חברה ומשטר ברפובליקה הרומית, תשע/ שיעור שני

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

חזרה לתש"ע - חברה ומשטר ברפובליקה הרומית


פוליביוס ו': בכל פעם שבה אנו פוגשים טקסט, השאלה הראשונה היא מי הכותב. מתוך התשובה לשאלה זו, נבין את התשובה לשאלות משנה רבות הנגזרות ממנה, למשל מתי חי וכתב, איפה כתב, מדוע (סיבות) ולמה (תכלית) הוא כתב, מה הז'אנר של הטקסט שאנו קוראים, ובאיזו שפה נכתב הטקסט.השפה היא עניין בעל חשיבות אדירה, בגלל התקופה שבה אנו דנים. בקורס זה מדובר בעיקר על יוונית או לטינית. בבואנו לקרוא ספר היסטוריה, כמו הציטוט מתוך פוליביוס שאפשר לראות באתר, נתייחס אליו באופן אחד אם זו כתובת שנרשמה על קיר מקדש. בהיסטוריה מודרנית, אנו באים לקרוא פקודות קרב, דיווחים בעיתונים, מכתבים של חיילים הבייתה. כל מקור כזה דורש התייחסות אחרת לגמרי, בגלל הז'אנר שלו. במקרים נדירים נראה מקור של כותבת מהעת העתיקה. למעשה, עד לתקופה המודרנית, הקול הנשי הוא אילם. אפילו בסיפור כמעט לא יהיו נשים, אין ייצוג לקול הנשי. יש ספר, שנקרא I, Claudia, המקבץ מאמרים ומחקרים על נשים ברומא. לעומתו, יש ספרים רבים מאוד שבהם מאמרים ומחקרים על גברים ברומא. כיצד נברר מיהו פוליביוס?

באמצעות ויקיפדיה. (שצריך לבדוק את מהימנותה) הצלבת מקורות מידע היא חיונית לעבודתינו. כל מקור נוסף יעלה לנו את רמת האמינות, בתנאי שהמקורות עצמאיים זה מזה.

פוליביוס נחשב, לאחד האנשים שתרמו רבות להקמת תחום מדעי המדינה. לפעמים, יש שני מקורות עצמאיים אך נשים לב ששניהם שאבו את המידע שלהם ממקור משותף, וגם אז הם לא נחשבים למקורות עצמאים. איך שורדים כתבי פוליביוס? פוליביוס כתב כנראה על פפירוס או משהו דומה באיכות. שום טקסט מהעת העתיקה לא השתמר, אלא במרחב גיאוגרפי אחד שהוא יוצא דופן, מצריים. מצריים הייתה בעבר לחה יותר מאשר היום, כמו כל אזור הסהרה. באזורים רבים שבהם היו חיים משגשגים, יש כיום מדבר יבש לגמרי. היתרון הוא שהפפירוס יכול לשרוד מהעת העתיקה ועד לימינו, ממצרים. כתבי פוליביוס שרדו בדרך כלל באמצעות העתקה על ידי נזירים במנזרים בימי הביניים. ולכן, הטקסט עבר צנזורה על ידי הנזירים בוודאות של 100%. לדוגמא, השם מספר אחד שקשור לחנוכה הוא יהודה המכבי, אשר כתוב בספר מכבים, שמצאנו בתוספים של הברית החדשה. אילו הושאר הדבר ליהדות הרבנית, לא היינו יודעים היום שיהודה המכבי היה קיים אי פעם. הוא אינו מופיע בתנ"ך, במשנה, בתוספתות, במדרשים, והפעם הראשונה שאנו פוגשים בו הוא בספר נוצרי מהמאה העשירית לספירה. זו דוגמא לצנזורה, ספרי מכבים נכתבו ע"י יהודים והרבנות היהודית טשטשה ומחקה את זכר יהודה המכבי עד שהנוצרים הוציאו אותם לאור מחדש. הטקסטים שהגיעו לידינו שרדו לא רק בגלל תנאי אקלים במנזר, אלא גם בגלל שהספרן בספריה ביקש עותק נוסף. לעיתים, מנהל הספריה סרב עקב בעיה תקציבית, לעיתים העדיף שהספר יתפורר וזו בעיה שעלינו להתמודד עמה. כיום יש התעלמות מגורם הצנזורה שהחליט אילו טקסטים יהיו ולא יהיו לנו. כל מה שהגיע לידינו עבר שרשרת של החלטות (לא ידוע כמה חוליות, כמעט תמיד יותר מאחת), שבה התקבלה החלטה פעילה להמשיך להעתיק את המקור ולא להשמידו. כמו כן, לגבי חומר רב הוחלט להפסיק להעתיק. אנו נמצאים במרחק זמן גדול מאוד מהחומר, ועלינו לזכור כל הזמן שמה שאנחנו מקבלים כמובן מאליו לאו דווקא מובן מאליו עבור מי שכתב את הטקסט, ולהיפך. פוליביוס מניח כל מני דברים. בעוד 2000 שנה, אם מישהו יקרא על מונדיאל לא בטוח שהוא ידע שמדובר בתחרות כדורגל.

אחד מהכלים המחקריים החזקים שלנו הוא לאתר בטקסטים את הדברים שהכותב זורק כבדרך אגב ולוקח כמובן מאליו. אלא בדרך כלל פריטי המידע האמינים ביותר. לעיתים, דווקא כשיש הסבר ארוך ומפורט עלינו לחשוב ולחשוד מדוע ההסבר הוא כה מפורט. אין דבר שהוא אובייקטיבי. לפני זמן קצר, יצא לאור מאמר בשם הבשורה ע"פ יהודה איש קריות, הידוע כמסגיר ישו. הצד שלו של הסיפור יצא בשנות ה-70, והובא בתחילה לוותיקן, שעשה ככל יכולתו להעלימו. כתב היד ישב בניו יורק, בלוקר של תחנת רכבת, וכיום הוא במצב קשה וחלקים רבים ממנו נעלמו.

וכעת, לטקסט: אנו בספר ו', פרק 1, עבודת פוליביוס מחולקת ל50 ספרים שהם בעצם 50 מגילות. לאחר חמישה ספרים, מתחיל פוליביוס לדבר על אחד מהנושאים המרכזים, חוקת רומא. פוליביוס מדבר על 53 שנים שבהן השתלטו הרומאים על כל יוון. פוליביוס הוא יווני, שהוגלה לרומא. אחד מתכסיסי האימפריות היה לקחת את האליטה ולעקור אותה משאר האוכלוסיה, מתוך הנחה שבלי האליטה אין הנהגה טבעית. כך להמונים יותר קל לציית למנהיג החדש. זה מה שעשו הרומאים ביוון, וכך הופך פוליביוס לגולה. הוא מגיע לגלות, אל אחת מהמשפחות הנכבדות, העשירות והאריסטוקרטיות של רומא, אשר ידובר עליהן יותר באמצע הסמסטר. פוליביוס הפך למורה הפרטי של הנכד של סקיפיו אפריקנוס, שניצח את חניבעל. זה נכד מאימוץ, אך אימוץ היה ברומא כמו קשר דם. פוליביוס יוצא לגלות בתנאים טובים יחסית. לא רק, אלא החניך הצעיר שלו, שגם שמו סקיפיו(אחד מבכירי הפוליטיקה הרומית), לוקח עמו לכל מקום את פוליביוס, לשיט באוקיינוס האטלנטי לאורך חופי אפריקה, ולמלחמות שונות. כמובן שמרגע שאפיינו כך את ההיסטוריה של פוליביוס, עלינו להבין כי העמדה שתצא מהטקסט שלו תהיה כנראה פרו רומית, כיון שהוא חי בקרבם, על חשבונם, ועובד בשבילם בשלב מסוים. לכן, פוליביוס לא יכול לכתוב מאמר אנטי רומי. במיוחד, עליו להיות נאמן לסקיפיו, חברו הקרוב שאצלו גר שנים על גבי שנים. סקיפיו ופוליביוס הופכים לחברי נפש, לכן יכתוב פוליביוס דברים טובים על סקיפיו הצעיר והסב וכל הסקיפיונים, ודברים רעים על אויביהם ויריביהם של משפחת סקיפיו, הכי רחוק בהיסטוריה שהוא רק ימצא. זאת מאחר וברומא, אישי הוא משפחתי. בנוסף, אנו לומדים על ההטייה הטבעית של פוליביוס מאמירתו "כמעט על כל העולם" לגבי השתלטות רומא על יוון, ולא על כל העולם. הרומים הוכיחו לכל העולם דובר היוונית כי הנשק הרומי חזק מהנשק היווני. פוליביוס ראה את העולם, הוא שייט באוקיינוס, אך בסופו של דבר, ברגע שיוון (וקרתגו) נכבשה, זה כבר כאילו השתלטו הרומאים על כל העולם. כלומר, פוליביוס חושב על כמעט כל העולם היווני. על דבריו כיצד ובעזרת איזה סוג חוקה השתלטו הרומאים – פוליביוס לא מסביר לנו, אלא יוצא מנקודת ההנחה שחוקה טובה יוצרת מדינה יעילה, ומדינה יעילה כובשת מדינות אחרות.

פרק 3: ההבדל בין דמוקרטיה, אריסטוקרטיה ומלוכה הוא כמה רחב החוג שבו נמצאת הריבונות. במלוכה, המלך הוא הריבון. באריסטוקרטיה, יש קבוצה מצומצמת מאוד של אנשים. בדמוקרטיה, הריבונות נמצאת אצל האזרחים.

פרק 4: הרי אין בשום אופן לכנות כל שלטון יחיד בשם "מלוכה", אלא רק זה המתקבל על דעת נתיניו מרצונם, ואשר משטרו מבוסס בעיקר על התבונה ולא על פחד וכוח. בקביעות מאוד קצרות וחדות, פוליביוס מוסיף לנו שלא מספיק שנגדיר אצל מי יושבת הריבונות, נגדיר גם באילו תנאים היא יושבת שם. יש שליט יחיד ששולט בהסכמה וכפוף לחוק, ויש שליט יחיד שלא כפוף לחוק ושולט בהפחדה ובכוח. מודל קלאסי של מדעי החברה: המצב הטבעי של האדם הוא כאוס. האדם מוותר על החופש שלו תמורת מידה מסוימת של ביטחון וארגון. פוליביוס אומר (לקרוא) כי צורת השלטון הטבעית ביותר היא שהכוח מופקד בידי אדם אחד. הבעיה המרכזית עם מלוכה היא שהמלוכה עוברת בירושה. אם ילדי הדיקטטור הם לא נאורים, הנכדים מושחתים והופכים לטירנים, וזו בעיה. כלומר, ההבדל הוא האם השליט היחיד כפוף לחוק, או לא כפוף לחוק. כשיש טירניה ואי אפשר לסבול אותה יותר, קמה אופוזיציה של אנשים שהורגים את הטירן בחושך. את זה עושים האצילים, אנשים מהחוג המקורב ביותר. הם מקימים אריסטוקרטיה ומושלים בחוכמה ובתבונה. כשמתחלף דור, האריסטוקרטים החדשים נהיים מושחתים והופכים לאוליגרכים. יום אחד, יקום אחד האוליגרכים שאינו מרוצה ממשהו ויאסוף חייטים וסנדלרים. לכל חייט הוא שם חרב והאריסטוקרטים עפים ויש דמוקרטיה. הדמוקרטיה עובדת עד שאחד האוליגרכים משחד את כל העסק וזוכה בהצבעות. כשהדמוקרטיה הולכת ומתפוררת, נולדת אוכלוקרטיה, כמו אוכלוסין, כלומר שלטון המון בלתי מרוסן שבראשו דמגוגים המסיתים את הכנופיות השונות זו בזו ואז קם מלך כשהכל קורס.