויות עם השלטון

מאז תקרית דינשואי ביוני 1906, גברה הלאומיות המצרית בהדרגה והגיעה לשיאה במהומות שפרצו ב-1919. מהומות אלו הובילו לאחר 3 שנים להקמתה של מצרים העצמאית, בראשותה של מפלגת הופד. בשנים הראשונות לעצמאותה הייתה הפוליטיקה המצרית רווית מחלוקות, אך נושאים שהיו קשורים למערכת היחסים עם הבריטים והדרישה לסיום הכיבוש היוו את הגורם המאחד. ההסכם האנגלו מצרי, שעליו חתמה ממשלת הופד אשר הנציח את הכיבוש הבריטי במצרים, יחד עם המשבר הכלכלי העולמי, שגרם למצוקה תעסוקתית במדינה פגעו קשות בתמיכה לה זכתה המפלגה. עם הגידול במספר החברים, והירידה בכוחה של מפלגת הופד הפכה הכניסה של תנועת האחים לפוליטיקה במצרים הגיונית יותר. בהקשר זה כתב אל-בנא בעלון שפרסם ב- 1939 "אם מישהו יאמר לכם "זו פוליטיקה!" אמרו לו "זהו אסלאם ואנו לא מכירים בחלוקה כזו"" . התנועה אמנם שמרה על צורתה הלא-פרלמנטרית אך במרוצת שנות ה-30 וה-40 ארגנה הפגנות, מצעדים ועצרות רבות. בנוסף לפעילויות אלו השתמשה התנועה בגדודי הג'ואלה על מנת לפגוע בפעיליות של הופד ושל המפגלות הקומוניסטיות על ידי התנגשויות אלימות ופגיעה ברכוש.

אמנם שנות מלחמת העולם השניה עברו על הארגון בשלווה יחסית בעקבות התקרבות אל-בנא ובכירי התנועה אל אנשי השלטון, אך תקופה זו הגיעה לסיומה עם הטיוטה להסכם צידקי-בווין בשנת 1946. שיתוף פעולה זה של השלטון המצרי עם הבריטים אילץ את אל-בנא ואת האחים להתרחק שוב מחיקה של מפלגת הופד והתנגשויות אלימות בין חברי התנועה והנוער הוופדי הפכו לעניין שבשגרה. בתקופה זו כבר החזיקה התנועה בקשרים עם התנועת הקצינים החופשיים שעתידה לתפוס את השלטון במהפיכה של 1952.

בשנת 1948 עשתה התנועה קפיצת מדרגה בשימוש בכוחה הצבאי. תחילה ארגנה ואימנה התנועה גדודי מתנדבים, שיצאו להצטרף לכוחות הערבים, שנלחמו במדינת ישראל הצעירה. בנוסף הופעלו כוחות התנועה לפגיעה ביהודי מצרים. בחודשים נובמבר-דצמבר 1948 בוצעו על ידי "האחים" מספר פעולות טרור, בינהן פיצוץ בניין "חברת הפרסומים המזרחית" ורצח מפקד משטרת קהיר. בסמוך לפעולות אלו נתפסו מסמכים, שהעידו לכאורה, כי תוכניתם של "האחים" אינה לפגוע ביהודים כי אם בשלטון המצרי. בהסתמך על העולה, לכאורה, מהמסמכים עצרו השלטונות המצריים 32 ממנהיגי התנועה, לא כולל אל-בנא עצמו, ובדצמבר 1948 הוצאה התנועה אל מחוץ לחוק. עוד באותו חודש רצחו פעילים בתנועה את ראש הממשלה המצרי, מחמוד אל-נקראשי. פחות משלושה חודשים לאחר מכן, ב-12.2.1949, נרצח "המנהיג הכללי", מייסד התנועה. אל-בנא נרצח ככל הנראה על ידי סוכנים של המשטרה הפוליטית כפעולת תגמול על רצח אל-נקראשי.

מנהיגות חדשה ומהפיכה

בעקבות ההתנקשות באל-בנא ותוך ניסיון להתמודד עם הדימוי האלים שדבק בתנועה ובמנהיגיה החליטו ה"אחים" לבחור במועמד מבחוץ לתפקיד המדריך הכללי. המועמד שנבחר היה חסן אל-הֻדָיְבִּי, משפטן בכיר שאף כיהן בשופט בבית המשפט העליון במדינה. אל-הדיבי תמך בקו מתון יותר ואף התנה את כניסתו לתפקיד בפירוק של כל הקבוצות החמושות שתחת התנועה. בשנת 1951 קיבלה התנועה היתר מחודש להפעיל את מוסדותיה בצורה חלקית. בשנים שעקבו ועד להתנגשות עם משטרו של גמאל עבד אל-נאצר בשנת 1954 הוגבלה פעילות התנועה לפעילויות הקשורות לשירותי תרבות, דת ולשירותים סוציאליים. בנוסף לתנאי שהציב אל-הדיבי אסור היה לתנועה להחזיק כוח צבאי אך האיסור לא כובד על ידי מתנגדיו של אל-הדיבי. את מאמצם הסיתו אותם כוחות חמושים כנגד הכוחות הבריטים באזור תעלת סואץ. החלשות כוחה של ההנהגת הופד לא אפשרה לה להשתלט על התנועה ולהשליט סדר באיזור.

בשנת 1952 תפסה תנועת הקצינים החופשיים את השלטון במצרים, הדיחה את המלך פארוק הראשון והנהיגה שלטון רפובליקני תחילה תחת הנהגתו של מחמד נגיב ואחר כך תחת גמאל עבד אל-נאצר. בשנה הראשונה למהפיכה היו היחסים בין השלטון והאחים המוסלמים, שתמכו במהפיכה, טובים אך לאחר שהבינו ה"אחים" כי המהפכה פונה לכיוונים לאומיים וחילוניים התדרדרו היחסים. שיאה של ההתדרדרות הגיע עם ניסיון ההתנקשות של פעיל "הארגון הסודי" של האחים, מחמוד עבד אל-לטיף, בנאצר ב-26 באוקטובר 1954, אירוע זה נחרט בזיכרון כתקרית אל-מנשיה. בעקבות ניסיון ההתנקשות הוצאה התנועה שוב אל מחוץ לחוק וגל מעצרים של חבריה איים להעלימה מעל המפה הפוליטית של מצרים. כבר בשנה הראשונה שלאחר תקרית הגיע מספר העצורים מבין חברי התנועה לכ-3000. בין העצורים היו המדריך הכללי - אל-הדיבי וסיד קטב, אחד האידיאולוגים הראשיים של התנועה בתקופה שלאחר אל-בנא שאף כיהן כעורך של העיתון השבועי של ה"אחים". בתקופת מעצרו כתב קטב את ספרו החשוב "מעאלם פי אל-טריק" - ציוני הדרך. בספר זה פרש קטב את משנתו הרדיקלית שקנתה לו את הכינוי "אבי הג'האד בדורנו". אל מול ספר זה כתב אל-הדיבי את ספרו "דעוה לא קצ'וה" - מטיפים, לא שופטים, שבו קרא ל"אחים" לזנוח את דרך האלימות ולהפיץ את דרכם באמצעות הדעוה. במשך כל תקופת שלטונו של נאצר סבלה התנועה ממעצרים ורדיפות מצד השלטון החילוני. שיפור מסוים במעמדה של התנועה הגיע ב-1967. העם האשים את הממשל והצבא בתבוסה הקשה שספגה מצרים ומנהיגות ה"אחים" ניצלה זאת היטב על מנת לשוב למשחק הפוליטי.

פעילי הג'האד האסלאמי המצרי בעת ההתנקשות בנשיא מצרים אנואר סאדאת

התאוששות נוספת הגיעה ב-1970 עם עלייתו לשלטון של אנואר סאדאת. סאדאת היה זקוק לאחים, שנהנו מתמיכה רבה בקרב שכבות הביניים בחברה המצרית, על מנת לבסס את מעמד שלטונו. בעקבות כך רבים מחברי התנועה הכלואים שוחררו, ביניהם מנהיג התנועה, אל-הדיבי. מחווה זו העניקה לסאדאת מעמד של "נשיא מאמין" בניגוד לחילוניות המוצהרת של קודמו. סאדאת אמנם המשיך בדרכו של נאצר ואסר על קיומה של התנועה כמפלגה פוליטית אך היחסים בין שלטונו והתנועה היו יציבים. סאדאת אף אפשר לתנועה לפרסם שני בטאונים, אל-דעוה ואל-אעתצדאם. בתמורה נמענו ה"אחים" מלהצטרף לגל התנועות האסלאמיות שצצו באותה תקופה וקראו לסילוקו בכוח של סאדאת כ"פרעה מודרני". בנובמבר 1973 מת אל-הדיבי ובמקומו מונה עמר אל-תלמסאני שהמשיך את הקו המתון והתנועה התמקדה בהטפה ופעילויות רווחה.

תקופת יציבות זו באה לסיומה עם ביקורו של סאדאת בירושלים בנובמבר של שנת 1977. בעקבות הביקור ארגנו האחים המוסלמים הפגנות וגל של מחאה שטף את מצרים. תגובתו של שלטון סאדאת הייתה שימוש באותו הנשק שבו השתמש נאצר, ופעילים ומנהיגים רבים של התנועה נעצרו ונכלאו. ההתנגשות בין האחים המוסלמים לסאדאת הגיעה לשיאה ב-6 באוקטובר 1981. בתאריך זה, במהלך מצעד הנצחון השנתי, ההתנקשו בחייו של הנשיא פעילים של ארגון הג'האד האסלאמי המצרי, ארגון קיצוני שהסתעף מן האחים.

לאחר רצח סאדאת, עלה לשלטון מי שהיה סגנו, חוסני מובארכ. תקופת שלטונו של מובארכ היא הארוכה ביותר בתולדות הרפובליקה המצרית ונמשכת כבר עשרים ותשע שנים. יחסו לאחים המוסלמים מאופיין בעימותים ופשרות לסירוגין. מובארכ אמנם השליט שלטון חירום על מצרים המאפשר לו לעצור ולהחזיק מנהיגים ופעילים של התנועה במעצר ללא משפט, אך הרפורמות שעשה בפוליטיקה המצרית עם כיוון לדמוקרטיזציה אפשרו לתנועה להרחיב את השפעתה .

עם חלוף השנים עשו ה"אחים" שימוש נכון, מבחינתם, בדמוקרטיזציה, שאליה נדחף מובארכ בלחץ ארה"ב ומדינות אירופה, והצליחו להגדיל את כוחם ללא שימוש באלימות. כך, בבחירות למועצת העם המצרית, שנערכו בשנת 2005, הוכפל מספר הנציגים של ה"אחים" פי חמישה, משבעה עשר במועצה היוצאת לשמונים ושמונה במועצה שנבחרה. יש לציין כי המועמדים של התנועה מתמודדים כמועמדים עצמאיים ולא תחת דגלה של התנועה וזאת מכיוון שקיים במצרים איסור על הקמת מפלגה פוליטית בעלת מצע דתי עוד מתקופתו של נאצר.

ביבליוגרפיה

  • בהם, יעקב. אגודת האחים המוסלמים במצרים: (סיכום עד 1952). תל אביב: משרד החוץ - מחלקת החקר - מדור החקר הערבי, 1952.
  • יאפ, מלקולם א'. המזרח הקרוב למן מלחמת העולם הראשונה. ירושלים: מוסד ביאליק, 1999.
  • יחיאב, איילת. ""האחים המוסלמים" במועצת העם המצרית – השלכות ומשמעויות", עדכן אסטרטגי, 8(4)(2006) עמ' 23-18.
  • מהנד, מצטפא. פיוס או פשרה : דמוקרטיזציה במשטרים האוטוריטאריים הערביים והאופוזיציה האסלאמית : חקר מקרה : האחים המוסלמים ודמוקרטיזציה במצרים. חיבור לשם קבלת תואר מ"א. חיפה: אוניברסיטת חיפה, 2007.
  • פורת, ליעד. זיכרונות בתי הכלא: המשך מאבקם של האחים המוסלמים במשטר? חיבור לשם קבלת תואר מ"א. חיפה: אוניברסיטת חיפה, 2002.
  • שגיב, דוד. "האידיאולוגיה של ארגוני הג'יהאד במצרים", המזרח החדש, ל"ו(1994) עמ' 146-132.


  • Botman, Selma. Egypt from Independence to Revolution 1919-1952. Syracuse: Syracuse University Press, 1991.
  • Brynjar, Lia.The Society of Muslim Brothers in Egypt: The Rise of an Islamic Mass Movment, Reading: Ithaca Press,1998.
  • Delanoue, G. "Al-Ikhwān Al-Muslimūn" Encyclopaedia of Islam, Second Edition. Edited by: P. Bearman; , Th. Bianquis; , C.E. Bosworth; , E. van Donzel; and W.P. Heinrichs. Brill, 2010. Brill Online. http://www.brillonline.nl/subscriber/entry?entry=islam_COM-0355
  • Harris,Christina Phelps.Nationalism and Revolution in Egypt: The Role of the Muslim Brotherhood.Westport: Hyperion Press,1981.
  • Wendell, Charles. Five Tracts of Hassan Al-Banna (1906-1949): a Selection from the Majmuat Rasail al-Imam al-Shahid Hassan al-Banna.Berkely: University of California Press ,1978.
  • Zollner, Barabara H.E. The Muslim Brotherhood - Hassan al-Hudaybi and Ideology. Abingdon: Routledge, 2009.