תנועת הקצינים החופשיים

מתוך Amitay.haifa.ac.il
גרסה מ־11:14, 13 באוקטובר 2010 מאת Asi Schmidt (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה אל:ניווט, חיפוש
מנהיגי הארגון וחברי מועצת פיקוד המהפכה ב-1952

תנועת הקצינים החופשיים היא קבוצה של קצינים בצבא המצרי שהתחילו להתאגד בשנת 1949 לאחר הכישלון המצרי ב-1948. ב-23 ביולי 1952 תפסו הקצינים את השלטון, הדיחו את המלך פארוק מכסאו וביטלו את המלוכה. בראשה של הרפובליקה, שהקימה לאחר מכן, הציבה התנועה את הנשיא הראשון - מחמד נגיב, שנבחר לתפקיד מפאת גילו ושמו המכובד למרות שבראש התנועה עמד גמאל עבד אל-נאצר. חברי התנועה הגיעו מרקעים אידיאולוגים שונים אך מספר גורמים איחדו את כולם וביניהם סילוק הצבא הבריטי מהתעלה, עקירת השחיתות והשבת החירויות הדמוקרטיות שהושעו על ידי הממשל המלוכני.

המהפכה

חברי מועצת פיקוד המהפכה - 1952
  • מחמד נגיב - יו"ר
  • גמאל עבד אל-נאצר - סגן יו"ר
  • אנואר סאדאת
  • עבד אל-חכים עמאר
  • גמאל סאלם
  • צלאח סאלם
  • זכריא מחי אל-דין
  • חסין אל-שאפעי
  • עבד אל-לטיף אל-בע'דאדי
  • כמאל אל-דין חסין
  • יוסף צדיק
  • חסן אבראהים
  • ח'אלד מחי אל-דין
  • עבד אל-מנעם אמין

בתחילת דרכה מנתה התנועה קצינים בודדים אך התפשטות השחיתות וחוסר שביעות הרצון בצבא ממדיניותו של השלטון הביאו לכך שבעת המהפכה עצמה מנה הארגון כבר מעל למאה חברים מכל ענף בצבא המצרי. יחד עם ארגוני אופוזיציה שונים כגון האחים המוסלמים, ומהמפלגות הקומוניסטיות רקמו הקצינים את תוכניתם לפירוק המונרכיה. תאריך היעד נקבע ל-5 באוגוסט 1952 אך בעוד הקצינים מתארגנים לתפיסת השלטון גילו הקצינים כי בידי השלטון נמצאת רשימת החברים בתנועה והפעולה הוקדמה. בלילה שבין ה-22 ל-23 ביולי השתלטו כוחות הצבא על קהיר וב-7:00 בבוקר ה-23 לחודש מסר אנואר סאדאת, לימים נשיאה השלישי של הרפובליקה, את מסרה הראשון של התנועה לעם המצרי - הצבא תפס את השלטון, כמעט ללא נפגעים. שלושה ימים לאחר מכן, ב-26 ליולי, לאחר דיונים ארוכים בקשר לגורלו, גורש המלך פארוק ממצרים וממשלה חדשה הוקמה.

הממשל החדש

בתחילה בחרו הקצינים במועצת פיקוד המהפכה להקים ממשלה אזרחית והטילו את התפקיד על ראש הממשלה לשעבר, מקורב לשלטון המלוכני, עלי מאהר פאשא אך בספטמבר 1952, בעקבות סכסוך על רקע הרפורמה בקרקעות, הכריחו אותו להתפטר, הציבו במקומו את מחמד נגיב ואת השלטון תפסה המועצה עצמה. בינואר 1953 פרסמה המועצה צו שהוציא אל מחוץ לחוק כל מפלגה פוליטית אחרת לזמן מוגבל. בשלב זה האחים המוסלמים עוד נחשבו לבני בריתם של הקצינים ולכן איסור זה לא חל עליהם באמתלה כי האחים הוא ארגון דתי בלבד. ב-18 ביוני בוטל סופית המשטר המלוכני עם ההכרזה על מצרים כרפובליקה ומחמד נגיב נשיאה הראשון, מספר חודשים אחר כך הפך נאצר לראש הממשלה כאשר נגיב נשאר הנשיא אך ללא סמכויות. ביולי 1954 כבר היה נאצר נשיאה השני של הרבוליקה לאחר שזכה בבחירות בהן היה המועמד היחיד ונגיב הושם במעצר בית על רקע חילוקי הדעות שנתגלעו בינו ובין נאצר בקשר לכיון הדמוקרטיה ברפובליקה הצעירה. הצבא המשיך להחזיק בבכורה השלטונית עד 1973, אז לראשונה, היו בממשלה המצרית יותר אזרחים מקצינים. ה-23 ביולי מצוין במצרים עד היום כ"יום המהפכה".

העימות עם האחים המוסלמים

בינואר 1954 ארגנו האחים המוסלמים הפגנות סטודנטים כנגד הממשל החילוני ובתגובה הוצאה התנועה אל מחוץ לחוק ופעולתה נאסרה. שיא העימות הגיע עם נסיון ההתנקשות בנאצר באוקטובר 1954 בתקרית אל-מנשיה. התקרית גררה אחריה גל מעצרים נרחב של פעילי ומנהיגי האחים המוסלמים והתנועה כמעט שנעלמה. תקופות המאסר הממושכות שהוטלו על פעילי האחים פגעו בתנועה בצורה קשה והיא התאוששה רק לאחר מותו של נאצר ושחרורו של המדריך הכללי אל-הדיבי.

ביבליוגרפיה

  • אמיתי, יוסי. "מרד הקצינים החופשיים", מטען לחשיבה ופעולה, 9 (2005) עמ' 20-18.
  • יאפ, מלקולם א'. המזרח הקרוב למן מלחמת העולם הראשונה. ירושלים: מוסד ביאליק, 1999.
  • Gordon, Joel. Nasser's Blessed Movement. Egypt's free officers and the July Revolution. New York: Oxford University Press, 1992.
  • Moustafa, Ahmed. Egypt in the 20th Century. Chronology of Major Events. London:MegaZette Press, 2003.